Chagigah.txt

מתני׳ הכל חייבין בראייה חוץ מחרש, שוטה, וקטן, וטומטום ואנדרוגינוס, ונשים, ועבדים שאינם משוחררים, החיגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו.
איזהו קטן — כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר: "שלש רגלים".
בית שמאי אומרים: הראייה, שתי כסף, והחגיגה מעה כסף. ובית הלל אומרים: הראייה מעה כסף, והחגיגה שתי כסף.
גמ׳ לאתויי מאי? לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ולרבינא דאמר מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה, "הכל" לאתויי מאי? לאתויי חיגר ביום ראשון, ונתפשט ביום שני.
הניחא למאן דאמר כולן תשלומין זה לזה. אלא למאן דאמר כולן תשלומין דראשון, "הכל" לאתויי מאי לאתויי סומא באחת מעיניו.
ודלא כי האי תנא דתניא יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר: יראה ""יראה", כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו, אף ליראות בשתי עיניו.
ואיבעית אימא לעולם כדאמרי מעיקרא, ודקא קשיא לך הא דרבינא לא קשיא כאן — כמשנה ראשונה, כאן — כמשנה אחרונה. דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד, ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל.
אמרו להם בית שמאי:
תקנתם את רבו, ואת עצמו לא תקנתם. לישא שפחה אינו יכול, בת חורין אינו יכול,
ליבטיל — והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: "לא תהו בראה לשבת יצרה". אלא, מפני תיקון העולם, כופין את רבו, ועושה אותו בן חורין, וכותב לו שטר על חצי דמיו. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
חוץ מחרש שוטה וקטן. כו׳ קתני חרש דומיא דשוטה וקטן, מה שוטה וקטן דלאו בני דעה, אף חרש — דלאו בר דעה הוא. וקא משמע לן כדתנן חרש שדיברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר. הא מדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר חייב.
תנינא להא, דתנו רבנן המדבר ואינו שומע זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אלם, זה וזה, הרי הן כפקחין לכל דבריהם.
וממאי דמדבר ואינו שומע זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אלם? דכתיב "ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו". ואיבעית אימא כדאמרי אינשי אישתקיל מילוליה.
מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר חייב. והתניא מדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר פטור!
אמר רבינא ואיתימא רבא: חסורי מיחסרא והכי קתני הכל חייבין בראייה ובשמחה, חוץ מחרש המדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר, שפטור מן הראייה, ואף על פי שפטור מן הראייה חייב בשמחה. ואת שאינו לא שומע ולא מדבר, ושוטה וקטן פטור אף מן השמחה, הואיל ופטורים מכל מצות האמורות בתורה.
תניא נמי הכי הכל חייבין בראייה ובשמחה, חוץ מחרש המדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר, שפטורין מן הראייה. ואף על פי שפטור מן הראייה —
חייב בשמחה. ואת שאינו לא שומע ולא מדבר, ושוטה וקטן פטורין אף מן השמחה, הואיל ופטורין מכל מצות האמורות בתורה. מאי שנא לענין ראיה דפטירי, ומאי שנא לענין שמחה דמחייבי
לענין ראיה גמר "ראיה" "ראיה" מהקהל, דכתיב "הקהל את העם האנשים והנשים והטף", וכתיב "בבא כל ישראל לראות".
והתם מנלן — דכתיב "למען ישמעו ולמען ילמדו", ותניא "למען ישמעו" — פרט למדבר ואינו שומע, "ולמען ילמדו" פרט לשומע ואינו מדבר.
למימרא דכי לא משתעי לא גמר והא הנהו תרי אילמי דהוו בשבבותיה דרבי, בני ברתיה דרבי יוחנן בן גודגדא, ואמרי לה בני אחתיה דרבי יוחנן, דכל אימת דהוה עייל רבי לבי מדרשא הוו עיילי ויתבי קמייהו ומניידי ברישייהו ומרחשין שפוותייהו,
ובעי רבי רחמי עלייהו ואיתסו ואשתכח דהוו גמירי הלכתא וספרא, וספרי, וכולה תלמודא!
אמר מר זוטרא: קרי ביה "למען ילמדו". רב אשי אמר: ודאי "למען ילמדו" הוא, דאי סלקא דעתך "למען ילמדו", וכיון דלא משתעי לא גמר וכיון דלא שמע לא גמר
האי מ"למען ישמעו" נפקא! אלא ודאי "למען ילמדו" הוא.
אמר רבי תנחום: חרש באזנו אחת פטור מן הראיה, שנאמר "באזניהם".
והאי "באזניהם" מבעי ליה באזניהם דכולהו ישראל! ההוא, "מנגד כל ישראל" נפקא אי מ"נגד כל ישראל" הוה אמינא אף על גב דלא שמעי כתב רחמנא "באזניהם" — והוא דשמעי
ההוא, "מלמען ישמעו" נפקא.
אמר רבי תנחום: חיגר ברגלו אחת — פטור מן הראיה, שנאמר "רגלים".
והא "רגלים" מבעי ליה פרט לבעלי קבין! ההוא "מפעמים" נפקא, דתניא "פעמים": אין "פעמים" אלא רגלים, וכן הוא אומר: "תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים". ואומר: "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב".
דרש רבא: מאי דכתיב "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" כמה נאין רגליהן של ישראל בשעה שעולין לרגל. "בת נדיב" — בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר: "נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם", "אלהי אברהם" ולא "אלהי יצחק ויעקב"? אלא אלהי אברהם שהיה תחילה לגרים.
אמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משום רבי תנחום: מאי דכתיב "והבור רק אין בו מים", ממשמע שנאמר "והבור רק" איני יודע שאין בו מים? אלא מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו.
תנו רבנן מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. אמר להם מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש.
שבת של מי היתה? שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. ומה דרש בה?
"הקהל את העם האנשים והנשים והטף", אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. אמר להם מרגלית טובה היתה בידכם, ובקשתם לאבדה ממני?
ועוד דרש "את ה' האמרת היום" "וה' האמירך היום",
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, דכתיב "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר:
"ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
ואף הוא פתח ודרש: "דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרועה אחד", למה נמשלו דברי תורה לדרבן לומר לך: מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין — תלמוד לומר "משמרות".
אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין תלמוד לומר: "נטועים", מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין. "בעלי אספות" אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה. הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין,
שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה — תלמוד לומר: "כולם נתנו מרועה אחד", אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב "וידבר אלהים את כל הדברים האלה".
אף אתה, עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין. בלשון הזה אמר להם: אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.
ולימרו ליה בהדיא? משום מעשה שהיה. דתניא מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני רבי אלעזר אליעזר בלוד, אמר לו מה חידוש היה בבית המדרש היום?
אמר ליה נמנו וגמרו עמון ומואב, מעשרין מעשר עני בשביעית.
אמר לו יוסי, פשוט ידיך וקבל עיניך. פשט ידיו וקבל עיניו. בכה רבי אלעזר ואמר: "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם".
אמר לו: לך אמור להם אל תחושו למניינכם, כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו ורבו מרבו: הלכתא למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. מה טעם — הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל,
מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים, בשביעית.
תנא לאחר שנתיישבה דעתו אמר: יהי רצון שיחזרו עיני יוסי למקומן, וחזרו.
תנו רבנן איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו. איתמר, רב הונא אמר: עד שיהו כולן בבת אחת, רבי יוחנן אמר: אפילו באחת מהן.
היכי דמי אי דעביד להו דרך שטות, אפילו בחדא נמי, אי דלא עביד להו דרך שטות — אפילו כולהו נמי לא.
לעולם דקא עביד להו דרך שטות, והלן בבית הקברות — אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד. והיוצא יחידי בלילה — אימור גנדריפס אחדיה, והמקרע את כסותו אימור בעל מחשבות הוא, כיון דעבדינהו לכולהו הוה להו
כמי, שנגח שור חמור וגמל, ונעשה מועד לכל. אמר רב פפא: אי שמיע ליה לרב הונא הא דתניא אי זהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנים לו, הוה הדר ביה.
איבעיא להו כי הוה הדר ביה, ממקרע כסותו הוא דהוה הדר ביה דדמיא להא, או דלמא מכולהו הוה הדר, תיקו.
וטומטום ואנדרוגינוס. כו׳ תנו רבנן "זכור" להוציא את הנשים, "זכורך", להוציא טומטום ואנדרוגינוס. "כל זכורך", לרבות את הקטנים.
אמר מר "זכור" להוציא את הנשים. הא למה לי קרא מכדי מצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות!
אצטריך, סלקא דעתך אמינא נילף "ראייה" "ראייה" מהקהל מה להלן נשים חייבות, אף כאן נשים חייבות, קא משמע לן.
אמר מר: "זכורך" להוציא טומטום ואנדרוגינוס. בשלמא אנדרוגינוס אצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ואית ליה צד זכרות, ליחייב, קא משמע לן, דבריה בפני עצמו הוא.
אלא טומטום, ספיקא הוא מי אצטריך קרא למעוטי ספיקא אמר אביי: כשביציו מבחוץ.
אמר מר "כל זכורך" לרבות את הקטנים. והתנן חוץ מחרש שוטה וקטן! אמר אביי: לא קשיא כאן, בקטן שהגיע לחינוך, כאן, בקטן שלא הגיע לחינוך. קטן שהגיע לחינוך דרבנן היא! אין הכי נמי וקרא אסמכתא בעלמא.
ואלא קרא למאי אתא לכדאחרים, דתנן אחרים אומרים: המקמץ, והמצרף נחשת, והבורסי — פטורין מן הראייה, משום שנאמר "כל זכורך", מי שיכול לעלות עם כל זכורך, יצאו אלו שאינן ראויין לעלות עם כל זכורך.
נשים ועבדים שאינן משוחררים. וכו׳ בשלמא נשים כדאמרן, אלא עבדים מנלן? אמר רב הונא: אמר קרא "אל פני האדון ה'" מי שאין לו אלא אדון אחד, יצא זה שיש לו אדון אחר.
הא למה לי קרא? מכדי כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה, כל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה, דגמר "לה" "לה" מאשה!
אמר רבינא: לא נצרכה אלא למי שחציו עבד וחציו בן חורין. דיקא נמי דקתני נשים ועבדים שאינן משוחררין. מאי שאינן משוחררין? אילימא שאינן משוחררין כלל ליתני "עבדים" סתמא, אלא לאו שאינן משוחררין לגמרי, ומאי נינהו — מי שחציו עבד וחציו בן חורין. שמע מינה.
והחיגר והסומא וחולה והזקן. תנו רבנן "רגלים", פרט לבעלי קבין! דבר אחר: "רגלים" פרט לחיגר ולחולה ולסומא ולזקן ולשאינו יכול לעלות ברגליו. ושאינו יכול לעלות ברגליו לאתויי מאי! אמר רבא: לאתויי
מפנקי, דכתיב "כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי".
תנא הערל והטמא פטורין מן הראייה. בשלמא טמא — דכתיב "ובאת שמה" "והבאתם שמה", כל שישנו בביאה — ישנו בהבאה, וכל שאינו בביאה — אינו בהבאה.
אלא ערל מנלן? הא מני רבי עקיבא היא, דמרבי לערל כטמא. דתניא רבי עקיבא אומר: "איש איש" לרבות את הערל.
תנו רבנן טמא פטור מן הראייה, דכתיב "ובאת שמה" "והבאתם שמה", כל שישנו בביאה — ישנו בהבאה, וכל שאינו בביאה אינו בהבאה.
רבי יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר: "יראה" "יראה" כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה בא לראות בשתי עיניו, אף ליראות בשתי עיניו.
רב הונא כי מטי להאי קרא "יראה" "יראה", בכי אמר: עבד שרבו מצפה לו לראותו, יתרחק ממנו, דכתיב "כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי".
רב הונא כי מטי להאי קרא, בכי "וזבחת שלמים ואכלת שם", עבד שרבו מצפה לאכול על שלחנו יתרחק ממנו? דכתיב "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'".
רבי אלעזר כי מטי להאי קרא, בכי "ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו", ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר כי מטי להאי קרא, בכי "ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי", ומה שמואל הצדיק היה מתיירא מן הדין, אנו על אחת כמה וכמה!
שמואל מאי היא — דכתיב "ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עולים" "עולים" תרי משמע, חד שמואל, ואידך — דאזל שמואל ואתייה למשה בהדיה אמר ליה דלמא חס ושלום לדינא מתבעינא קום בהדאי, דליכא מילתא דכתבת באורייתא דלא קיימתיה,
רבי אמי כי מטי להאי קרא, בכי "יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה", אמר: כולי האי ואולי! רבי אמי כי מטי להאי קרא, בכי "בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה'", אמר: כולי האי ואולי?! רבי אסי כי מטי להאי קרא, בכי "שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' אלהי צבאות", כולי האי ואולי?!
רב יוסף כי מטי להאי קרא, בכי "ויש נספה בלא משפט", אמר: מי איכא דאזיל בלא זמניה! אין, כי הא, דרב ביבי בר אביי הוה שכיח גביה מלאך המות. אמר ליה לשלוחיה זיל אייתי לי, מרים מגדלא שיער נשייא אזל אייתי ליה מרים מגדלא דרדקי
אמר ליה אנא מרים מגדלא שיער נשייא אמרי לך! אמר ליה אי הכי, אהדרה! אמר ליה הואיל ואייתיתה ליהוי למניינא. אלא היכי יכלת לה? הות נקיטא מתארא בידה והות קא שגרא
ומחריא תנורא שקלתא ואנחתא אגבה דכרעה, קדחא ואיתרע מזלה, ואייתיתה
אמר ליה רב ביבי בר אביי אית לכו רשותא למיעבד הכי? אמר ליה ולא כתיב "ויש נספה בלא משפט"? אמר ליה והכתיב "דור הולך ודור בא"!
אמר דרעינא להו אנא, עד דמלו להו לדרא, והדר משלימנא ליה לדומה. אמר ליה סוף סוף שניה מאי עבדת אמר אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה מוסיפנא להו ליה, והויא חלופיה,
רבי יוחנן כי מטי להאי קרא, בכי "ותסיתני בו לבלעו חנם", עבד שרבו מסיתין לו, וניסת, תקנה יש לו! רבי יוחנן כי מטי להאי קרא, בכי "הן בקדשיו לא יאמין", אי בקדושיו לא יאמין במאן יאמין?
יומא חד הוה קא אזיל באורחא חזייה לההוא גברא דהוה מנקיט תאני שביק הנך דמטו ושקיל הנך דלא מטו אמר ליה לאו הני מעלן טפי אמר ליה הני לאורחא בעינן להו הני נטרן והני לא נטרן אמר, היינו דכתיב "הן בקדושיו לא יאמין",
איני והא ההוא תלמידא דהוה בשיבבותיה דרבי אלכסנדרי ושכיב אדזוטר ואמר אי בעי האי מרבנן, הוה חיי,. ואם איתא, דלמא "מהן בקדושיו לא יאמין" הוה? ההוא מבעט ברבותיו הוה.
רבי יוחנן כי מטי להאי קרא, בכי "וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעושקי שכר שכיר.", עבד שרבו מקרבו לדונו, וממהר להעידו תקנה יש לו?!
אמר רבי יוחנן בן זכאי: אוי לנו ששקל עלינו הכתוב קלות כחמורות.
אמר ריש לקיש: כל המטה דינו של גר כאילו מטה דינו של מעלה, שנאמר "ומטי גר" "ומטי" כתיב. אמר רבי חנינא בר פפא: כל העושה דבר ומתחרט בו מוחלין לו מיד, שנאמר "ולא יראוני", הא יראוני — מוחלין להם מיד.
רבי יוחנן כי מטי להאי קרא, בכי "כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם", עבד שרבו שוקל לו שגגות כזדונות, תקנה יש לו?!
מאי "על כל נעלם"? אמר רב: זה ההורג כינה בפני חברו, ונמאס בה. ושמואל אמר זה הרק בפני חבירו ונמאס.
מאי "אם טוב ואם רע"? אמרי דבי רבי ינאי: זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא. כי הא, דרבי ינאי חזייה לההוא גברא דקא יהיב זוזא לעני בפרהסיא, אמר ליה מוטב דלא יהבת ליה מהשתא דיהבת ליה וכספתיה
דבי רבי שילא אמרי זה הנותן צדקה לאשה בסתר, דקא מייתי לה לידי חשדא. רבא אמר: זה המשגר לאשתו בשר שאינו מחותך בערבי שבתות.
והא רבא משגר! שאני בת רב חסדא, דקים ליה בגווה דבקיאה.
רבי יוחנן כי מטי להאי קרא, בכי "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות", עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות, תקנה יש לו?!
מאי "רעות וצרות"? אמר רב: רעות שנעשות צרות זו לזו — כגון זיבורא ועקרבא.
ושמואל אמר: זה הממציא לו מעות לעני בשעת דוחקו. אמר רבא: היינו דאמרי אינשי זוזא לעללא לא שכיחא לתליתא שכיח
"וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם". אמר רב ברדלא בר טביומי אמר רב: כל שאינו בהסתר פנים — אינו מהם, כל שאינו "בוהיה לאכול
אינו מהם. אמרו ליה רבנן לרבא: מר לא בהסתר פנים איתיה, ולא ב"והיה לאכול" איתיה! אמר להו מי ידעיתו כמה משדרנא בצנעא בי שבור מלכא. אפילו הכי יהבו ביה רבנן עינייהו אדהכי שדור דבי שבור מלכא וגרבוהו. אמר היינו דתניא אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל מקום "שנתנו חכמים עיניהם", או מיתה או עוני.
"ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" אמר רבא, אמר הקדוש ברוך הוא: אף על פי שהסתרתי פני מהם, בחלום אדבר בו. רב יוסף אמר: ידו נטויה עלינו, שנאמר: "ובצל ידי כסיתיך".
רבי יהושע בן חנניה הוה קאי בי קיסר, אחוי ליה ההוא מינא, עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה, אחוי ליה, ידו נטויה עלינו. אמר ליה קיסר לרבי יהושע: מאי אחוי לך? עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה ואנא מחוינא ליה ידו נטויה עלינו.
אמרו ליה לההוא מינא מאי אחויית ליה עמא דאהדרינהו מריה מיניה ומאי אחוי לך? לא ידענא. אמרו: גברא דלא ידע מאי מחוו ליה, במחוג יחוי קמי מלכא אפקוהו וקטלוהו,
כי קא ניחא נפשיה דרבי יהושע בן חנניה אמרו ליה רבנן מאי תיהוי עלן ממנאי? אמר להם," אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם", כיון שאבדה עצה מבנים — נסרחה חכמתן של אומות העולם.
ואי בעית אימא מהכא, "ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך".
רבי אילא הוה סליק בדרגא דבי רבה בר שילא. שמעיה לינוקא דהוה קא קרי "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו". אמר עבד שרבו מגיד לו מה שיחו תקנה יש לו?! מאי "מה שיחו"? אמר רב: אפילו שיחה יתירה, שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה.
איני? והא רב כהנא הוה גני תותי פורייה דרב, ושמעיה דסח וצחק ועשה צרכיו. אמר דמי פומיה דרב כמאן דלא טעים ליה תבשילא. אמר ליה כהנא, פוק! לאו אורח ארעא!
לא קשיא כאן דצריך לרצויה, הא, דלא צריך לרצויה.
"ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה", אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו. מאי "מפני גוה"? אמר רב שמואל בר יצחק: מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לגוים. רבי שמואל בר נחמני אמר: מפני גאוותה של מלכות שמים.
ומי איכא בכיה קמיה הקדוש ברוך הוא? והאמר רב פפא: אין עציבות לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו"! לא קשיא הא בבתי גואי, הא בבתי בראי
ובבתי בראי לא? והא כתיב "ויקרא אדני ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק"! שאני חרבן בית המקדש, דאפילו מלאכי שלום בכו, שנאמר: "הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון".
"ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה'", אמר רבי אלעזר: שלש דמעות הללו למה? אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ישראל שגלו ממקומן. ואיכא דאמרי אחת על ביטול תורה.
בשלמא למאן דאמר על ישראל שגלו היינו דכתיב "כי נשבה עדר ה'", אלא למאן דאמר על ביטול תורה — מאי "כי נשבה עדר ה'"? כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה.
תנו רבנן שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהן בכל יום: על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הצבור.
רבי הוה נקיט ספר קינות, וקא קרי בגויה כי מטא להאי פסוקא "השליך משמים ארץ" נפל מן ידיה אמר: מאיגרא רם לבירא עמיקתא.
רבי ורבי חייא הוו שקלי ואזלי באורחא כי מטו לההוא מתא, אמרי איכא צורבא מרבנן הכא נזיל וניקביל אפיה אמרי איכא צורבא מרבנן הכא ומאור עינים הוא אמר ליה רבי חייא לרבי: תיב את לא תזלזל בנשיאותך, איזיל אנא ואקביל אפיה
תקפיה ואזל בהדיה. כי הוו מיפטרי מיניה אמר להו אתם הקבלתם פנים הנראים ואינן רואין — תזכו להקביל פנים הרואים ואינן נראין. אמר ליה איכו השתא מנעתן מהאי בירכתא,
אמרו ליה ממאן שמיעא לך מפרקיה דרבי יעקב שמיע לי דרבי יעקב איש כפר חיטייא הוה מקביל אפיה דרביה כל יומא כי קש אמר ליה לא נצטער מר, דלא יכיל מר.
אמר ליה מי זוטר מאי דכתיב בהו ברבנן "ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו", ומה הרואה חכמים במיתתן יחיה — בחייהן על אחת כמה וכמה.
רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא וחד יומא בבי רב, והוו קרו ליה רבנן "בר בי רב דחד יומא" "חלש דעתיה קרי אנפשיה "שחוק לרעהו אהיה וגו'". אמר ליה רבי יוחנן: במטותא מינך, לא תעניש להו רבנן.
נפק רבי יוחנן לבי מדרשא ודרש, "ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון", וכי ביום דורשין אותו ובלילה אין דורשין אותו?!? אלא לומר לך: כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה.
וכן במדת פורענות, דכתיב "במספר הימים אשר תרתם את הארץ...", וכי ארבעים שנה חטאו? והלא ארבעים יום חטאו! אלא לומר לך: כל העובר עבירה אפילו יום אחד בשנה מעלה עליו הכתוב כאילו עבר כל השנה כולה.
אי זהו קטן — כל שאינו יכול לרכוב על כתפו של אביו. מתקיף לה רבי זירא:
עד הכא מאן אתייה?
אמר ליה אביי: עד הכא דמיחייבא אימיה בשמחה אייתיתיה אימיה מכאן ואילך, אם יכול לעלות ולאחוז בידו של אביו מירושלים להר הבית חייב, ואי לא — פטור.
השיב רבי תחת בית הלל: לדברי בית שמאי, "וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאותיו", והא שמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו הוה.
אמר ליה אבוה ולטעמיך, תיקשי לך, חנה גופה מי לא מיחייבא בשמחה? אלא חנה, מפנקותא יתירתא חזייא ביה בשמואל, וחשא ביה בשמואל לחולשא דאורחא.
בעי רבי שמעון: קטן חיגר, לדברי בית שמאי, וסומא, לדברי שניהם, מהו?
היכי דמי אילימא בחיגר שאינו יכול להתפשט וסומא שאינו יכול להתפתח? השתא גדול, פטור, קטן מיבעיא! לא צריכא בחיגר שיכול להתפשט, וסומא שיכול להתפתח, מאי
אמר אביי: כל היכא דגדול מיחייב מדאורייתא קטן נמי מחנכינן ליה מדרבנן כל היכא דגדול פטור מדאורייתא — מדרבנן קטן נמי פטור.
בית שמאי אומרים, הראייה שתי כסף. כו׳
תנו רבנן בית שמאי אומרים: הראייה שתי כסף, והחגיגה מעה כסף. שהראייה עולה כולה לגבוה, מה שאין כן בחגיגה, ועוד מצינו בעצרת שריבה בהן הכתוב בעולות יותר מבשלמים.
ובית הלל אומרים: הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף. שחגיגה ישנה לפני הדיבור, מה שאין כן בראייה. ועוד מצינו בנשיאים שריבה בהן הכתוב בשלמים יותר מבעולות.
ובית הלל מאי טעמא לא אמרי כבית שמאי? דקא אמרת ראייה עדיפא דעולה כולה לגבוה, אדרבה חגיגה עדיפא, דאית בה שתי אכילות. ודקא אמרת נילף מעצרת, דנין קרבן יחיד מקרבן יחיד, ואין דנין קרבן יחיד מקרבן צבור.
ובית שמאי מאי טעמא לא אמרי כבית הלל? דקאמרת חגיגה עדיפא דישנה לפני הדיבור ראייה נמי ישנה לפני הדיבור,
ודקאמרת נילף מנשיאים — דנין דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות, ואין דנין דבר הנוהג לדורות מדבר שאינו נוהג לדורות.
ובית הלל, מאי שנא, חגיגה דישנה לפני הדיבור דכתיב "ויזבחו זבחים שלמים", ראייה נמי הכתיב "ויעלו עולות
קסברי בית הלל: עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי, ובית שמאי סברי עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואי.
אמר אביי: בית שמאי, ורבי אלעזר, ורבי ישמעאל, כולהו סבירא להו עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואי ובית הלל, ורבי עקיבא, ורבי יוסי הגלילי, כולהו סבירא להו עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי.
בית שמאי הא דאמרן. רבי ישמעאל דתניא רבי ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני,
ופרטות באהל מועד. ורבי עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו בערבות מואב. ואי סלקא דעתך עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי,
מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט וניתוח, ולבסוף בעי הפשט וניתוח.
רבי אלעזר דתניא "עולת תמיד העשויה בהר סיני", רבי אלעזר אומר: מעשיה נאמרו בסיני, והיא עצמה לא קרבה.
רבי עקיבא אומר: קרבה, ושוב לא פסקה. אלא מה אני מקיים "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל"?
שבטו של לוי שלא עבדו עבודה זרה הן הקריבו אותה.
בית הלל הא דאמרן רבי עקיבא — הא נמי דאמרן. רבי יוסי הגלילי דתניא רבי יוסי הגלילי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל: ראייה, וחגיגה, ושמחה.
יש בראייה שאין בשתיהן ויש בחגיגה שאין בשתיהן, יש בשמחה שאין בשתיהן. יש בראייה שאין בשתיהן שהראייה עולה כולה לגבוה, מה שאין כן בשתיהן.
יש בחגיגה מה שאין בשתיהן שחגיגה ישנה לפני הדיבור, מה שאין בשתיהן. יש בשמחה מה שאין בשתיהן שהשמחה נוהגת באנשים ובנשים, מה שאין בשתיהן.
ורבי ישמעאל, מאי טעמא קא מוקמת ליה,, כבית שמאי — אי סלקא דעתך עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי מי איכא מידי דמעיקרא לא בעי הפשט וניתוח, ולבסוף בעי הפשט וניתוח,
והא רבי יוסי הגלילי, דאמר: עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי מעיקרא לא בעי הפשט וניתוח, ולבסוף בעי הפשט וניתוח.
דתניא רבי יוסי הגלילי אומר: עולה שהקריבו ישראל במדבר אינה טעונה הפשט וניתוח, לפי שאין הפשט וניתוח אלא מאהל מועד ואילך!, סמי מכאן רבי ישמעאל.
בעי רב חסדא: האי קרא היכי כתיב? "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות כבשים, "ויזבחו זבחים שלמים לה' — פרים". או דלמא אידי ואידי פרים הוו.
למאי נפקא מינה? מר זוטרא אמר: לפיסוק טעמים.
רב אחא בריה דרבא אמר לאומר הרי עלי עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר, מאי, פרים הוו, או כבשים הוו, תיקו.
תנן התם אלו דברים שאין להם שיעור,
הפאה, והבכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה.
אמר רבי יוחנן: כסבורין אנו לומר הראיון אין לו שיעור למעלה, אבל יש לו שיעור למטה, עד שבא רבי אושעיא ברבי ולימד: הראיון אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה, אבל חכמים, אומרים: הראייה מעה כסף, והחגיגה שתי כסף.
מאי הראיון? רבי יוחנן אמר: ראיית פנים בעזרה, וריש לקיש אמר: ראיית פנים בקרבן.
בעיקר הרגל, כולי עלמא לא פליגי דראיית פנים בקרבן, כי פליגי בשאר ימות הרגל. כל היכא דאתא ואייתי, — כולי עלמא לא פליגי דמקבלינן מיניה כי פליגי דאתא ולא אייתי.
דרבי יוחנן סבר: ראיית פנים בעזרה, דכל אימת דאתי לא צריך לאתויי ריש לקיש אמר: ראיית פנים בקרבן, דכל אימת דאתי צריך לאתויי
איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן:". ולא יראו פני ריקם"! אמר ליה בעיקר הרגל.
איתיביה, "ולא יראו פני ריקם" — בזבחים. אתה אומר בזבחים, או אינו אלא בעופות ומנחות? ודין הוא, נאמרה חגיגה להדיוט, ונאמרה ראייה לגבוה, מה חגיגה האמורה להדיוט זבחים, אף ראייה האמורה לגבוה זבחים.
ומה הן זבחים — עולות. אתה אומר עולות, או אינו אלא שלמים? ודין הוא; נאמרה חגיגה להדיוט, ונאמרה ראייה לגבוה. מה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו אף ראייה האמורה לגבוה בראוי לו.
וכן בדין שלא יהא שולחנך מלא, ושולחן רבך, ריקם. אמר ליה בעיקר הרגל.
איתיביה, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלש רגלים בשנה נצטוו ישראל לעלות ברגל: בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות. ואין נראין חצאין, משום שנאמר:" כל זכורך", ואין נראין ריקנים, משום שנאמר: "ולא יראו פני ריקם"! אמר ליה בעיקר הרגל.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש "יראה" "יראה", מה אני בחנם, אף אתם — בחנם.
אלא כל היכא דאתא ולא אייתי דכולי עלמא לא פליגי דעייל ומתחזי ונפיק, כי פליגי דאתא ואייתי
רבי יוחנן דאמר ראיית פנים בעזרה ראיית פנים הוא דאין לה שיעור, הא לקרבן יש לה שיעור. וריש לקיש אמר: ראיית פנים בקרבן, דאפילו קרבן נמי אין לו שיעור.
איתיביה "הקר רגלך מבית רעך", התם בחטאות ואשמות.
כדרבי לוי. דרבי לוי רמי כתיב "הקר רגלך מבית רעך", וכתיב "אבא ביתך בעולות"! לא קשיא כאן בחטאות ואשמות — כאן בעולות ושלמים.
תניא נמי הכי "הקר רגלך מבית רעך" בחטאות ואשמות הכתוב מדבר, אתה אומר בחטאות ואשמות או אינו אלא בעולות ושלמים? כשהוא אומר "אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי" הרי עולות ושלמים אמור, הא מה אני מקיים "הקר רגלך מבית רעך" בחטאות ואשמות הכתוב מדבר.
ואין נראין חצאין. כו׳ סבר רב יוסף למימר מאן דאית ליה עשרה בנים לא ליסקו האידנא חמשה ולמחר חמשה.
אמר ליה אביי: פשיטא, הי מינייהו משוית להו פושעים, והי מינייהו משוית להו זריזין!
אלא קרא למאי אתא לכדאחרים דתניא אחרים אומרים: המקמץ והמצרף נחשת, והבורסי פטורין מן הראייה, שנאמר "כל זכורך" מי שיכול לעלות עם כל זכורך, יצאו אלו שאין יכולין לעלות עם כל זכורך.
מתני׳ עולות במועד, באות מן החולין, והשלמים מן המעשר. יום טוב הראשון של פסח, בית שמאי אומרים: מן החולין, ובית הלל אומרים: מן המעשר.
ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות — ובמעשר בהמה. והכהנים בחטאות ואשמות ובבכור, ובחזה ושוק, אבל לא בעופות, ולא במנחות.
גמ׳ אלא עולות במועד הוא דבאות מן החולין, הא ביום טוב מן המעשר, אמאי דבר שבחובה היא, וכל דבר שבחובה — אינו בא אלא מן החולין.
וכי תימא הא קא משמע לן, דעולות במועד באות, ביום טוב אינן באות. כמאן — כבית שמאי?!
דתנן בית שמאי אומרים: מביאין שלמים, ואין סומכין עליהן, אבל לא עולות. ובית הלל אומרים: מביאין שלמים ועולות, וסומכין עליהן.
חסורי מיחסרא והכי קתני עולות נדרים ונדבות, במועד באות, ביום טוב אינן באות, ועולת ראייה באה אפילו ביום טוב. וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין. ושלמי שמחה באין אף מן המעשר. וחגיגת יום טוב הראשון של פסח, בית שמאי אומרים: מן החולין, ובית הלל אומרים: מן המעשר.
תניא נמי הכי עולות נדרים ונדבות במועד באות, ביום טוב — אינן באות. ועולת ראייה באה אפילו ביום טוב. וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין. ושלמי שמחה באין אף מן המעשר. וחגיגת יום טוב הראשון של פסח, בית שמאי אומרים: מן החולין, ובית הלל אומרים: מן המעשר.
מאי שנא חגיגת יום טוב הראשון של פסח? אמר רב אשי: הא קא משמע לן, חגיגת חמשה עשר — אין חגיגת ארבעה עשר — לא.
אלמא קסבר חגיגת ארבעה עשר לאו דאורייתא.
אמר מר, בית הלל אומרים: מן המעשר. אמאי דבר שבחובה הוא, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין? אמר עולא: בטופל.
חזקיה אמר, טופלין בהמה לבהמה, ואין טופלין מעות למעות. ורבי יוחנן אמר טופלין מעות למעות, ואין טופלין בהמה לבהמה.
תניא כוותיה דחזקיה, תניא כוותיה דרבי יוחנן. תניא כוותיה דרבי יוחנן, "מסת" — מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין. ומנין שאם רצה לערב מערב תלמוד לומר: "כאשר יברכך ה' אלהיך".
תניא כוותיה דחזקיה: "מסת" מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מן החולין, מכאן ואילך מן המעשר. ובית הלל אומרים: אכילה ראשונה מן החולין, מכאן ואילך מן המעשר.
ושאר כל ימות הפסח, אדם יוצא ידי חובתו במעשר בהמה. ביום טוב מאי טעמא לא?
אמר רב אשי: דלמא אתי לעשורי ביום טוב, ואי אפשר לעשר ביום טוב משום סקרתא.
מאי משמע, דהאי מסת לישנא דחולין הוא? דכתיב "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ".
ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות. תנו רבנן "ושמחת בחגך" — לרבות כל מיני שמחות לשמחה, מכאן אמרו חכמים: ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה
והכהנים בחטאת ואשם ובבכור, ובחזה ושוק. יכול אף בעופות ובמנחות תלמוד לומר: "ושמחת בחגך",
מי שחגיגה באה מהם, יצאו אלו שאין חגיגה באה מהם.
רב אשי אמר: "מושמחת" נפקא, יצאו אלו שאין בהן שמחה.
ורב אשי, האי "בחגך" מאי עביד ליה? ההוא, לכדרב דניאל בר קטינא, דאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב: מניין שאין נושאין נשים במועד שנאמר "ושמחת בחגך" ולא באשתך.
מתני׳ מי שיש לו אוכלים מרובים, ונכסים מועטים מביא שלמים מרובים ועולות מועטות. נכסים מרובים ואוכלין מועטין מביא עולות מרובות ושלמים מועטין.
זה וזה מועט — על זה נאמר — מעה כסף שתי כסף. זה וזה מרובים על זה נאמר "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך".
גמ׳ שלמים מרובים. מהיכא מייתי? הא לית ליה! אמר רב חסדא: טופל. ומביא פר גדול. אמר ליה רב ששת: הרי אמרו טופלין בהמה לבהמה!
מאי קאמר ליה? אילימא הכי קאמר ליה הרי אמרו טופלין בהמה לבהמה אבל לא מעות למעות, ולימא ליה אין טופלין מעות למעות!? אלא הכי אמר ליה הרי אמרו אף טופלין בהמה לבהמה.
כמאן? דלא כחזקיה ודלא כרבי יוחנן!
וכי תימא אמוראי הוא דפליגי, מתנייתא לא פליגי. והא קתני אכילה ראשונה מן החולין.
מאי אכילה ראשונה — שיעור דמי אכילה ראשונה מן החולין.
אמר עולא אמר ריש לקיש: הפריש עשר בהמות לחגיגתו, הקריב חמש ביום טוב ראשון חוזר ומקריב חמש ביום טוב שני. רבי יוחנן אמר: כיון שפסק שוב אינו מקריב.
אמר רבי אבא: ולא פליגי כאן בסתם. כאן במפרש
האי סתם היכי דמי אילימא דליכא שהות ביום לקרב, האי דלא אקרבינהו דליכא שהות ביום.
ואלא דלית ליה אוכלין, האי דלא אקרבינהו — דלית ליה אוכלין.
לא צריכא דאיכא שהות ביום ואית ליה אוכלין, מדבקמא לא אקרבינהו שמע מינה שיורי שיירינהו.
והכי נמי מסתברא, דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: הפריש עשר בהמות לחגיגתו, הקריב חמש ביום טוב ראשון חוזר ומקריב חמש ביום טוב שני. קשיין אהדדי,
אלא לאו שמע מינה כאן בסתם, כאן במפרש. שמע מינה.
איתמר נמי, אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן:
לא שנו, אלא שלא גמר, אבל גמר חוזר ומקריב.
מאי "גמר"? אילימא גמר קרבנותיו — מאי מקריב? אלא שלא גמר היום — אבל גמר היום — חוזר ומקריב.
מתני׳ מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג — חוגג את כל הרגל, ויום טוב האחרון של חג.
עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו, על זה נאמר "מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות".
רבי שמעון בן מנסייא אומר: איזהו מעוות שאינו יכול להתקן? זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר. אם תאמר בגונב וגוזל — יכול הוא להחזירו, ויתקן.
רבי שמעון בן יוחי אומר: אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן בתחילה ונתעוות, ואי זה זה תלמיד חכם הפורש מן התורה.
גמ׳ מנהני מילי אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: נאמר "עצרת" בשביעי של פסח ונאמר "עצרת" בשמיני של חג, מה להלן לתשלומין — אף כאן לתשלומין.
מופנה, דאי לאו מופנה, איכא למיפרך, מה לשביעי של פסח שכן אינו חלוק משלפניו, תאמר בשמיני של חג שחלוק משלפניו,
לאיי אפנויי מופנה מכדי מאי "עצרת" עצור בעשיית מלאכה, הכתיב "לא תעשה מלאכה", "עצרת" דכתב רחמנא למה לי? אלא שמע מינה לאפנויי.
ותנא מייתי לה מהכא, דתניא "וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים", יכול יהא חוגג והולך כל שבעה — תלמוד לומר: "אותו", אותו, אתה חוגג, ואי אתה חוגג כל שבעה. אם כן למה נאמר "שבעה" לתשלומין.
ומנין שאם לא חג יום טוב הראשון של חג שחוגג והולך את כל הרגל ויום טוב האחרון — תלמוד לומר: "בחדש השביעי תחגו אותו", אי "בחדש השביעי" יכול יהא חוגג והולך החדש כולו תלמוד לומר "אותו", "אותו" אתה חוגג, ואי אתה חוגג חוצה לו.
ומאי תשלומין? רבי יוחנן אמר: תשלומין לראשון. ורבי אושעיא אמר: תשלומין זה לזה.
מאי בינייהו, אמר רבי זירא: חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני איכא בינייהו, רבי יוחנן אמר: תשלומין לראשון, כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני. ורבי אושעיא אמר תשלומין זה לזה, אף על גב דלא חזי בראשון חזי בשני.
ומי אמר רבי יוחנן הכי.
והאמר חזקיה נטמא ביום — מביא, בלילה — אינו מביא.
ורבי יוחנן אמר: אף בלילה נמי מביא.
אמר רבי ירמיה: שאני טומאה דיש לה תשלומין בפסח שני.
מתקיף לה רב פפא: הניחא למאן דאמר פסח
שני תשלומין דראשון הוא. אלא למאן דאמר שני רגל בפני עצמו הוא, מאי איכא למימר
אלא אמר רב פפא: קסבר רבי יוחנן לילה אינו מחוסר זמן. ומי אמר רבי יוחנן הכי?
והאמר רבי יוחנן. ראה אחת בלילה ושתים ביום מביא.
שתים בלילה ואחת ביום אינו מביא. ואי סלקא דעתך קסבר רבי יוחנן לילה אינו מחוסר זמן, אפילו שתים בלילה ואחת ביום מביא!
כי קאמר רבי יוחנן לדברי האומר לילה מחוסר זמן,. לדברי האומר — פשיטא? שתים ביום ואחת בלילה אצטריכא ליה,
סלקא דעתך אמינא כאתקפתא דרב שישא בריה דרב אידי, קא משמע לן כדרב יוסף.
עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו, ועל זה נאמר: "מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להימנות".
אמר ליה בר הי הי להלל: האי "להימנות", "להמלאות" מיבעי ליה אלא זה שמנוהו חביריו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהן.
תניא נמי הכי "מעות לא יוכל לתקון" זה שביטל קריאת שמע של שחרית או קריאת שמע של ערבית, או שביטל תפלה של שחרית, או תפלה של ערבית, "וחסרון לא יוכל להימנות" זה שנמנו חביריו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהן.
אמר ליה בר הי הי להלל, מאי דכתיב "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו", היינו צדיק היינו "עובד אלהים", היינו "רשע" היינו "אשר לא עבדו"! אמר ליה "עבדו" "ולא עבדו" תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחד.
אמר ליה ומשום חד זימנא קרי ליה "לא עבדו"? אמר ליה אין צא ולמד משוק של חמרין עשרה פרסי בזוזא חד עשר פרסי בתרי זוזי.
אמר ליה אליהו לבר הי הי, ואמרי לה לרבי אלעזר: מאי דכתיב "הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני מלמד שחזר הקדוש ברוך הוא על כל מדות טובות ליתן לישראל, ולא מצא אלא עניות. אמר שמואל ואיתימא רב יוסף: היינו דאמרי אינשי יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא
רבי שמעון בן מנסיא אומר: אי זה הוא "מעות לא יוכל לתקון" — זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר. וכו׳ הוליד אין לא הוליד לא?
והא תניא רבי שמעון בן מנסיא אומר: גונב אדם אפשר שיחזיר גנבו ויתקן, גוזל אדם אפשר שיחזיר גזלו ויתקן, אבל הבא על אשת איש ואסרה לבעלה — נטרד מן העולם והלך לו.
רבי שמעון בן יוחי אומר: אין אומר "בקרו גמל" "בקרו חזיר", אלא "בקרו טלה". ואי זה זה תלמיד חכם שפירש מן התורה.
רבי יהודה בן לקיש אמר: כל תלמיד חכם שפירש מן התורה עליו הכתוב אומר: "כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו", ואומר "מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי"!
לא קשיא כאן באחותו פנויה, כאן באשת איש. ואי בעית אימא הא והא באשת איש, ולא קשיא כאן
באונס, כאן ברצון. ואיבעית אימא הא והא באונס, ולא קשיא כאן, באשת כהן, כאן באשת ישראל.
"וליוצא ולבא אין שלום", אמר רב: כיון שיוצא אדם מדבר הלכה לדבר מקרא שוב אין לו שלום.
ושמואל אמר: זה הפורש מתלמוד למשנה. ורבי יוחנן אמר: אפילו מתלמוד לתלמוד.
מתני׳ היתר נדרים — פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו.
הלכות שבת, חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלוין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות. הדינין והעבודות הטהרות והטמאות ועריות יש להן על מה שיסמכו, והן הן גופי תורה.
גמ׳ תניא רבי אליעזר אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: "כי יפליא", "כי יפליא" שתי פעמים, אחת הפלאה לאיסור, ואחת הפלאה להיתר.
רבי יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: "אשר נשבעתי באפי", באפי נשבעתי, וחזרתי בי.
רבי יצחק אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: "כל נדיב לבו". חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: יש להם על מה שיסמכו, שנאמר: "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך".
אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם, אמרי להו דידי עדיפא מדידכו — שנאמר: "לא יחל דברו", הוא אינו מוחל, אבל אחרים, מוחלין לו. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, לבר מדשמואל דלית ליה פירכא,
דאי מדרבי אליעזר דלמא כדרבי יהודה שאמר משום רבי טרפון. דתניא רבי יהודה אומר משום רבי טרפון: לעולם אין אחד מהם נזיר, שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה.
אי מדרבי יהושע דלמא הכי קאמר באפי נשבעתי ולא הדרנא בי. אי מדרבי יצחק — דלמא לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל: גמר בלבו, צריך שיוציא בשפתיו, והא קא משמע לן דאף על גב דלא הוציא בשפתיו.
אי מדחנניה בן אחי רבי יהושע דלמא כרב גידל אמר רב. דאמר רב גידל אמר רב: מנין שנשבעין לקיים את המצוה — שנאמר: "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך"
אלא דשמואל לית ליה פירכא, אמר רבא ואיתימא רב נחמן בר יצחק: היינו דאמרי אינשי טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צנא דקרי.
הלכות שבת. מיכתב כתיבן! לא צריכא לכדרבי אבא, דאמר רבי אבא: החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה — פטור עליה.
כמאן כרבי שמעון, דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.
אפילו תימא לרבי יהודה, התם מתקן, הכא מקלקל הוא.
מאי, "כהררין התלויין בשערה".
מלאכת מחשבת אסרה תורה, ומלאכת מחשבת לא כתיבא.
חגיגות. מיכתב כתיבן לא צריכא לכדאמר ליה רב פפא לאביי: ממאי דהאי "וחגותם אותו חג לה'" זביחה? דלמא חוגו חגא קאמר רחמנא!
אלא מעתה, דכתיב" ויחוגו לי במדבר", הכי נמי דחוגו חגא הוא? וכי תימא הכי נמי והכתיב "ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות
" דלמא הכי קאמר רחמנא אכלו ושתו וחוגו חגא קמאי לא סלקא דעתך, דכתיב "ולא ילין חלב חגי עד בקר", ואי סלקא דעתך דחוגא הוא, תרבא לחגא אית ליה
ודלמא הכי קאמר רחמנא חלב הבא בזמן חג לא ילין?
אלא מעתה, הבא בזמן חג הוא דלא ילין, הא דכל השנה כולה ילין?!" כל הלילה עד הבקר" כתיב!
דלמא אי מההוא, הוה אמינא ההוא לעשה, כתב רחמנא האי ללאו
ללאו כתב קרא אחרינא, "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר". ודלמא לעבור עליו בשני לאוין ועשה!
אלא, אתיא "מדבר" "מדבר"; כתיב הכא "ויחוגו לי במדבר", וכתיב התם: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר", מה להלן זבחים — אף כאן זבחים.
ומאי כהררין התלויין בשערה? דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן.
מעילות! מיכתב כתיבן? אמר רמי בר חמא: לא נצרכא אלא לכדתנן השליח שעשה שליחותו — בעל הבית מעל, לא עשה שליחותו — שליח מעל.
וכי עשה שליחותו אמאי מעל? וכי זה חוטא וזה מתחייב? היינו כהררין התלויין בשערה.
אמר רבא: ומאי קושיא דלמא שאני מעילה דילפא "חטא" "חטא" מתרומה, מה התם שלוחו של אדם כמותו אף כאן שלוחו של אדם כמותו?
אלא אמר רבא: לא נצרכא אלא לכדתניא: נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח — שליח מעל. שליח עניא מאי קא עביד,? היינו כהררין התלויין בשערה.
אמר רב אשי: מאי קושיא דלמא מידי דהוה, אמוציא מעות הקדש לחולין,
אלא אמר רב אשי: לא נצרכא אלא לכדתנן נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל, נתנה לחבירו, הוא מעל, וחבירו לא מעל. מכדי מישקל שקלה מה לי הוא ומה לי חבירו? היינו כהררין התלויין בשערה.
ומאי קושיא דלמא כדשמואל דאמר שמואל: הכא,
בגזבר המסורות לו אבני בנין עסקינן דכל היכא דמנחה, ברשותא דידיה מנחה.
אלא מסיפא בנאה בתוך ביתו הרי זה לא מעל, עד שידור תחתיה בשוה פרוטה. מכדי שנויי שנייה, מה לי דר ומה לי לא דר, היינו "כהררין התלויין בשערה"?
ומאי קושיא דלמא לכדרב דאמר רב: כגון שהניחה על פי ארובה, אי דר ביה — אין, לא דר ביה לא.
אלא, לעולם כדרבא ודקא קשיא לך מידי דהוה אמוציא מעות הקדש לחולין, התם מידע ידע דאיכא זוזי דהקדש איבעיא ליה לעיוני, הכא מי ידע! היינו כהררין התלויין בשערה.
מקרא מועט והלכות מרובות. תנא נגעים, ואהלות, מקרא מועט והלכות מרובות. נגעים מקרא מועט? נגעים מקרא מרובה הוא! אמר רב פפא: הכי קאמר, נגעים מקרא מרובה והלכות מועטות, אהלות מקרא מועט והלכות מרובות.
ומאי נפקא מינה? אי מסתפקא לך מילתא בנגעים עיין בקראי, ואי מסתפקא לך מילתא באהלות עיין במתניתין.
דינין. מיכתב כתיבן! לא נצרכא אלא לכדרבי
דתניא רבי אומרנפש תחת נפש", ממון. אתה אומר ממון, או אינו אלא נפש ממש? נאמרה נתינה למטה ונאמרה נתינה למעלה מה להלן ממון, אף כאן ממון.
עבודות. מיכתב כתיבן! לא נצרכא אלא להולכת הדם. דתניא "והקריבו", זו קבלת הדם.
ואפקה רחמנא בלשון הולכה, דכתיב "והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה", ואמר מר זו הולכת אברים לכבש.
למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה.
טהרות. מיכתב כתיבן! לא נצרכא אלא לשיעור מקוה דלא כתיבא, דתניא "ורחץ את בשרו במים" — במי מקוה." את כל בשרו", מים שכל גופו עולה בהן, וכמה הן — אמה על אמה ברום שלש אמות. ושיערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה.
טמאות. מיכתב כתיבן! לא נצרכא אלא לכעדשה מן השרץ, דלא כתיבא דתניא "בהם"
יכול בכולן, תלמוד לומר: מהם "יכול במקצתן — תלמוד לומר: "בהם".
הא כיצד? עד שיגיע במקצתו שהוא ככולו. שיערו חכמים בכעדשה, שכן חומט תחלתו בכעדשה רבי יוסי ברבי יהודה אומר: כזנב הלטאה.
עריות. מיכתב כתיבן! לא נצרכא
לבתו מאנוסתו, דלא כתיבא.
דאמר רבא: אמר לי רבי יצחק בר אבדימי: אתיא "הנה" "הנה".
אתיא "זימה" "זימה".
הן הן גופי תורה. הני — אין, הנך לא? אלא אימא הן והן גופי תורה.
הדרן עלך הכל חייבין
מתני׳ אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.
כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם; מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם.
גמ׳ אמרת ברישא "ולא במרכבה ביחיד", והדר אמרת: אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו!
הכי קאמר אין דורשין בעריות לשלשה, ולא במעשה בראשית לשנים, ולא במרכבה ליחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו.
אין דורשין בעריות בשלשה. מאי טעמא? אילימא משום דכתיב "איש איש אל כל שאר בשרו" — "איש איש" תרי "שאר בשרו" חד ואמר רחמנא "לא תקרבו לגלות ערוה".
אלא מעתה, דכתיב "איש איש כי יקלל אלהיו", "איש איש אשר יתן מזרעו למולך", הכי נמי?
אלא הנהו מיבעי ליה לרבות את הגוים, שמוזהרין על ברכת השם, ועל עבודה זרה כישראל.
האי נמי מיבעי ליה לרבות את הגוים שמוזהרין על העריות כישראל.
אלא, מדכתיב "ושמרתם את משמרתי", "ושמרתם" תרי, "משמרתי" חד ואמר רחמנא "לבלתי עשות מחקות התועבות".
אלא מעתה דכתיב "ושמרתם את השבת", "ושמרתם את המצות", "ושמרתם את משמרת הקדש", הכי נמי?
אלא אמר רב אשי: מאי אין דורשין בעריות בשלשה אין דורשין בסתרי עריות בשלשה.
מאי טעמא, סברא הוא. בי תרי כי יתבי קמי רבייהו חד שקיל וטרי בהדי רביה, ואידך מצלי אודניה לגמרא,,. תלתא חד שקיל וטרי בהדי רביה והנך תרי שקלו וטרו בהדי הדדי ולא ידעי מאי קאמר רבייהו ואתו למישרי איסורא בעריות.
אי הכי כל התורה נמי!
עריות שאני דאמר מר גזל ועריות נפשו מחמדתן ומתאוה להם.
אי הכי גזל נמי? עריות בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצריה. גזל, בפניו — נפיש יצריה שלא בפניו לא נפיש יצריה.
"ולא במעשה בראשית בשנים". מנא הני מילי, דתנו רבנן "כי שאל נא לימים ראשונים", יחיד שואל ואין שנים שואלין.
יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם תלמוד לומר "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ".
יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית תלמוד לומר:" לימים ראשונים אשר היו לפניך".
יכול ישאל אדם מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור — תלמוד לומר: "ולמקצה השמים ועד קצה השמים", מלמקצה השמים ועד קצה השמים — אתה שואל, ואין אתה שואל מה למעלה מה למטה, מה לפנים מה לאחור.
השתא דנפקא ליה "מלמקצה השמים ועד קצה השמים", "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ" למה לי?
כדרבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר: אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע, שנאמר: "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ". וכיון שסרח — הניח הקדוש ברוך הוא ידיו עליו ומיעטו, שנאמר: "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה".
אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון, מסוף העולם ועד סופו היה, שנאמר: "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים", כיון שסרח הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו, שנאמר "ותשת עלי כפכה".
אי הכי, קשו קראי אהדדי! אידי ואידי חד שיעורא הוא.
ואמר רב יהודה אמר רב: עשרה דברים נבראו ביום ראשון, ואלו הן: שמים וארץ, תהו ובהו, אור וחשך, רוח ומים, מדת יום ומדת לילה.
שמים וארץ דכתיב "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", תהו ובהו דכתיב "והארץ היתה תהו ובהו", אור וחשך, חשך דכתיב "וחשך על פני תהום", אור דכתיב "ויאמר אלהים יהי אור", רוח ומים דכתיב "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", מדת יום ומדת לילה דכתיב "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד".
תנא תהו — קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו, שממנו יצא חשך, שנאמר: "ישת חשך סתרו סביבותיו". בהו אלו אבנים המפולמות המשוקעות בתהום, שמהן יוצאין מים, שנאמר: "ונטה עליה קו תהו ואבני בהו".
ואור ביום ראשון איברי והכתיב "ויתן אותם אלהים ברקיע השמים", וכתיב "ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי"!
כדרבי אלעזר. דאמר רבי אלעזר: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון, אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים — עמד וגנזו מהן, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם".
ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר: "וירא אלהים את האור כי טוב", ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב
" כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח, שנאמר: "אור צדיקים ישמח".
כתנאי, אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו, דברי רבי יעקב. וחכמים אומרים: הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון, ולא נתלו עד יום רביעי.
אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב: בעשרה דברים נברא העולם: בחכמה, ובתבונה, ובדעת, ובכח, ובגערה, ובגבורה, בצדק, ובמשפט, בחסד, וברחמים.
בחכמה ובתבונה — דכתיב "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה". בדעת דכתיב "בדעתו תהומות נבקעו". בכח וגבורה דכתיב "מכין הרים בכחו נאזר בגבורה". בגערה דכתיב "עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו". בצדק ומשפט דכתיב "צדק ומשפט מכון כסאך". בחסד ורחמים דכתיב "זכר רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה".
ואמר רב יהודה אמר רב בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם, היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, עד שגער בו הקדוש ברוך הוא והעמידו, שנאמר: "עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו" והיינו דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב "אני אל שדי" — אני הוא שאמרתי לעולם די. אמר ריש לקיש: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את הים היה מרחיב והולך, עד שגער בו הקדוש ברוך הוא, ויבשו, שנאמר: "גוער בים ויבשהו וכל הנהרות החריב".
תנו רבנן בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחלה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים, שנאמר: "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים".
אמר להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, אדם בונה עלייה ואחר כך בונה בית?! שנאמר: "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה". אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם אדם עושה שרפרף, ואחר כך עושה כסא?! שנאמר "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי". וחכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו, שנאמר: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו".
ואידך, מאי "יחדו"? דלא משתלפי מהדדי. קשו קראי אהדדי! אמר ריש לקיש: כשנבראו, ברא שמים ואחר כך ברא הארץ, וכשנטה נטה הארץ ואחר כך נטה שמים.
מאי "שמים"? אמר רבי יוסי בר חנינא: ששם מים. במתניתא תנא — אש ומים, מלמד שהביאן הקדוש ברוך הוא וטרפן זה בזה, ועשה מהן רקיע.
שאל רבי ישמעאל את רבי עקיבא כשהיו מהלכין בדרך, אמר ליה אתה ששימשת את נחום איש גם זו עשרים ושתים שנה, שהיה דורש כל "אתין" שבתורה, "את השמים ואת הארץ" מה היה דורש בהן? אמר ליה אילו נאמר" שמים וארץ", הייתי אומר: שמים שמו של הקדוש ברוך הוא. עכשיו שנאמר: "את השמים ואת הארץ", "שמים" שמים ממש, "ארץ" ארץ ממש.
"את הארץ" למה לי להקדים שמים לארץ. "והארץ היתה תהו ובהו" מכדי בשמים אתחיל ברישא מאי שנא דקא חשיב, מעשה ארץ? תנא דבי ר' ישמעאל: משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: השכימו לפתחי. השכים ומצא נשים ואנשים. למי משבח למי שאין דרכו להשכים והשכים.
תניא רבי יוסי אומר: אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה רואות, עומדות ואין יודעות על מה הן עומדות. הארץ על מה עומדת על העמודים, שנאמר: "המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון". עמודים על המים — שנאמר: "לרוקע הארץ על המים". מים על ההרים — שנאמר: "על הרים יעמדו מים". הרים ברוח שנאמר: "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח". רוח בסערה — שנאמר: "רוח סערה עושה דברו". סערה תלויה בזרועו של הקדוש ברוך הוא — שנאמר: "ומתחת זרועות עולם".
וחכמים אומרים: על שנים עשר עמודים עומדת, שנאמר: "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". ויש אומרים: שבעה עמודים, שנאמר: "חצבה עמודיה שבעה". רבי אלעזר בן שמוע אומר: על עמוד אחד, וצדיק שמו, שנאמר: "וצדיק יסוד עולם".
אמר רב יהודה: שני רקיעים הן, שנאמר: "הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים".
ריש לקיש אמר: שבעה, ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות. וילון אינו משמש כלום, אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית, ומחדש בכל יום מעשה בראשית, שנאמר: "הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת". רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועין, שנאמר: "ויתן אותם אלהים ברקיע השמים". שחקים שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים, שנאמר: "ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח. וימטר עליהם מן לאכול וגו׳
" זבול שבו ירושלים, ובית המקדש, ומזבח בנוי, ומיכאל, השר הגדול, עומד ומקריב עליו קרבן, שנאמר: "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים". ומנלן דאיקרי "שמים" דכתיב "הבט משמים וראה מזבול קדשך ותפארתך".
מעון שבו כיתות של מלאכי השרת, שאומרות שירה בלילה וחשות ביום, מפני כבודן של ישראל, שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי".
אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו", ומה טעם "יומם יצוה ה' חסדו" — משום "ובלילה שירה עמי". ואיכא דאמרי אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בעולם הזה, שהוא דומה ללילה, הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא, שהוא דומה ליום, שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי".
אמר רבי לוי: כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים, שנאמר: "הקוטפים מלוח עלי שיח ושרש רתמים לחמם". ומנלן דאיקרי "שמים" שנאמר: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים".
מכון שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד, ועליית טללים רעים, ועליית אגלים, וחדרה של סופה וסערה, ומערה של קיטור. ודלתותיהן אש? שנאמר: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב
" הני, ברקיעא איתנהו הני בארעא איתנהו דכתיב "הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות אש וברד שלג וקיטור רוח סערה עושה דברו"! אמר רב יהודה אמר רב: דוד ביקש עליהם רחמים, והורידן לארץ. אמר לפניו: רבונו של עולם, "לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך (במגורך) רע", צדיק אתה ה', לא יגור במגורך, רע. ומנלן דאיקרי "שמים" — דכתיב. "ואתה תשמע השמים מכון שבתך".
ערבות שבו צדק משפט וצדקה, גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה, ונשמתן של צדיקים, ורוחות ונשמות שעתיד להיבראות, וטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו מתים. צדק ומשפט דכתיב "צדק ומשפט מכון כסאך". צדקה דכתיב "וילבש צדקה כשרין". גנזי חיים דכתיב "כי עמך מקור חיים". וגנזי שלום דכתיב "ויקרא לו ה' שלום". וגנזי ברכה דכתיב "ישא ברכה מאת ה'".
נשמתן של צדיקים דכתיב "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך". רוחות ונשמות שעתיד להיבראות דכתיב "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי". וטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו מתים דכתיב "גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה".
שם אופנים ושרפים וחיות הקדש, ומלאכי השרת, וכסא הכבוד, מלך אל חי רם ונשא שוכן עליהם בערבות, שנאמר: "סולו לרוכב בערבות ביה שמו" ומנלן דאיקרי "שמים"? אתיא "רכיבה" "רכיבה", כתיב הכא "סולו לרוכב בערבות" וכתיב התם "רוכב שמים בעזרך".
וחשך וענן וערפל מקיפין אותו — שנאמר: "ישת חשך סתרו סביבותיו סוכתו חשכת מים עבי שחקים". ומי איכא חשוכא קמי שמיא והכתיב "הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמה שרא"! לא קשיא הא,
בבתי גואי, הא, בבתי בראי ואמר רב אחא בר יעקב: עוד רקיע אחד יש, למעלה מראשי החיות, דכתיב "ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא".
עד כאן יש לך רשות לדבר, מכאן ואילך אין לך רשות לדבר. שכן כתוב בספר בן סירא: במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות. תניא אמר רבן יוחנן בן זכאי: מה תשובה השיבתו בת קול לאותו רשע בשעה שאמר "אעלה על במתי עב אדמה לעליון" — יצתה בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע, בן בנו, של נמרוד הרשע, שהמריד כל העולם כולו עליו במלכותו
כמה שנותיו של אדם שבעים שנה, שנאמר: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", והלא מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ועוביו של רקיע מהלך חמש מאות שנה, וכן בין כל רקיע ורקיע.
למעלה מהן חיות הקדש; רגלי החיות כנגד כולם, קרסולי החיות כנגד כולן, שוקי החיות כנגד כולן, רכובי החיות כנגד כולן, ירכי החיות כנגד כולן, גופי החיות כנגד כולן, צוארי החיות כנגד כולן, ראשי החיות כנגד כולן, קרני החיות כנגד כולן. למעלה מהן כסא כבוד; רגלי כסא הכבוד כנגד כולן, כסא הכבוד כנגד כולן, מלך אל חי וקים רם ונשא שוכן עליהם. ואתה אמרת "אעלה על במתי עב אדמה לעליון" — "אך אל שאול תורד אל ירכתי בור".
ולא במרכבה ביחיד. תני רבי חייא: אבל מוסרין לו ראשי פרקים. אמר רבי זירא: אין מוסרין ראשי פרקים אלא לאב בית דין, ולכל מי שלבו דואג בקרבו. איכא דאמרי, והוא שלבו דואג בקרבו.
אמר רבי אמי: אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים: "שר חמשים, ונשוא פנים, ויועץ, וחכם חרשים, ונבון לחש". ואמר רבי אמי: אין מוסרין דברי תורה לגוי, שנאמר: "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום".
אמר ליה רבי יוחנן לרבי אלעזר: תא אגמרך במעשה המרכבה, אמר ליה לא קשאי. כי קש נח נפשיה דרבי יוחנן, אמר ליה רבי אסי: תא ואגמרך במעשה מרכבה. אמר ליה אי זכאי גמירתא מרבי יוחנן רבך.
רב יוסף הוה גמיר מעשה המרכבה, סבי דפומבדיתא הוו תנו במעשה בראשית. אמרו ליה ליגמור לן מר מעשה מרכבה. אמר להו אגמרון לי מעשה בראשית. בתר דאגמרון אמרו ליה ליגמרון מר במעשה מרכבה! אמר להו תנינא בהו "דבש וחלב תחת לשונך" — דברים המתוקין מדבש וחלב יהו תחת לשונך.
רבי אבהו אמר מהכא "כבשים ללבושך" — דברים שהן כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך. אמרו ליה תנינן בהו עד "ויאמר אלי בן אדם". אמר להו — הן הן מעשה המרכבה.
מיתיבי עד היכן מעשה המרכבה? רבי אומר: עד "וארא" בתרא, רבי יצחק אומר: עד "החשמל"? עד "וארא" מגמרינן, מכאן ואילך מסרינן ראשי פרקים. איכא דאמרי עד "וארא" מסרינן ראשי פרקים, מכאן ואילך, אם הוא חכם מבין מדעתו אין, אי לא לא.
ומי דרשינן בחשמל? והא ההוא ינוקא דדרש בחשמל ונפקא נורא ואכלתיה! שאני ינוקא, דלאו מטי זימניה,.
אמר רב יהודה: ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, אלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל. שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו שלוש מאות גרבי שמן, וישב בעלייה ודרשו.
תנו רבנן מעשה בתינוק אחד שהיה קורא בבית רבו בספר יחזקאל והיה מבין בחשמל, ויצאה אש מחשמל ושרפתו, וביקשו לגנוז ספר יחזקאל. אמר להם חנניה בן חזקיה: אם זה חכם — הכל חכמים הן?
מאי חשמל? אמר רב יהודה:
חיות אש ממללות. במתניתא תנא עתים חשות, עתים ממללות. בשעה שהדיבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא חשות ובשעה שאין הדיבור יוצא מפי הקדוש ברוך הוא ממללות.
"והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" מאי "רצוא ושוב"? אמר רב יהודה: כאור היוצא מפי הכבשן. מאי "כמראה הבזק"? אמר רבי יוסי בר חנינא: כאור היוצא מבין החרסים.
"וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל מתוך האש", להיכן אזל? אמר רב יהודה אמר רב: שהלך לכבוש את כל העולם כולו תחת נבוכדנצר הרשע. וכל כך למה? שלא יאמרו אומות העולם: ביד אומה שפלה מסר הקדוש ברוך הוא את בניו. אמר הקדוש ברוך הוא מי גרם לי שאהיה שמש לעובדי פסילים — עונותיהן של ישראל הן גרמו לי.
"וארא החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות", אמר רבי אלעזר: מלאך אחד שהוא עומד בארץ, וראשו מגיע אצל החיות. במתניתא תנא סנדלפון שמו, הגבוה מחברו מהלך חמש מאות שנה. ועומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו. איני? והכתיב "ברוך כבוד ה' ממקומו", מכלל דמקומו ליכא דידע ליה? דאמר שם אתגא ואזל ויתיב ברישיה
אמר רבא: כל שראה יחזקאל ראה ישעיה. למה יחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך, ולמה ישעיה דומה לבן כרך שראה את המלך. אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "אשירה לה' כי גאה גאה" — שירה למי שמתגאה על הגאים. דאמר מר מלך שבחיות ארי, מלך שבבהמות שור, מלך שבעופות נשר, ואדם מתגאה עליהן, והקדוש ברוך הוא מתגאה על כולן ועל כל העולם כולו.
כתוב אחד אומר: "ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל לארבעתן", וגו׳ וכתיב "וארבעה פנים לאחד פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם והשלישי פני אריה והרביעי פני נשר", ואילו שור לא קא חשיב אמר ריש לקיש: יחזקאל ביקש עליו רחמים, והפכו לכרוב. אמר לפניו: רבונו של עולם! קטיגור יעשה סניגור?
מאי "כרוב"? אמר רבי אבהו: כרביא שכן בבבל קורין לינוקא רביא. אמר ליה רב פפא לאביי: אלא מעתה, דכתיב "פני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם והשלישי פני אריה והרביעי פני נשר", היינו פני כרוב היינו פני אדם? אפי רברבי ואפי זוטרי.
כתוב אחד אומר: "שש כנפים שש כנפים לאחד", וכתוב אחד אומר: "וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת להם"? לא קשיא כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים, כביכול, שנתמעטו כנפי החיות.
הי מינייהו אימעוט אמר רב חננאל אמר רב: אותן שאומרות שירה בהן. כתיב הכא "ובשתים יעופף וקרא זה אל זה ואמר", וכתיב "התעיף עיניך בו ואיננו".
ורבנן אמרי אותן שמכסות בהן רגליהם, שנאמר: "ורגליהם רגל ישרה", ואי לאו דאימעוט — מנא הוה ידע. דלמא דאיגלאי וחזיא ליה דאי לא תימא הכי, "ודמות פניהם פני אדם", הכי נמי דאימעוט! אלא דאיגלאי וחזיא ליה הכא נמי דאיגלאי וחזיא ליה
הכי השתא בשלמא אפיה אורח ארעא לגלויי קמיה רביה. כרעיה לאו אורח ארעא לגלויי קמיה רביה.
כתוב אחד אומר: "אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון", וכתוב אחד אומר: "היש מספר לגדודיו"! לא קשיא כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים, כביכול שנתמעטה פמליא של מעלה.
תניא רבי אומר משום אבא יוסי בן דוסאי: "אלף אלפין ישמשוניה" מספר גדוד אחד, "ולגדודיו אין מספר". ורבי ירמיה בר אבא אמר: "אלף אלפין ישמשוניה", לנהר דינור, שנאמר: "נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון".
מהיכן נפיק? מזיעתן של חיות. ולהיכן שפיך אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: על ראש רשעים בגיהנם, שנאמר: "הנה סערת ה' חמה יצאה וסער מתחולל על ראש רשעים יחול". ורב אחא בר יעקב אמר: על אשר קומטו, שנאמר: "אשר קומטו ולא עת נהר יוצק יסודם". תניא אמר רבי שמעון החסיד אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו להיבראות
קודם שנברא העולם, ולא נבראו, עמד הקדוש ברוך הוא ושתלן בכל דור ודור, והן הן עזי פנים שבדור.
ורב נחמן בר יצחק אמר: "אשר קומטו לברכה הוא דכתיב — אלו תלמידי חכמים שמקמטין עצמן על דברי תורה בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא מגלה להם סוד לעולם הבא, שנאמר: "נהר יוצק יסודם".
אמר ליה שמואל לחייא בר רב: בר אריא תא אימא לך מילתא, מהני מילי מעליותא דהוה אמר אבוך כל יומא ויומא נבראין מלאכי השרת מנהר דינור, ואמרי שירה ובטלי, שנאמר: "חדשים לבקרים רבה אמונתך". ופליגא דרבי שמואל בר נחמני. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל דיבור ודיבור שיוצא מפי הקדוש ברוך הוא נברא ממנו מלאך אחד, שנאמר: "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם".
כתוב אחד אומר: "לבושיה כתלג חיור ושער רישיה כעמר נקא" וכתיב "קוצותיו תלתלים שחורות כעורב"! לא קשיא כאן בישיבה, כאן — במלחמה. דאמר מר אין לך נאה בישיבה אלא זקן, ואין לך נאה במלחמה אלא בחור.
כתוב אחד אומר: "כרסיה שביבין דינור וכתוב אחד אומר: "עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב",! לא קשיא אחד לו ואחד לדוד. כדתניא אחד לו ואחד לדוד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יוסי הגלילי: עקיבא, עד מתי אתה עושה שכינה חול! אלא, אחד לדין ואחד לצדקה.
קיבלה מיניה, או לא קיבלה מיניה, תא שמע אחד לדין ואחד לצדקה, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה!, כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות. אלא אחד לכסא ואחד לשרפרף; כסא לישב עליו, שרפרף להדום רגליו, שנאמר: "השמים כסאי והארץ הדום רגלי".
כי אתא רב דימי, אמר: שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל, ולא נתקררה דעתו, עד שאמר להם המקרא הזה "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד".
שמונה עשרה קללות מאי נינהו, דכתיב "כי הנה האדון ה' צבאות מסיר מירושלם ומיהודה משען ומשענה כל משען לחם וכל משען מים גבור ואיש מלחמה שופט ונביא וקוסם וזקן. שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש. ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם". וגו׳
"משען" אלו בעלי מקרא. "משענה" אלו בעלי משנה, כגון רבי יהודה בן תימא וחביריו. פליגו בה רב פפא ורבנן חד אמר: שש מאות סדרי משנה, וחד אמר: שבע מאות סדרי משנה.
"כל משען לחם" אלו בעלי תלמוד, שנאמר "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי". "וכל משען מים" אלו בעלי אגדה, שמושכין לבו של אדם כמים באגדה. "גבור" זה בעל שמועות. "ואיש מלחמה" זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה. "שופט" זה דיין שדן דין אמת לאמיתו. "נביא" כמשמעו. "קוסם" זה מלך. שנאמר: "קסם על שפתי מלך". "זקן" זה שראוי לישיבה.
"שר חמשים" אל תקרי "שר חמשים" אלא "שר חומשין" זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה. דבר אחר: "שר חמשים" כדרבי אבהו, דאמר רבי אבהו: מכאן שאין מעמידין מתורגמן על הצבור פחות מחמשים שנה. "ונשוא פנים" זה שנושאין פנים לדורו בעבורו. למעלה, כגון רבי חנינא בן דוסא, למטה, כגון רבי אבהו בי קיסר.
"יועץ" — שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים. "וחכם" זה תלמיד המחכים את רבותיו. "חרשים" — בשעה שפותח בדברי תורה הכל נעשין כחרשין. "ונבון" זה המבין דבר מתוך דבר. "לחש" זה שראוי למסור לו דברי תורה שניתנה בלחש.
"ונתתי נערים שריהם", מאי "ונתתי נערים שריהם"? אמר רבי אלעזר: אלו בני אדם שמנוערין מן המצות.
"ותעלולים ימשלו בם" — אמר רב פפא בר יעקב: תעלי בני תעלי. ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד" — אלו בני אדם שמנוערין מן המצות, ירהבו במי שממולא במצות כרמון, "והנקלה בנכבד" — יבא מי שחמורות דומות עליו כקלות וירהבו במי שקלות דומות עליו כחמורות.
אמר רב קטינא: אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו מהם בעלי אמנה. שנאמר: "כי יתפש איש באחיו בית אביו שמלה לך קצין תהיה לנו", דברים שבני אדם מתכסין כשמלה, ישנן תחת ידך.
והמכשלה הזאת מאי "והמכשלה הזאת" — דברים שאין בני אדם עומדין עליהן אלא אם כן נכשל בהן — ישנן תחת ידך. "ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש ובביתי אין לחם ואין שמלה לא תשימוני קצין עם", "ישא" — אין "ישא" אלא לשון שבועה, שנאמר: "לא תשא את שם ה' אלהיך", "לא אהיה חובש", לא הייתי מחובשי בית המדרש, "ובביתי אין לחם ואין שמלה" שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא גמרא.
ודלמא שאני התם דאי אמר להו גמירנא אמרי ליה אימא לן. הוה ליה למימר גמר ושכח. מאי "לא אהיה חובש לא אהיה חובש כלל.
איני והאמר רבא: לא חרבה ירושלים עד שפסקו ממנה בעלי אמנה, שנאמר: "שוטטו בחוצות ירושלם וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה"! לא קשיא
הא בדברי תורה, הא במשא ומתן, בדברי תורה הוו, במשא ומתן לא הוו.
תנו רבנן מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך בדרך, ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו רבי, שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה. אמר לו: לא כך שניתי לכם: ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו? אמר לו רבי, תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. אמר לו: אמור.
מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור, ונתעטף, וישב על האבן תחת הזית. אמר לו רבי, מפני מה ירדת מעל החמור? אמר: אפשר אתה דורש במעשה מרכבה, ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוין אותנו, ואני ארכב על החמור?! מיד פתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש. וירדה אש מן השמים, וסיבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כולן ואמרו שירה.
מה שירה אמרו "הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות... עץ פרי וכל ארזים... הללויה", נענה מלאך מן האש, ואמר: הן הן מעשה המרכבה. עמד רבן יוחנן בן זכאי, ונשקו על ראשו, ואמר: ברוך ה' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו, שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, אתה נאה דורש ונאה מקיים. אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך.
וכשנאמרו הדברים לפני רבי יהושע, היה הוא ורבי יוסי הכהן מהלכים בדרך. אמרו: אף אנו נדרוש במעשה מרכבה. פתח רבי יהושע ודרש. ואותו היום תקופת תמוז היה, נתקשרו שמים בעבים ונראה כמין קשת בענן, והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין לשמוע, כבני אדם שמתקבצין ובאין לראות במזמוטי חתן וכלה.
הלך רבי יוסי הכהן וסיפר דברים לפני רבן יוחנן בן זכאי. ואמר אשריכם ואשרי יולדתכם, אשרי עיני שכך ראו. ואף אני ואתם, בחלומי, מסובין היינו על הר סיני, ונתנה עלינו בת קול מן השמים: עלו לכאן, עלו לכאן! טרקלין גדולים ומצעות נאות מוצעות לכם, אתם ותלמידיכם ותלמידי תלמידיכם מזומנין לכת שלישית.
איני והתניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלשה הרצאות הן, רבי יהושע הרצה דברים לפני רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא הרצה לפני רבי יהושע, חנניא בן חכינאי הרצה לפני רבי עקיבא. ואילו רבי אלעזר בן ערך לא קא חשיב! דארצי וארצו קמיה קחשיב דארצי ולא ארצו קמיה — לא קא חשיב והא חנניא בן חכינאי דלא ארצו קמיה וקא חשיב דארצי מיהא קמיה מאן דארצי.
תנו רבנן ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו "מים מים", משום שנאמר: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני".
בן עזאי הציץ — ומת, עליו הכתוב אומר: "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו". בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר: "דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו". אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום.
שאלו את בן זומא: מהו, לסרוסי כלבא? אמר להם:" ובארצכם לא תעשו", כל שבארצכם לא תעשו. שאלו את בן זומא: בתולה, שעיברה, מהו, לכהן גדול? מי חיישינן לדשמואל דאמר שמואל:
יכול אני לבעול כמה בעילות בלא דם. או דלמא דשמואל לא שכיחא אמר להו דשמואל לא שכיח וחיישינן — שמא באמבטי עיברה.
והאמר שמואל: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינו מזרעת!, מעיקרא נמי יורה כחץ הוה.
תנו רבנן מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, וראהו בן זומא ולא עמד מלפניו. אמר לו מאין ולאין בן זומא? אמר לו: צופה הייתי, בין מים העליונים למים התחתונים, ואין בין זה לזה אלא שלש אצבעות בלבד, שנאמר: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" — כיונה שמרחפת על בניה ואינה נוגעת. אמר להן רבי יהושע לתלמידיו עדיין בן זומא מבחוץ.
מכדי "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" אימת הוי ביום הראשון, הבדלה — ביום שני הוא דהואי דכתיב "ויהי מבדיל בין מים למים"? וכמה? אמר רב אחא בר יעקב: כמלא נימא? ורבנן אמרי כי גודא דגמלא מר זוטרא, ואיתימא רב אסי אמר כתרי גלימי דפריסי אהדדי, ואמרי לה כתרי כסי דסחיפי אהדדי
אחר קיצץ בנטיעות, עליו הכתוב אומר: "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך". מאי היא? חזא מיטטרון דאתיהבא ליה רשותא למיתב למיכתב זכוותא דישראל, אמר: גמירא דלמעלה, לא הוי לא ישיבה, ולא תחרות, ולא עורף, ולא עיפוי, שמא חס ושלום), שתי רשויות הן,
אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא. אמרו ליה מאי טעמא כי חזיתיה לא קמת מקמיה,, איתיהיבא ליה רשותא למימחק זכוותא דאחר. יצתה בת קול ואמרה: "שובו בנים שובבים" — חוץ מאחר.
אמר הואיל ואיטריד ההוא גברא מההוא עלמא,, ליפוק ליתהני בהאי עלמא נפק אחר לתרבות רעה, נפק אשכח זונה תבעה, אמרה ליה ולאו אלישע בן אבויה את? עקר פוגלא ממישרא בשבת ויהב לה, אמרה אחר הוא.
שאל אחר את רבי מאיר, לאחר שיצא לתרבות רעה, אמר ליה מאי דכתיב "גם את זה לעומת זה עשה האלהים"? אמר לו כל מה שברא הקדוש ברוך הוא, ברא כנגדו, ברא הרים ברא גבעות, ברא ימים ברא נהרות.
אמר לו רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא, ברא צדיקים ברא רשעים, ברא גן עדן ברא גיהנם, כל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם, זכה צדיק נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, נתחייב רשע נטל חלקו וחלק חברו בגיהנם.
אמר רב משרשיא: מאי קראה — גבי צדיקים כתיב "לכן בארצם משנה יירשו", גבי רשעים כתיב "ומשנה שברון שברם".
שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה: מאי דכתיב "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז"! אמר לו: אלו דברי תורה, שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז, ונוחין לאבדן ככלי זכוכית. אמר לו רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא מה כלי זהב וכלי זכוכית, אף על פי שנשברו יש להם תקנה, אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח יש לו תקנה. אמר לו, אף אתה חזור בך! אמר לו: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד, "שובו בנים שובבים" חוץ מאחר.
תנו רבנן מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו, אמר לו מאיר, חזור לאחריך, שכבר שיערתי בעקבי סוסי עד כאן תחום שבת. אמר ליה אף אתה חזור בך. אמר ליה ולא כבר אמרתי לך כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר.
תקפיה עייליה לבי מדרשא אמר ליה לינוקא פסוק לי פסוקך. אמר לו "אין שלום אמר ה' לרשעים". עייליה לבי כנישתא אחריתי אמר ליה לינוקא פסוק לי פסוקך! אמר לו: "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני". עייליה לבי כנישתא אחריתי אמר ליה
לינוקא פסוק לי פסוקך. אמר ליה "ואת שדוד מה תעשי כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך לשוא תתיפי". וגו׳
עייליה לבי כנישתא אחריתי, עד דעייליה לתליסר בי כנישתא, כולהו פסקו ליה כי האי גוונא. לבתרא אמר ליה פסוק לי פסוקך. אמר ליה "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי". וגו׳ ההוא ינוקא הוה מגמגם בלישניה אשתמע כמה דאמר ליה ולאלישע אמר אלהים, איכא דאמרי סכינא הוה בהדיה וקרעיה ושדריה לתליסר בי כנישתי, ואיכא דאמרי אמר: אי הואי בידי סכינא, הוה קרענא ליה
כי נח נפשיה דאחר, אמרי לא מידן לידייניה ולא לעלמא דאתי ליתי לא מידן לידייניה — משום דעסק באורייתא, ולא לעלמא דאתי ליתי משום דחטא. אמר רבי מאיר: מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי מתי אמות, ואעלה עשן מקברו. כי נח נפשיה דרבי מאיר סליק קוטרא מקבריה דאחר.
אמר רבי יוחנן: גבורתא למיקלא רביה? חד הוה ביננא ולא מצינן לאצוליה אי נקטיה ביד, מאן מרמי ליה מאן, אמר מתי אמות ואכבה עשן מקברו. כי נח נפשיה דרבי יוחנן פסק קוטרא מקבריה דאחר, פתח עליה ההוא ספדנא, אפילו שומר הפתח לא עמד לפניך, רבינו.
בתו של אחר אתיא לקמיה דרבי, אמרה ליה רבי, פרנסני. אמר לה: בת מי את? אמרה לו: בתו של אחר אני. אמר לה עדיין יש מזרעו בעולם?! והא כתיב "לא נין לו ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו"! אמרה לו זכור לתורתו, ואל תזכור מעשיו. מיד ירדה אש וסכסכה ספסלו של רבי. בכה ואמר רבי: ומה למתגנין בה — כך, למשתבחין בה, על אחת כמה וכמה!
ורבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", אם דומה הרב למלאך ה' צבאות — יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו!
אמר ריש לקיש: רבי מאיר קרא אשכח ודרש, "הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי", "לדעתם" לא נאמר, אלא לדעתי.
רב חנינא אמר מהכא "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך". וגו׳
קשו קראי אהדדי! לא קשיא הא בגדול, הא, בקטן.
כי אתא רב דימי, אמר, אמרי במערבא רבי מאיר אכל תחלא ושדא שיחלא לברא. דרש רבא: מאי דכתיב "אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל וגו'", למה נמשלו תלמידי חכמים לאגוז לומר לך: מה אגוז זה, אף על פי שמלוכלך בטיט ובצואה אין מה שבתוכו נמאס, אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח — אין תורתו נמאסת.
אשכחיה רבה בר שילא לאליהו. אמר ליה מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא? אמר ליה קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר אמר ליה אמאי משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר. אמר ליה אמאי? רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק. אמר ליה, השתא קאמר, מאיר בני אומר: בזמן שאדם מצטער, שכינה, מה לשון אומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי. אם כך הקדוש ברוך הוא מצטער על דמן של רשעים קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך.
אשכחיה שמואל לרב יהודה דתלי בעיברא דדשא וקא בכי, אמר ליה שיננא מאי קא בכית אמר ליה מי זוטרא מאי דכתיב בהו ברבנן "איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים", "איה סופר" שהיו סופרים כל אותיות שבתורה. "איה שוקל" שהיו שוקלים קלין וחמורין שבתורה. "איה סופר את המגדלים" שהיו שונין שלש מאות הלכות במגדל הפורח באויר.
ואמר רבי אמי: תלת מאה בעיי בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר. ותנן שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא. אנן מה תהוי עלן, אמר ליה שיננא טינא היתה בלבם.
אחר מאי — זמר יווני לא פסק מפומיה. אמרו עליו על אחר: בשעה שהיה עומד מבית המדרש, הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו.
שאל נימוס הגרדי את רבי מאיר: כל עמר דנחית ליורה סליק? אמר ליה כל מאן דהוה נקי אגב אימיה — סליק כל דלא הוה נקי אגב אימיה לא סליק.
רבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום, ועליו הכתוב אומר: "משכני אחריך נרוצה". ואף רבי עקיבא בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הניחו לזקן זה, שראוי להשתמש בכבודי.
מאי דרש? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, "ואתא מרבבות קדש", אות הוא ברבבה שלו.
ורבי אבהו אמר: "דגול מרבבה" — דוגמא הוא ברבבה שלו.
וריש לקיש אמר: "ה' צבאות שמו" — אדון הוא בצבא שלו.
ורבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: "לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה', ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה", "והנה ה' עובר".
תנו רבנן ששה דברים נאמרו בשדים: שלשה כמלאכי השרת, ושלשה כבני אדם. שלשה כמלאכי השרת — יש להם כנפים כמלאכי השרת, וטסין מסוף העולם ועד סופו כמלאכי השרת, ויודעין מה שעתיד להיות כמלאכי השרת.
יודעין סלקא דעתך! אלא, שומעין מאחורי הפרגוד, כמלאכי השרת.
ושלשה כבני אדם אוכלין ושותין כבני אדם, פרין ורבין כבני אדם, ומתים כבני אדם.
ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת, שלשה כבהמה. שלשה כמלאכי השרת יש להם דעת כמלאכי השרת, ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת, ומספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת. שלשה כבהמה אוכלין ושותין כבהמה, ופרין ורבין כבהמה, ומוציאין רעי כבהמה.
כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו שלא בא לעולם. כו׳ בשלמא מה למעלה מה למטה מה לאחור לחיי. אלא לפנים מה דהוה הוה?
רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: בנו לי פלטירין גדולין על האשפה, הלכו ובנו לו, אין רצונו של מלך להזכיר שם אשפה.
כל שלא חס על כבוד קונו, רתוי לו שלא בא לעולם. מאי היא? רבי אבא אמר: זה המסתכל בקשת. רב יוסף אמר: זה העובר עבירה בסתר. מסתכל בקשת, דכתיב "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה'".
רב יוסף אמר: זה העובר עבירה בסתר, כדרבי יצחק. דאמר רבי יצחק: כל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה, שנאמר: "כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי".
איני והאמר רבי אלעא הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורין ויתעטף שחורין, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא! לא קשיא הא — דמצי כייף ליה ליצריה, הא — דלא מצי כייף ליצריה.
דרש רבי יהודה ברבי נחמני מתורגמניה דריש לקיש: כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות: בקשת, ובנשיא, ובכהנים. בקשת דכתיב "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם הוא מראה דמות כבוד ה'". בנשיא דכתיב "ונתת מהודך עליו" — המסתכל בכהנים בזמן שבית המקדש קיים, שהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש.
דרש רבי יהודה ברבי נחמני מתורגמניה דריש לקיש: מאי דכתיב "אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף" — אם יאמר לך יצר הרע: חטוא והקדוש ברוך הוא מוחל אל תאמן, שנאמר: "אל תאמינו ברע", ואין "רע" אלא יצר הרע, שנאמר: "כי יצר לב האדם רע",
ואין "אלוף" אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "אלוף נעורי אתה". שמא תאמר מי מעיד בי? אבני ביתו וקורות ביתו של אדם הם מעידין בו, שנאמר: "כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה"
וחכמים אומרים: נשמתו של אדם מעידה בו, שנאמר: "משכבת חיקך שמור פתחי פיך" — אי זו היא דבר ששוכבת בחיקו של אדם הוי אומר זו נשמה. רבי זריקא אמר: שני מלאכי השרת המלוין אותו הן מעידין בו, שנאמר: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך". וחכמים אומרים: אבריו של אדם מעידין בו, שנאמר: "ואתם עדי נאם ה' ואני אל".
מתני׳ יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסף בן יוחנן אומר לסמוך, יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך. ניתאי הארבלי אומר לסמוך, יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך, שמעון בן שטח אומר לסמוך, שמעיה אומר לסמוך, אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו. יצא מנחם נכנס שמאי, שמאי אומר שלא לסמוך, הלל אומר לסמוך.
הראשונים היו נשיאים, ושניים להם אבות בית דין.
גמ׳ תנו רבנן שלשה מזוגות הראשונים שאמרו שלא לסמוך, ושנים מזוגות האחרונים שאמרו לסמוך, הראשונים היו נשיאים, ושניים להם אבות בית דין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים יהודה בן טבאי אב בית דין, ושמעון בן שטח נשיא.
מאן תנא להא דתנו רבנן אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה, אם לא הרגתי עד זומם, להוציא מלבן של צדוקין. שהיו אומרים: אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון.
אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם. ואין לוקין — עד שיזומו שניהם, ואין משלמין ממון עד שיזומו שניהם.
מיד קבל עליו יהודה בן טבאי שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח.
כל ימיו של יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו הרוג, והיה קולו נשמע. כסבורין העם לומר שקולו של הרוג הוא. אמר להם קולי הוא, תדעו, שלמחר, הוא, מת, ואין קולו נשמע.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ודלמא פיוסי פייסיה, או בדינא תבעיה.
מני הא אי אמרת בשלמא רבי מאיר, דאמר שמעון בן שטח אב בית דין, רבי יהודה בן טבאי נשיא היינו דקא מורי הלכה בפני שמעון בן שטח. אלא אי אמרת רבנן דאמרי יהודה בן טבאי אב בית דין, שמעון בן שטח נשיא? אב בית דין בפני נשיא מי מורה הלכה?
לא, מאי "קבל עליו" דקאמר לאצטרופי דאפילו אצטרופי נמי לא מצטריפנא.
יצא מנחם ונכנס שמאי. כו׳ להיכן יצא? אביי אמר: יצא לתרבות רעה. רבא אמר: יצא לעבודת המלך. תניא נמי הכי יצא מנחם לעבודת המלך, ויצאו עמו שמונים זוגות תלמידים לבושין סיריקון.
אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: לעולם אל תהא שבות קלה בעיניך, שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות, ונחלקו בה גדולי הדור.
פשיטא? שבות מצוה אצטריכא ליה.
הא נמי פשיטא! לאפוקי ממאן דאמר בסמיכה גופה פליגי, קא משמע לן בשבות הוא דפליגי.
אמר רמי בר חמא: שמע מינה, סמיכה בכל כחו בעינן דאי סלקא דעתך לא בעינן בכל כחו, מאי קא עביד? ליסמוך!
מיתיבי, "דבר אל בני ישראל", "וסמך" בני ישראל סומכין, ואין בנות ישראל סומכות. רבי יוסי ורבי ישמעאל אומרים: בנות ישראל סומכות רשות.
אמר רבי יוסי, סח לי אבא אלעזר: פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים. לא מפני שסמיכה בנשים, אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים. ואי סלקא דעתך סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים? אלא לאו שמע מינה לא בעינן בכל כחו!
לעולם אימא לך בעינן בכל כחו — דאמר להו אקפו ידייכו. אי הכי, "לא מפני שסמיכה בנשים", תיפוק ליה, דאינה לסמיכה כלל!
אמר רבי אמי: חדא ועוד קאמר חדא דליתא לסמיכה כלל, ועוד — כדי לעשות נחת רוח לנשים.
אמר רב פפא: שמע מינה — צדדין אסורין, דאי סלקא דעתך צדדין מותרין, לסמוך לצדדין. אלא לאו שמע מינה צדדין אסורין.
רב אשי אמר: אפילו תימא צדדין מותרין, כל דבהדי גבה כגבה דמי.
מתני׳ בית שמאי אומרים: מביאין שלמים, ואין סומכין עליהם, אבל לא עולות. ובית הלל אומרים: מביאין שלמים ועולות, וסומכין עליהם.
עצרת שחל להיות בערב שבת, בית שמאי אומרים: יום טבוח, אחר השבת. ובית הלל אומרים: אין יום טבוח אחר השבת. ומודים שאם חלה להיות בשבת, שיום טבוח אחר השבת.
אין כהן גדול מתלבש בכליו, ומותרין בהספד ובתענית, שלא לקיים דברי, האומרין: עצרת אחר השבת.
גמ׳ אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: מניין לעצרת שיש לה תשלומין, כל שבעה — שנאמר". בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות" מקיש חג השבועות לחג המצות, מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה — אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה.
ואימא מקיש לחג הסוכות, מה חג הסוכות יש לה תשלומין כל שמונה, אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שמונה! שמיני רגל בפני עצמו הוא.
אימור דאמרי שמיני רגל בפני עצמו הוא הני מילי לענין פז"ר קש"ב. אבל לענין תשלומין תשלומין דראשון הוא. דתנן מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל, ויום טוב האחרון.
תפשת מרובה לא תפשת, תפשת מועט תפשת.
אלא, למאי הלכתא כתביה רחמנא לחג הסוכות! לאקושי לחג המצות, מה חג המצות טעון לינה, אף חג הסוכות טעון לינה.
והתם מנלן,?
דכתיב "ופנית בבקר והלכת לאהליך".
תנן עצרת שחל להיות ערב שבת, בית שמאי אומרים: יום טבוח אחר השבת, ובית הלל אומרים: אין לה יום טבוח. מאי לאו אין לה יום טבוח כלל. לא, שאינה צריכה יום טבוח.
ומאי קא משמע לן דמקרבינן ביומיה הא איפליגו בה חדא זימנא דתנן בית שמאי אומרים: מביאין שלמים ואין סומכין עליהם, אבל לא עולות, ובית הלל אומרים: מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם.
צריכא דאי אשמעינן בהא, בהא קא אמרי בית שמאי, משום דאפשר למחר. אבל הכא, אימא מודו להו לבית הלל.
ואי אשמעינן בהא, בהא קאמרי בית הלל, משום דלא אפשר למחר, אבל בהא — אימא מודו לבית שמאי, צריכא.
תא שמע, מי שלא חג, שבעת ימי הפסח, ושמונת ימי החג, ויום טוב הראשון של עצרת, שוב אינו חוגג. מאי לאו יום טוב של עצרת! לא, יום טבוח. אי הכי, ניפשוט מינה דחד יום טבוח! אימא, ימי טבוח.
תא שמע, דתני רבה בר שמואל אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש, מנה ימים וקדש עצרת. מה חדש — למנוייו, אף עצרת — למנוייה. מאי לאו גמר מחדש, מה חדש, יום אחד אף עצרת יום אחד!
אמר רבא: ותסברא אטו עצרת, יומי מנינן שבועי לא מנינן והאמר אביי: מצוה למימני יומי דכתיב" תספרו חמשים יום", ומצוה למימני שבועי דכתיב "שבעה שבועות תספר לך". ועוד: "חג שבועות" כתיב.
דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא, אמר קרא "וקראתם", "ובקצרכם.", איזהו חג שאתה קורא וקוצר בו — הוי אומר זה חג עצרת.
אימת? אילימא ביום טוב — קצירה ביום טוב מי שרי! אלא לאו לתשלומין.
ואף על גב דאיתמר דרבי אלעזר אמר רבי אושעיא, אצטריך דרבי אליעזר בן יעקב. דאי מדרבי אלעזר אמר רבי אושעיא הוה אמינא מה תשלומין של חג המצות אסור בעשיית מלאכה, אף תשלומי עצרת נמי אסור בעשיית מלאכה, קמשמע לן דרבי אליעזר בן יעקב — ואי מדרבי אליעזר בן יעקב,
לא ידענא כמה, קא משמע לן דרבי אלעזר אמר רבי אושעיא.
וריש לקיש אמר "וחג הקציר". איזהו חג שאתה חוגג וקוצר בו הוי אומר זה עצרת. אימת? אילימא ביום טוב — קצירה ביום טוב מי שרי אלא לאו לתשלומין.
אמר רבי יוחנן אלא מעתה, "חג האסיף" אי זהו חג שיש בו אסיפה הוי אומר זה חג הסוכות, אימת? אילימא ביום טוב — מלאכה ביום טוב מי שרי אלא בחולו של מועד. חולו של מועד מי שרי. אלא — חג הבא בזמן אסיפה, הכא נמי — חג הבא בזמן קצירה.
מכלל דתרוייהו סבירא להו דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה.
מנהני מילי? דתנו רבנן "את חג המצות תשמור שבעת ימים" — לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: אינו צריך, קל וחומר, ומה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהן ולאחריהן — אסור בעשיית מלאכה, חולו של מועד שיש קדושה לפניהן ולאחריהן — אינו דין שיהא אסור בעשיית מלאכה.
ששת ימי בראשית, יוכיחו, שיש קדושה לפניהן ולאחריהן, ומותרין בעשיית מלאכה! מה לששת ימי בראשית שאין בהן קרבן מוסף, תאמר בחולו של מועד שיש בו קרבן מוסף. ראש חדש יוכיח, שיש בו קרבן מוסף, ומותר בעשיית מלאכה! מה לראש חדש שאין קרוי "מקרא קדש" תאמר בחולו של מועד שקרוי "מקרא קדש", הואיל וקרוי מקרא קדש דין הוא שאסור בעשיית מלאכה.
תניא אידך "כל מלאכת עבודה לא תעשו" — לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר "אלה מועדי ה'", וגו׳ במה הכתוב מדבר? אם בראשון הרי כבר נאמר "שבתון", אם בשביעי הרי כבר נאמר "שבתון", הא אין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד, ללמדך שאסור בעשיית מלאכה.
תניא אידך "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'" מה שביעי עצור — אף ששת ימים עצורין. אי, מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה —
תלמוד לומר: "וביום השביעי עצרת" השביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה. הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך אי זה יום אסור ואי זה יום מותר, אי זו מלאכה אסורה ואי זו מלאכה מותרת.
ומותרין בהספד ותענית שלא לקיים את דברי האומרין עצרת אחר השבת. והאיתמר מעשה ומת אלכסא בלוד ונכנסו כל ישראל לסופדו ולא הניחם רבי טרפון, מפני שיום טוב של עצרת היה.
יום טוב סלקא דעתך, אי ביום טוב מי קאתו, אלא אימא מפני שיום טבוח היה! לא קשיא כאן ביום טוב שחל להיות אחר השבת. כאן ביום טוב שחל להיות בשבת.
מתני׳ נוטלין לידים לחולין, ולמעשר ולתרומה. ולקודש מטבילין. ולחטאת, אם נטמאו ידיו, נטמא גופו.
טבל לחולין, הוחזק, לחולין אסור למעשר. טבל למעשר הוחזק למעשר אסור לתרומה. טבל לתרומה הוחזק לתרומה אסור לקודש. טבל לקודש הוחזק לקודש אסור לחטאת. טבל לחמור מותר לקל. טבל ולא הוחזק — כאילו לא טבל.
בגדי עם הארץ, מדרס, לפרושין. בגדי פרושין, מדרס לאוכלי תרומה. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש, בגדי קודש מדרס לחטאת.
יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה והיתה מטפחתו מדרס לקודש. יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו, והיתה מטפחתו מדרס לחטאת.
גמ׳ חולין ומעשר מי בעו נטילת ידים?
ורמינהי התרומה והביכורים חייבין עליהן מיתה, וחומש, ואסור לזרים, והן נכסי כהן. ועולין באחד ומאה, וטעונין נטילת ידים, והערב שמש, הרי אלו בתרומה וביכורים, מה שאין כן במעשר. וכל שכן בחולין.
קשיא מעשר אמעשר, קשיא חולין אחולין!
בשלמא מעשר אמעשר לא קשיא הא רבי מאיר, והא רבנן
דתנן כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים, מטמא את הקודש, ופוסל את התרומה, ומותר לחולין ולמעשר, דברי רבי מאיר. וחכמים אוסרים במעשר. אלא חולין אחולין קשיא
לא קשיא כאן באכילה, כאן בנגיעה.
מתקיף לה רב שימי בר אשי: עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אלא באכילה דמעשר, אבל בנגיעה דמעשר ובאכילה דחולין לא פליגי? אלא אידי ואידי באכילה, ולא קשיא כאן באכילה דנהמא, כאן באכילה דפירי. דאמר רב נחמן: כל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח.
תנו רבנן הנוטל ידיו, נתכוון — ידיו טהורות, לא נתכוון — ידיו טמאות. וכן המטביל ידיו, נתכוון — ידיו טהורות, לא נתכוון ידיו טמאות. והתניא בין נתכוון בין לא נתכוון ידיו טהורות! אמר רב נחמן: לא קשיא כאן לחולין
כאן למעשר ומנא תימרא דחולין לא בעו כוונה — דתנן גל שנתלש ובו ארבעים סאה, ונפל על האדם ועל הכלים טהורין. קתני אדם דומיא דכלים, מה כלים דלא מכווני — אף אדם דלא מכוין.
וממאי? דלמא ביושב ומצפה אימתי יתלש הגל עסקינן וכלים דומיא דאדם, מה אדם דבר כוונה — אף כלים, דמכוין להו.
וכי תימא ביושב ומצפה, מאי למימרא?
סלקא דעתך אמינא ליגזור דלמא אתי למיטבל בחרדלית של גשמים, אי נמי נגזור ראשין אטו כיפין, קא משמע לן דלא גזרינן
ומנא תימרא דלא מטבילין בכיפין דתניא מטבילין בראשין, ואין מטבילין בכיפין, לפי שאין מטבילין באויר.
אלא מהא דתנן פירות שנפלו לתוך אמת המים, ופשט מי שידיו טמאות ונטלן — ידיו טהורות, ופירות אינן ב"כי יותן".
ואם בשביל שיודחו ידיו ידיו טהורות, והפירות הרי הן ב"כי יותן".
איתיביה רבה לרב נחמן הטובל לחולין והוחזק לחולין אסור למעשר. הוחזק אין לא הוחזק לא!
הכי קאמר, אף על פי שהוחזק לחולין אסור למעשר.
איתיביה טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל. מאי לאו — כאילו לא טבל כלל?
לא, כאילו לא טבל למעשר, אבל טבל לחולין. הוא, סבר דחי קא מדחי ליה. נפק דק ואשכח דתניא טבל ולא הוחזק אסור למעשר ומותר לחולין.
אמר רבי אלעזר: טבל ועלה — מחזיק עצמו לכל מה שירצה.
מיתיבי, עודהו רגלו אחת במים, הוחזק לדבר קל מחזיק עצמו לדבר חמור, עלה שוב אינו מחזיק.
מאי לאו — אינו מחזיק כלל!
לא, עודהו, אף על פי שהוחזק — מחזיק, עלה, אם לא הוחזק — מחזיק, ואם הוחזק — אינו מחזיק.
מאן תנא עודהו רגלו אחת במים? אמר רבי פדת: רבי יהודה היא. דתנן מקוה שנמדד ויש בו ארבעים סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו זה אחר זה, הראשון טהור, והשני טמא. אמר רבי יהודה: אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים, אף השני טהור.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת במעלות דרבנן, אבל מטומאה לטהרה דברי הכל (אף) השני טמא. והיינו דרבי פדת.
איכא דאמרי, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת מטומאה לטהרה, אבל במעלות דרבנן — דברי הכל אף השני טהור. ופליגא דרבי פדת.
אמר עולא: בעי מיניה מרבי יוחנן: לרבי יהודה, מהו להטביל מחטין וצינוריות בראשו של ראשון?
גוד אחית אית ליה לרבי יהודה, גוד אסיק לית ליה, או דלמא גוד אסיק נמי אית ליה?
אמר ליה תניתוה שלש גממיות בנחל, העליונה, התחתונה והאמצעית; העליונה והתחתונה של עשרים עשרים סאה, והאמצעית של ארבעים סאה, וחרדלית של גשמים עוברת ביניהן, רבי יהודה אומר: מאיר היה אומר: מטביל בעליונה.
והתניא רבי יהודה אומר:
מאיר היה אומר: מטביל בעליונה, ואני אומר: בתחתונה ולא בעליונה! אמר ליה אי תניא תניא.
הטובל לחולין והוחזק לחולין כו׳ מני מתניתין רבנן היא, דשני להו בין חולין למעשר —
אימא סיפא, בגדי עם הארץ, מדרס, לפרושין. בגדי פרושין, מדרס לאוכלי תרומה.
אתאן לרבי מאיר, דאמר: חולין ומעשר כהדדי נינהו, רישא רבנן וסיפא רבי מאיר?! אין, רישא רבנן וסיפא רבי מאיר.
רב אחא בר אדא מתני לה בסיפא חמש מעלות, ומוקי לה כולה כרבנן
אמר רב מרי: שמע מינה חולין שנעשו על טהרת הקודש — כקודש דמו ממאי —
מדלא קתני בהו מעלה.
ודלמא האי דלא קתני בהו מעלה, דאי דמו לתרומה — הא תני תרומה, ואי דמו לחולין הא תני לחולין. דתנן חולין שנעשו על טהרת הקודש — הרי הן כחולין, רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: הרי הן כתרומה.
אלא מסיפא. יוסי בן יועזר היה חסיד שבכהונה והיתה מטפחתו מדרס לקודש, יוחנן בן גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו והיתה מטפחתו מדרס לחטאת,
לחטאת אין, לקודש לא, אלמא קסבר חולין שנעשו על טהרת קודש כקודש דמו.
אמר רבי יונתן בן אלעזר: נפלה מעפרתו הימנו, אמר לחבירו: "תנה לי" ונתנה לו טמאה. אמר רבי יונתן בן עמרם: נתחלפו לו כלים של שבת בכלים של חול ולבשן נטמאו.
אמר רבי אלעזר בר צדוק: מעשה בשתי נשים חבירות, שנתחלפו להן כליהן בבית המרחץ, ובא מעשה לפני רבי עקיבא וטימאן.
מתקיף לה רבי אושעיא: אלא מעתה, הושיט ידו לסל ליטול פת חטין ועלתה בידו פת שעורים, הכי נמי דנטמאת?
וכי תימא הכי נמי — והתניא המשמר את החבית בחזקת של יין ונמצאת של שמן טהורה מלטמא! ולטעמיך אימא סיפא,, ואסורה מלאכול. אמאי!
אמר רבי ירמיה: באומר "שמרתיה מדבר המטמאה ולא מדבר הפוסלה".
ומי איכא נטירותא לפלגא? אין והתניא הושיט ידו בסל, והסל על כתיפו, והמגריפה, בתוך הסל, והיה בלבו על הסל ולא היה בלבו על המגריפה, הסל טהור והמגריפה טמאה.
הסל טהור? תטמא המגריפה לסל! אין כלי מטמא כלי. וליטמא מה שבסל! אמר רבינא: באומר: שמרתיו מדבר שמטמאו ולא מדבר הפוסלו.
מכל מקום קשיא!
ועוד מותיב רבה בר אבוה: מעשה באשה אחת שבאת לפני רבי ישמעאל, ואמרה לו: רבי, בגד זה ארגתיו בטהרה, ולא היה בלבי לשומרו בטהרה. ומתוך בדיקות שהיה רבי ישמעאל בודקה, אמרה לו רבי, נדה משכה עמי בחבל. אמר רבי ישמעאל: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים: בלבו לשומרו טהור, אין בלבו לשומרו טמא.
שוב מעשה באשה אחת שבאת לפני רבי ישמעאל, אמרה לו: רבי, מפה זו ארגתיה בטהרה, ולא היה בלבי לשומרה. ומתוך בדיקות שהיה רבי ישמעאל בודקה, אמרה לו: רבי, נימא נפסקה לי וקשרתיה בפה.
אמר רבי ישמעאל: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים: בלבו לשומרו טהור, אין בלבו לשומרו טמא.
בשלמא לרבי אלעזר בר צדוק, כל אחת ואחת אומרת חברתי אשת עם הארץ, ומסחה דעתה מינה.
לרבי יונתן בן עמרם נמי, כיון דכלים דשבת עביד להו שימור טפי מסח דעתיה מינייהו. אלא לרבי יונתן בן אלעזר? נעביד להו שימור בידיה דחבריה?
אמר רבי יוחנן: חזקה, אין אדם משמר מה שביד חברו. ולא?
והתניא הרי שהיו חמריו ופועליו טעונין טהרות, אף על פי שהפליג מהן יותר ממיל טהרותיו טהורות. ואם אמר להם: "לכו ואני אבוא אחריכם", כיון שנתעלמו עיניו מהן טהרותיו טמאות.
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רבי יצחק נפחא: רישא במטהר חמריו ופועליו לכך.
אי הכי, סיפא נמי! אין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו.
אי הכי, רישא נמי! בבא להם דרך עקלתון.
אי הכי, סיפא נמי! כיון דאמר להו "לכו ואני אבוא אחריכם" מיסמך סמכא דעתייהו.
הדרן עלך אין דורשין
מתני׳ חומר בקדש מבתרומה? שמטבילין כלים בתוך כלים לתרומה, אבל לא לקדש. אחוריים ותוך ובית הצביטה בתרומה אבל לא בקדש.
הנושא את המדרס נושא את התרומה, אבל לא את הקדש. בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש.
לא כמדת הקדש מדת התרומה; שבקדש, מתיר ומנגב, ומטביל, ואחר כך קושר. ובתרומה, קושר ואחר כך מטביל.
כלים הנגמרים בטהרה, צריכין טבילה לקדש, אבל לא לתרומה. הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש. אבל לא לתרומה.
הרביעי בקדש פסול, והשלישי בתרומה. ובתרומה, אם נטמאת אחת מידיו — חבירתה טהורה, ובקדש — מטביל שתיהן, שהיד מטמא את חבירתה בקדש אבל לא בתרומה. אוכלין אוכלים נגובין בידים מסואבות בתרומה אבל לא בקדש.
האונן ומחוסר כפורים — צריכין טבילה — לקדש אבל לא לתרומה.
גמ׳ בקדש מאי טעמא לא? אמר רבי אילא: מפני שכבידו של כלי חוצץ.
והא מדסיפא, משום חציצה, רישא לאו משום חציצה! דקתני סיפא ולא כמדת הקדש מדת התרומה, שבקדש מתיר ומנגיב ומטביל ואחר כך קושר, ובתרומה קושר ואחר כך מטביל!
רישא וסיפא משום חציצה, וצריכא, דאי אשמעינן רישא, הוה אמינא היינו טעמא דלקדש לא — משום כבידו של כלי דאיכא אבל סיפא דליכא כבידו של כלי אימא לקדש נמי לא הוי חציצה. ואי אשמעינן סיפא, הוה אמינא היינו טעמא דלקדש לא, משום
דקיטרא במיא אהדוקי מיהדק, אבל רישא דמיא אקפויי מקפו ליה למנא לא הויא, חציצה, צריכא.
רבי אילא לטעמיה, דאמר רבי אילא אמר רבי חנינא בר פפא: עשר מעלות שנו כאן, חמש ראשונות בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש, אחרונות לקדש אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש.
מאי טעמא — חמש קמייתא דאית להו דררא דטומאה מדאורייתא, גזרו בהו רבנן בין לקדש בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש, בתרייתא דלית להו דררא דטומאה מדאורייתא, גזרו בהו רבנן לקדש, לחולין שנעשו על טהרת הקדש לא גזרו בהו רבנן.
רבא אמר, מדסיפא הוי משום חציצה רישא לאו משום חציצה, ורישא, היינו טעמא גזירה שלא יטביל, מחטין וצינורות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד. כדתנן עירוב מקוואות, כשפופרת הנוד, כעוביה,
וכחללה בשתי אצבעות חוזרות למקומן.
סבר לה כהא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אחת עשרה מעלות שנו כאן; שש ראשונות בין לקודש בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש, אחרונות לקודש, אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקודש.
מאי איכא בין דרבא, לדרבי אילא?
איכא בינייהו סל וגרגותני שמילאן כלים והטבילן. למאן דאמר משום חציצה — איכא. למאן דאמר משום גזירה שמא יטביל מחטין וצינוריות בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד — סל וגרגותני שאין בפיהן כשפופרת הנוד, ליכא.
רבא לטעמיה דאמר רבא: סל וגרגותני שמילאן כלים והטבילן טהורין.
ומקוה שחלקו בסל וגרגותני — הטובל שם לא עלתה לו טבילה. דהא ארעא כולה חלחולי מחלחלא ובעינן דאיכא ארבעים סאה במקום אחד.
והני מילי, בכלי טהור, אבל בכלי טמא, מיגו דסלקא טבילה לכוליה גופיה דמנא, סלקא להו נמי לכלים דאית ביה.
דתנן כלים שמילאן כלים והטבילן הרי אלו טהורין. ואם לא טבל, מים המעורבים עד שיהיו מעורבין כשפופרת הנוד. מאי קאמר ואם לא טבל? הכי קאמר ואם אינו צריך להטבילו, ומים המעורבין עד שיהו מעורבין כשפופרת הנוד.
והא דרבא ודרבי אילא תנאי היא. דתניא סל וגרגותני שמילאן כלים והטבילן בין לקודש בין לתרומה טהורין. אבא שאול אומר: לתרומה, אבל לא לקודש.
אי הכי תרומה נמי! למאן קאמרינן — חברים — חברים מידע ידעי.
אי הכי קודש נמי! חזי ליה עם הארץ ואזיל מטביל.
תרומה נמי חזי ליה עם הארץ ואזיל מטביל לא מקבלינן מינייהו.
קודש נמי לא נקביל מינייהו! הויא ליה איבה.
תרומה נמי הויא ליה איבה! לא איכפת, ליה, דאזיל יהיב ליה לכהן עם הארץ חבריה.
ומאן תנא דחייש לאיבה — רבי יוסי היא. דתניא אמר רבי יוסי: מפני מה הכל נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה — כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, ושורף פרה אדומה לעצמו.
אמר רב פפא: כמאן מקבלינן האידנא סהדותא, מעם הארץ — כמאן כרבי יוסי.
וניחוש לשאלה.
דתנן כלי חרס — מציל על הכל, דברי בית הלל. בית שמאי אומרים: אינו מציל אלא על אוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס.
אמרו להם בית הלל לבית שמאי: מפני מה? אמרו בית שמאי: מפני שהוא, טמא על גבי עם הארץ, ואין כלי טמא חוצץ. אמרו להם בית הלל: והלא טיהרתם אוכלין ומשקין שבתוכו! אמרו להם בית שמאי: כשטיהרנו אוכלין ומשקין שבתוכו
לעצמו טהרנו.
אבל נטהר את הכלי, שטהרתו לך ולו.
תניא אמר רבי יהושע: בושני מדבריכם, בית שמאי! אפשר אשה לשה בעריבה, אשה ועריבה טמאין שבעה ובצק טהור? לוגין מלא משקין, לוגין טמא טומאת שבעה, ומשקין טהורין?!
נטפל לו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי, אמר לו: אומר לך טעמן של בית שמאי. אמר לו: אמור. אמר לו: כלי טמא חוצץ, או אינו חוצץ? אמר ליה אינו חוצץ. כלי של עם הארץ טמא או טהור? אמר לו: טמא. ואם אתה אומר לו טמא, כלום משגיח עליך? ולא עוד אלא שאם אתה אומר לו "טמא" אומר לך "שלי טהור ושלך טמא".
וזהו טעמן של בית שמאי.
מיד הלך רבי יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי, אמר: נעניתי לכם עצמות בית שמאי! ומה סתומות שלכם כך, מפורשות על אחת כמה וכמה. אמרו: כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו.
קתני מיהת" לך ולו", אלמא שאלינן מינייהו! כי שיילינן מינייהו מטבלינן להו
אי הכי, ניהדרו להו בית הלל לבית שמאי: כי שאלינן מינייהו מטבלינן להו! טמא מת בעי הזאה שלישי ושביעי, ומנא לשבעה יומי לא מושלי אינשי.
ואטבילה לא מהימני? והתניא נאמנין עמי הארץ על טהרת טבילת טמא מת!
אמר אביי: לא קשיא הא, בגופו, הא, בכליו. רבא אמר: אידי ואידי בכליו, ולא קשיא הא, דאמר "מעולם לא הטבלתי כלי בתוך כלי". והא, דאמר: "הטבלתי, אבל לא הטבלתי בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד".
והתניא נאמן עם הארץ לומר פירות לא הוכשרו, אבל אינו נאמן לומר פירות הוכשרו, אבל לא נטמאו.
ואגופו מי מהימן? והתניא חבר שבא להזות מזין עליו מיד, עם הארץ שבא להזות אין מזין עליו עד שיעשה בפנינו שלישי ושביעי!
אלא אמר אביי: מתוך חומר שהחמרת עליו בתחילתו, הקלת עליו בסופו.
אחורים ותוך. מאי אחורים ותוך?
כדתנן כלי שנטמא אחוריו במשקין — אחוריו טמאין, תוכו, אוגנו, אזנו, וידיו — טהורין. נטמא תוכו כולו טמא.
ובית הצביטה. וכו׳ מאי "בית הצביטה"? אמר רב יהודה אמר שמואל: מקום שצובטו. וכן הוא אומר: "ויצבט לה קלי". רבי אסי אמר רבי יוחנן: מקום שנקיי הדעת צובעין.
תני רב ביבי קמיה דרב נחמן כל הכלים אין להם אחורים ותוך, אחד קדשי המקדש ואחד קדשי הגבול. אמר ליה קדשי הגבול מאי נינהו תרומה, והתנן אחורים ותוך ובית הצביטה לתרומה!
דלמא, לחולין שנעשו על טהרת הקודש קאמרת.
אדכרתן מילתא דאמר רבה בר אבוה: אחת עשרה מעלות שנו כאן; שש ראשונות בין לקודש, בין לחולין שנעשו על טהרת הקודש, אחרונות לקודש, אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקודש.
הנושא את המדרס נושא את התרומה, אבל לא את הקודש. קודש מאי טעמא לא? משום מעשה שהיה. דאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה באחד שהיה מעביר חבית של יין קודש ממקום למקום
ונפסקה רצועה של סנדלו, ונטלה והניחה על פי חבית, ונפלה לאויר החבית, ונטמאת. באותה שעה אמרו הנושא את המדרס נושא את התרומה, אבל לא את הקדש.
אי הכי, תרומה נמי! הא מני — רבי חנניה בן עקביא היא, דאמר לא אסרו אלא בירדן, ובספינה, וכמעשה שהיה.
מאי היא? דתניא לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בירדן ובספינה, ולא יעמוד בצד זה ויזרקם לצד אחר, ולא ישיטם על פני המים ולא ירכב על גבי בהמה ולא על גבי חבירו, אלא אם כן היו רגליו נוגעות בקרקע. אבל מעבירן על גבי הגשר ואינו חושש. אחד הירדן ואחד שאר הנהרות. רבי חנניה בן עקביא אומר: לא אסרו אלא בירדן ובספינה, וכמעשה שהיה.
מאי מעשה שהיה? דאמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שהיה מעביר מי חטאת ואפר חטאת בירדן ובספינה ונמצא כזית מת תחוב בקרקעיתה של ספינה. באותה שעה אמרו: לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בירדן בספינה.
איבעיא להו — סנדל טמא, סנדל טהור מהו? חבית פתוחה, חבית סתומה מהו? עבר ונשא מהו?
רבי אילא אמר: אם עבר ונשא טמא. רבי זירא אמר: עבר ונשא טהור.
כלים הנגמרים בטהרה. כו׳ דגמרינהו מאן אילימא דגמרינהו חבר — למה להו טבילה?
אלא דגמרינהו עם הארץ — נגמרין בטהרה קרי להו! אמר רבה בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל: לעולם דגמרינהו חבר, ומשום צינורא דעם הארץ.
דנפל אימת אילימא מקמי דליגמריה הא לאו מנא הוא. אלא בתר דגמריה — מיזהר זהיר בהו! לעולם מקמיה דגמריה ודלמא בעידנא דגמריה עדיין לחה היא.
טבילה אין, הערב שמש לא.
מתניתין דלא כרבי אליעזר. דתנן שפופרת, שחתכה לחטאת, רבי אליעזר אומר: יטבול מיד. רבי יהושע אומר: יטמא ואחר כך יטבול. והוינן בה דחתכה מאן אילימא דחתכה חבר למה לי טבילה? ואלא דחתכה עם הארץ, בהא לימא רבי יהושע יטמא ויטבול? הא טמא וקאי!
ואמר רבה בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל: לעולם דחתכה חבר, ומשום צינורא דעם הארץ. דנפל אימת אילימא מקמי דליחתכה הא לאו מנא הוא, ואלא בתר דחתכה מיזהר זהיר בה! לעולם מקמי דליחתכה דלמא בעידנא דחתכה עדיין לחה היא.
בשלמא לרבי יהושע היינו דאיכא היכירא לצדוקין.
דתנן מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה, להוציא מלבן של צדוקין. שהיו אומרים: במעורבי שמש היתה נעשית.
אלא לרבי אליעזר, אי אמרת בשלמא בעלמא בעינן הערב שמש, היינו דאיכא היכירא לצדוקין. אלא אי אמרת בעלמא לא בעינן הערב שמש — מאי היכירא לצדוקין! איכא
אמר רב:
עשאוה, כטמא שרץ.
אלא מעתה, לא תטמא אדם, אלמה תניא חותכה ומטבילה טעון טבילה! ואלא עשאוה כטמא מת, אי הכי תיבעי הזאת שלישי ושביעי,
אלמה תניא חותכה ומטבילה טעון טבילה, טבילה אין הזאת שלישי ושביעי לא! אלא עשאוה כטמא מת בשביעי שלו,
והתניא מעולם לא חידשו דבר בפרה.
אמר אביי: שלא אמרו קורדום מטמא מושב. כדתניא "והיושב על הכלי". יכול כפה סאה וישב עליה, תרקב וישב עליה יהא טמא —
תלמוד לומר: "והיושב על הכלי אשר ישב עליו... יטמא" — מי, שמיוחד לישיבה, יצא זה, שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו.
הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה. מנא הני מילי? אמר רבי חנין: דאמר קרא "כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת", הכתוב עשאו לכל מה שבכף אחת.
מתיב רב כהנא, הוסיף רבי עקיבא הסלת, והקטרת, והלבונה, והגחלים, שאם נגע טבול יום במקצתו פסל את כולו.
והא דרבנן היא. ממאי, מדקתני רישא העיד רבי שמעון בן בתירא על אפר חטאת שנגע הטמא במקצתו שטימא את כולו, וקתני הוסיף רבי עקיבא!
אמר ריש לקיש משום בר קפרא:
לא נצרכא, אלא לשירי מנחה. דאורייתא צריך לכלי — הכלי מצרפו, שאין צריך לכלי אין כלי מצרפו.
ואתו רבנן וגזרו דאף על גב דאינו צריך לכלי כלי מצרפו.
תינח סלת, קטורת ולבונה מאי איכא למימר? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כגון שצברן על גבי קרטבלא, דאורייתא יש לו תוך מצרף, אין לו תוך — אינו מצרף, ואתו רבנן ותיקנו דאף על גב דאין לו תוך מצרף.
ופליגא דרבי חנין, אדרבי חייא בר אבא. דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מעדותו של רבי עקיבא נשנית משנה זו.
הרביעי בקדש פסול. תניא אמר רבי יוסי: מנין לרביעי בקדש שהוא פסול ודין הוא; ומה מחוסר כפורים, שמותר בתרומה, פסול בקדש, שלישי שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי לקדש? ולמדנו שלישי לקדש מן התורה ורביעי בקל וחומר.
שלישי לקדש מן התורה מנין? דכתיב "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" מי לא עסקינן דנגע בשני, וקאמר רחמנא "לא יאכל". רביעי מקל וחומר הא דאמרן.
ובתרומה, אם נטמאת. כו׳ אמר רב שיזבי: בחיבורין שנו. אבל שלא בחיבורין לא.
איתיביה אביי יד נגובה מטמא חבירתה לטמא לקדש, אבל לא לתרומה, דברי רבי. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: לפסול, אבל לא לטמא.
אי אמרת בשלמא שלא בחיבורין היינו רבותיה דנגובה, אלא אי אמרת בחיבורין אין, שלא בחיבורין — לא, מאי רבותא דנגובה
איתמר נמי, אמר ריש לקיש: לא שנו אלא ידו.
אבל יד חבירו לא. ורבי יוחנן אמר: אחד ידו ואחד יד חבירו, באותה היד, לפסול, אבל לא לטמא.
ממאי — מדקתני סיפא שהיד מטמאה חבירתה לקדש, אבל לא לתרומה. הא תו למה לי? הא תנא ליה רישא! אלא לאו שמע מינה לאתויי יד חבירו.
ואף ריש לקיש הדר ביה. דאמר רבי יונה אמר רבי אמי אמר ריש לקיש: אחד ידו ואחד יד חבירו, באותה היד, לפסול אבל לא לטמא.
ולפסול אבל לא לטמא תנאי היא. דתנן כל הפוסל בתרומה — מטמא ידים להיות שניות. ויד מטמא חבירתה, דברי רבי יהושע. וחכמים אומרים: ידים שניות הן, ואין שני עושה שני בחולין.
מאי לאו שני הוא דלא עביד, הא שלישי עביד.
דלמא לא שני עביד ולא שלישי.
אלא כי הני תנאי, דתניא יד נגובה מטמא את חבירתה לטמא בקדש, אבל לא לתרומה, דברי רבי, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אותה יד לפסול, אבל לא לטמא.
אוכלין אוכלים נגובין בידים מסואבות. כו׳ תניא אמר רבי חנינא בן אנטיגנוס: וכי יש נגובה לקדש? והלא חיבת הקדש מכשרתן.
לא צריכא כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו, או שתחב הוא לעצמו בכוש ובכרכר, וביקש לאכול צנון ובצל של חולין עמהן.
לקדש גזרו בהו רבנן, לתרומה לא גזרו בהו רבנן
האונן ומחוסר כפורים. כו׳ מאי טעמא כיון דעד האידנא הוו אסירי, אצרכינהו רבנן טבילה.
מתני׳ חומר בתרומה, שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה, ובשעת הגיתות והבדים — אף על התרומה.
עברו הגיתות והבדים, והביאו לו חבית של יין של תרומה לא יקבלנה ממנו. אבל מניחה לגת הבאה. ואם אמר לו הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן.
כדי יין וכדי שמן
המדומעות — נאמנין עליהם בשעת הגיתות והבדים, וקודם לגיתות שבעים יום.
גמ׳ ביהודה אין, ובגליל לא, מאי טעמא?
אמר ריש לקיש: מפני שרצועה של כותים מפסקת ביניהן.
וניתיב בשידה תיבה ומגדל? הא מני רבי היא, דאמר: אהל זרוק — לאו שמיה אהל. דתניא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל, רבי מטמא, ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר.
ולייתוה, בכלי חרס המוקף צמיד פתיל! אמר רבי אליעזר, שונין אין הקדש ניצול בצמיד פתיל.
והתניא אין חטאת, ניצלת בצמיד פתיל. מאי לאו הא קדש ניצול! לא, הא מים שאינן מקודשים — ניצולין בצמיד פתיל.
והאמר עולא: חברייא מדכן בגלילא! מניחין, ולכשיבא אליהו ויטהרנה.
ובשעת הגיתות נאמנין אף על התרומה. ורמינהי הגומר זיתיו — ישייר קופה אחת ויתננה לעני כהן!
אמר רב נחמן: לא קשיא הא, בחרפי, הא, באפלי. אמר ליה רב אדא בר אהבה: כגון מאי? כאותן של בית אביך.
רב יוסף אמר: בגלילא שנו. איתיביה אביי: עבר הירדן והגליל הרי הן כיהודה, נאמנין על היין בשעת היין ועל השמן בשעת השמן, אבל לא על היין בשעת השמן ולא על השמן בשעת היין.
אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא.
עברו הגיתות והבדים והביאו לו חבית של יין — לא יקבלנה הימנו, אבל מניחה לגת הבאה. בעו מיניה מרב ששת: עבר וקיבלה, מהו שיניחנה לגת הבאה? אמר להו תניתוה,
חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ, יכול לומר לו טול אתה חטין שבמקום פלוני, ואני חטין שבמקום פלוני.
טול אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני.
אבל לא יאמר לו: טול אתה לח ואני יבש, טול אתה חטין ואני שעורים.
ותני עלה, אותו חבר שורף הלח. ומניח את היבש.
אמאי? יניחנה לגת הבאה!. בדבר שאין לו גת. ויניחנו לרגל! בדבר שאינו משתמר לרגל.
ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. תנן התם מודין בית שמאי ובית הלל שבודקין לעושי פסח ואין בודקין לאוכלי תרומה.
מאי בודקין? אמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס והולך.
ורבי חייא בר אבא משמיה דעולא אמר: בית הפרס שנדש טהור לעושי פסח. לא העמידו דבריהן במקום כרת.
לאוכלי תרומה העמידו דבריהן במקום מיתה.
איבעיא להו בדק לפסחו, מהו שיאכל בתרומתו? עולא אמר: בדק לפסחו מותר לאכול בתרומתו. רבה בר עולא אמר: בדק לפסחו — אסור לאכול בתרומתו.
אמר ליה ההוא סבא לא תפלוג עליה דעולא, דתנן כוותיה ואם אמר "הפרשתי לתוכה רביעית קדש" נאמן, אלמא, מדמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה, הכא נמי מדמהימן אפסח, מהימן נמי אתרומה.
כדי יין וכדי שמן כו׳ תנא אין נאמנין לא על הקנקנים ולא על התרומה. קנקנים דמאי אי קנקנים דקדש מיגו דמהימן אקדש, מהימן נמי אקנקנים! אלא קנקנים דתרומה פשיטא השתא אתרומה לא מהימן אקנקנים מהימן
אלא בריקנים דקדש, ובשאר ימות השנה, ובמלאין דתרומה ובשעת הגיתות.
תנן כדי יין וכדי שמן המדומעות. מאי לאו מדומעות, דתרומה. אמרי דבי רבי חייא: מדומעות דקדש.
ומי איכא דימוע לקדש? אמרי דבי רבי אלעאי: במטהר את טבלו ליטול ממנו נסכים.
קודם לגיתות שבעים יום. אמר אביי: שמע מינה דינא הוא דעילויה אריסא למיטרח אגולפי שבעים יומין מקמי מעצרתא.
מתני׳ מן המודיעים ולפנים, נאמנין על כלי חרס. מן המודיעים ולחוץ אין נאמנין. כיצד? הקדר שהוא מוכר הקדרות, נכנס לפנים מן המודיעים, הוא הקדר והן הקדרות והן הלוקחין — נאמן. יצא — אינו נאמן.
גמ׳ תנא מודיעים פעמים כלפנים, פעמים כלחוץ. כיצד? קדר יוצא וחבר נכנס — כלפנים. שניהן נכנסין
או שניהן יוצאין כלחוץ.
אמר אביי: אף אנן נמי תנינא? הקדר שמכר את הקדירות ונכנס לפנים מן המודיעים, טעמא דלפנים מן המודיעים, הא מודיעים גופה לא מהימן אימא סיפא יצא אינו נאמן, הא מודיעים גופה נאמן. אלא לאו שמע מינה כאן בקדר יוצא וחבר נכנס, כאן בששניהן יוצאין או שניהן נכנסין. שמע מינה.
תנא נאמנין, בכלי חרס הדקין לקודש. אמר ריש לקיש: והוא שניטלין בידו אחת. ורבי יוחנן אמר: אפילו שאין ניטלין בידו אחת.
אמר ריש לקיש: לא שנו אלא ריקנין, אבל מלאין לא. ורבי יוחנן אמר: אפילו מלאים, ואפילו אפיקרסותו לתוכו. ואמר רבא: ומודה רבי יוחנן במשקין עצמן שהן טמאין. ואל תתמה שהרי לגין מלא משקין, לגין טמאין טומאת שבעה, ומשקין טהורין.
מתני׳ הגבאין שנכנסו לתוך הבית, וכן הגנבים שהחזירו את הכלים — נאמנין לומר: לא נגענו. ובירושלים נאמנין על הקודש, ובשעת הרגל אף על התרומה.
גמ׳ ורמינהי הגבאין שנכנסו לתוך הבית הבית כולו טמא! לא קשיא הא דאיכא גוי בהדייהו. הא דליכא גוי בהדייהו. דתנן אם יש גוי עמהן — נאמנין לומר "לא נכנסנו", אבל אין נאמנים לומר "נכנסנו אבל לא נגענו".
וכי איכא גוי בהדייהו מאי הוי? רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: אימת גוי עליהן. וחד אמר: אימת מלכות עליהן. מאי בינייהו? איכא בינייהו גוי שאינו חשוב.
וכן הגנבים שהחזירו את הכלים. ורמינהי הגנבים שנכנסו לתוך הבית אינו טמא אלא מקום דריסת רגלי הגנבים. אמר רב פנחס משמיה דרב: כשעשו תשובה. דיקא נמי דקתני שהחזירו את הכלים. שמע מינה.
ובירושלים נאמנין על הקודש. תנא נאמנין על כלי חרס גסין לקודש. וכל כך למה — שאין עושין כבשונות בירושלים.
ובשעת הרגל אף על התרומה. מנהני מילי? אמר רבי יהושע בן לוי, דאמר קרא "ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים", הכתוב עשאן כולן חברים.
מתני׳ הפותח את חביתו, והמתחיל בעיסתו על גב הרגל, רבי יהודה אומר: יגמור, וחכמים אומרים: לא יגמור.
גמ׳ יתיב רבי אמי ורבי יצחק נפחא אקילעא דרבי יצחק נפחא, פתח חד ואמר: מהו שיניחנה לרגל אחר?
אמר ליה אידך יד הכל ממשמשין בה ואת אמרת יניחנה לרגל אחר?! אמר ליה אטו עד האידנא לאו יד הכל ממשמשין בה? אמר ליה הכי השתא בשלמא עד האידנא טומאת עם הארץ ברגל רחמנא טהרה, אלא השתא טמאה היא.
נימא כתנאי דתני חדא יניחנה לרגל אחר, ותניא אידך לא יניחנה לרגל אחר. מאי לאו תנאי היא?
לא, הא דקתני יניחנה רבי יהודה, והא דקתני לא יניחנה רבנן. ותסברא הא רבי יהודה יגמור קאמר! אלא הא דקתני לא יניחנה — רבי יהודה, והא דקתני יניחנה — רבנן. ומאי לא יניחנה — שאין צריך להניחה.
מתני׳ משעבר הרגל מעבירין על טהרת העזרה. עבר הרגל ליום ששי לא היו מעבירין, מפני כבוד השבת. רבי יהודה אומר: אף לא ביום חמישי, שאין הכהנים פנויין.
גמ׳ תנא שאין הכהנים פנויין מלהוציא בדשן.
מתני׳ כיצד מעבירין על טהרת עזרה? מטבילין את הכלים שהיו במקדש, ואומרין להם הזהרו
שלא תגעו בשלחן.
כל הכלים שהיו במקדש יש להם שניים ושלישים, שאם נטמאו הראשונים יביאו שניים תחתיהן. כל הכלים שהיו במקדש טעונין טבילה, חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהן כקרקע, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים מפני שהן מצופין.
גמ׳ תנא, הזהרו שמא תגעו בשולחן ובמנורה. ותנא דידן, מאי טעמא לא תני מנורה? שלחן כתיב ביה" תמיד", מנורה לא כתיב בה "תמיד".
ואידך — כיון דכתיב "ואת המנורה נכח השלחן", כמאן דכתיב בה "תמיד" דמי ואידך, ההוא לקבוע לה מקום הוא דאתא.
ותיפוק לי, דכלי עץ העשוי לנחת הוא, וכל כלי עץ העשוי לנחת — לא מטמא. מאי טעמא — דומיא דשק בעינן — מה שק מיטלטל מלא וריקם, אף כל מיטלטל מלא וריקם!
האי נמי, מיטלטל מלא וריקם הוא. כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב "על השלחן הטהור" מכלל שהוא טמא.
ואמאי כלי עץ העשוי לנחת הוא, ואינו מקבל טומאה! אלא מלמד שמגביהין אותו, ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום, סילוקו כסידורו. דאמר רבי יהושע בן לוי: נס גדול נעשה בלחם הפנים: כסידורו כך סילוקו, שנאמר: "לשום לחם חום ביום הלקחו".
ותיפוק לי, משום ציפוי. דהתנן השלחן והדולפקי שנפחתו, או שחיפן בשייש, ושייר בהם מקום הנחת כוסות — טמא. רבי יהודה אומר: מקום הנחת החתיכות.
וכי תימא שאני עצי שטים דחשיבי ולא בטלי, הניחא לריש לקיש דאמר: לא שנו אלא בכלי אכסלגים הבאין ממדינת הים, אבל בכלי מסמים — לא בטלי שפיר. אלא לרבי יוחנן, דאמר: אפילו בכלי מסמים נמי בטלי, מאי איכא למימר
וכי תימא כאן בציפוי עומד, כאן בציפוי שאינו עומד — הא בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן: בציפוי עומד או בציפוי שאינו עומד, בחופה את לבזבזיו או בשאינו חופה את לבזבזיו.
ואמר ליה לא שנא בציפוי עומד ולא שנא בציפוי שאינו עומד, לא שנא בחופה את לבזבזיו ולא שנא בשאינו חופה את לבזבזיו. אלא שאני שלחן —
דרחמנא קרייה "עץ", דכתיב "המזבח עץ שלש אמות גבוה וארכו שתים אמות ומקצעותיו לו וארכו וקירותיו עץ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'".
פתח במזבח וסיים בשלחן! רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו, בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם, עכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו.
כל הכלים שבמקדש יש להם שניים. כו׳ מזבח הנחושת דכתיב "מזבח אדמה תעשה לי". מזבח הזהב דכתיב "המנורה והמזבחות", איתקוש מזבחות זה לזה.
וחכמים אומרים: מפני שהן מצופין אדרבה כיון דמצופין נינהו מיטמאו! אימא, וחכמים מטמאין, מפני שהן מצופין.
ואיבעית אימא, רבנן לרבי אליעזר קאמרי מאי דעתיך, משום דמצופין
מיבטל בטיל צפויין גבייהו.
אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: תלמידי חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא, ומה סלמנדרא שתולדת אש היא הסך מדמה אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים שכל גופן אש, דכתיב "הלוא כה דברי כאש נאם ה'" — על אחת כמה וכמה.
אמר ריש לקיש: אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל, קל וחומר ממזבח הזהב; מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, כמה שנים אין האור שולטת בו, פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון — דכתיב "כפלח הרמון רקתך", אל תקרי "רקתך" אלא רקנין שבך — על אחת כמה וכמה.