Avodah_Zarah.txt

מתני׳ לפני אידיהן של גוים שלשה ימים — אסור לשאת ולתת עמהם, להשאילן ולשאול מהן, להלוותן וללוות מהן, לפורען, ולפרוע מהן. רבי יהודה אומר: נפרעין מהן, מפני שמיצר הוא לו. אמרו לו: אף על פי שמיצר הוא עכשיו, שמח הוא לאחר זמן.
גמ׳ רב ושמואל, חד תני "אידיהן", וחד תני "עידיהן". מאן דתני "אידיהן" לא משתבש ומאן דתני "עידיהן" לא משתבש.
מאן דתני "אידיהן" לא משתבש דכתיב "כי קרוב יום אידם". ומאן דתני "עידיהן" לא משתבש דכתיב "יתנו עדיהם ויצדקו".
ומאן דתני "אידיהן", מאי טעמא לא תני "עידיהן"? אמר לך תברא עדיף. ומאן דתני "עידיהן", מאי טעמא לא תני "אידיהן"? אמר לך מאן קא גרים להו תברא עדות שהעידו בעצמן, הלכך עדות עדיפא
והאי "יתנו עדיהם ויצדקו" באומות העולם כתיב הא בישראל כתיב דאמר רבי יהושע בן לוי: כל מצו‍ת שישראל עושין בעולם הזה, באות ומעידות להם לעולם הבא, שנאמר: "יתנו עדיהם ויצדקו" — אלו ישראל, "ישמעו ויאמרו אמת" — אלו אומות העולם!
אלא אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מאן דאמר "עידיהן" — מהכא, "יצרי פסל כלם תהו וחמודיהם בל יועילו ועדיהם המה"
דרש רבי חנינא בר פפא, ואיתימא רבי שמלאי: לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה [ומניחו] בחיקו, ואומר: למי שעסק בה — יבא ויטול שכרו.
מיד מתקבצין ובאין אומות העולם בערבוביא, שנאמר: "כל הגוים נקבצו יחדו [וגו']", אמר להם הקדוש ברוך הוא: אל תכנסו לפני בערבוביא, אלא תכנס כל אומה ואומה
וסופריה, שנאמר: "ויאספו לאמים", ואין "לאום" אלא מלכות, שנאמר: "ולאם מלאם יאמץ". ומי איכא ערבוביא קמי הקדוש ברוך הוא? אלא כי היכי דלא ליערבבו אינהו [בהדי הדדי] דלישמעו מאי דאמר להו
[מיד] נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה. מאי טעמא? משום דחשיבא. ומנלן דחשיבא דכתיב "ותאכל כל ארעא ותדושנה ותדקינה", אמר רבי יוחנן: זו רומי חייבת שטבעה יצא בכל העולם.
ומנא לן דמאן דחשיב עייל ברישא כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: מלך וצבור — מלך נכנס תחלה לדין, שנאמר: "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל" [וגו']. וטעמא מאי? איבעית אימא לאו אורח ארעא למיתב מלכא מאבראי ואיבעית אימא, מקמי דליפוש חרון אף.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: במאי עסקתם? אומרים לפניו: רבונו של עולם, הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם? כל מה שעשיתם — לצורך עצמכם עשיתם: תקנתם שווקים — להושיב בהן זונות, מרחצאות — לעדן בהן עצמכם, כסף וזהב — שלי הוא, שנאמר: "לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות",
כלום יש בכם מגיד זאת? שנאמר — "מי בכם יגיד זאת" ואין "זאת" אלא תורה, שנאמר: "וזאת התורה אשר שם משה"! מיד יצאו בפחי נפש.
יצאת מלכות רומי, ונכנסה מלכות פרס אחריה. מאי טעמא? דהא חשיבא בתרה ומנלן? דכתיב "וארו חיוא אחרי תנינא דמיא לדב", ותני רב יוסף: אלו פרסיים, שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלין [בשר] כדוב, ומגדלין שער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: במאי עסקתם? אומרים לפניו: רבונו של עולם, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: כל מה שעשיתם — לצורך עצמכם עשיתם: תקנתם גשרים — ליטול מהם מכס, כרכים — לעשות בהם אנגריא, מלחמות — אני עשיתי, שנאמר: "ה' איש מלחמה", כלום יש בכם מגיד זאת? שנאמר: "מי בכם יגיד זאת", ואין "זאת" אלא תורה, שנאמר: "וזאת התורה אשר שם משה"! מיד יצאו מלפניו בפחי נפש.
וכי מאחר דחזית מלכות פרס למלכות רומי דלא מהניא ולא מידי, מאי טעמא עיילא, אמרי אינהו סתרי בית המקדש, ואנן בנינן. וכן לכל אומה ואומה.
וכי מאחר דחזו לקמאי דלא מהני ולא מידי, מאי טעמא עיילי סברי הנך אישתעבדו בהו, בישראל, ואנן לא שעבדנו בישראל. מאי שנא הני דחשיבי,, ומאי שנא הני דלא חשיבי להו,? משום דהנך משכי במלכותייהו עד דאתי משיחא,
"אומרים לפניו רבונו של עולם, כלום נתת לנו ולא קיבלנוה? ומי מצי למימר הכי? והכתיב "ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו", וכתיב "אלוה מתימן יבוא" וגו׳ מאי בעי בשעיר, ומאי בעי בפארן?
אמר רבי יוחנן: מלמד שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון, ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה.
אלא הכי אמרי כלום קיבלנוה ולא קיימנוה? ועל דא תברתהון, אמאי לא קבלתוה? אלא כך אומרים לפניו רבונו של עולם, כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה, כמו שעשית לישראל?
דכתיב "ויתיצבו בתחתית ההר", ואמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא הר כגיגית על ישראל, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה — מוטב, ואם לאו — שם תהא קבורתכם!!
מיד אומר להם הקדוש ברוך הוא: הראשונות ישמיעונו, שנאמר "וראשונות ישמיענו", שבע מצו‍ת, שקיבלתם, היכן קיימתם?
ומנלן דלא קיימום? דתני רב יוסף "עמד וימדד ארץ ראה ויתר גוים", מאי ראה? ראה שבע מצו‍ת שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום, כיון שלא קיימום עמד והתירן להן. איתגורי איתגור? אם כן מצינו חוטא נשכר!
אמר מר בריה דרבינא:
לומר, שאף על פי שמקיימין אותן — אין מקבלין עליהם שכר.
ולא? והתניא היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם", כהנים לוים וישראלים לא נאמר, אלא "האדם", הא למדת, שאפילו גוי ועוסק בתורה — הרי הוא ככהן גדול!
אלא לומר לך, שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה, אלא, כמי שאינו מצווה ועושה, דאמר רבי חנינא: גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה.
אלא כך אומרים הגוים לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, ישראל שקיבלוה היכן קיימוה?
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אני מעיד בהם שקיימו את התורה כולה. אומרים לפניו: רבונו של עולם, כלום יש אב שמעיד על בנו? דכתיב "בני בכורי ישראל" "אמר להם הקדוש ברוך הוא: שמים וארץ יעידו בהם שקיימו את התורה כולה.
אומרים לפניו: רבונו של עולם, שמים וארץ נוגעין בעדותן, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי", (דאמר) ואמר רבי שמעון בן לקיש, מאי דכתיב "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" "מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר: אם ישראל מקבלין את תורתי — מוטב, ואם לאו — אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו;
והיינו דאמר חזקיה מאי דכתיב "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה", אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא בתחלה "יראה, ולבסוף, שקטה.
אמר להם הקדוש ברוך הוא מכם יבאו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה: יבא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד עבודה זרה, יבא לבן ויעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל, תבא אשת פוטיפרע ותעיד ביוסף שלא נחשד על העבירה,
יבא נבוכדנצר ויעיד בחנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם, יבא דריוש ויעיד בדניאל שלא ביטל את התפלה, יבא בלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליפז התימני ואליהו בן ברכאל הבוזי, ויעידו בהם בישראל שקיימו את כל התורה כולה, שנאמר: יתנו עדיהם ויצדקו".
אמרו לפניו רבונו של עולם, תנה לנו מראש, ונעשנה. אמר להן הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם? מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? אלא אף על פי כן, מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה.
ומי מצית אמרת הכי? והא אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב "אשר אנכי מצוך היום" "היום", לעשותם — ולא למחר לעשותם. "היום לעשותם" — ולא היום ליטול שכר!
אלא "שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו. ואמאי קרי ליה "מצוה קלה"? משום דלית ביה חסרון כיס.
מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא? מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד, מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר "ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבתימו". מקדיר? והא אמרת: אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא, עם בריותיו!, משום דישראל נמי זימני
דמשכא להו תקופת תמוז עד חגא והוי להו צערא. והאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה! נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי
מיד, הקדוש ברוך הוא יושב ומשחק עליהן, שנאמר "יושב בשמים ישחק" וגו׳ אמר רבי יצחק: אין שחוק לפני הקדוש ברוך הוא אלא אותו היום בלבד.
איכא דמתני להא דרבי יצחק אהא דתניא רבי יוסי אומר: לעתיד לבא באין אומות העולם ומתגיירין. ומי מקבלינן מינייהו והתניא אין מקבלין גרים לימות המשיח, כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה!
אלא שנעשו גרים גרורים, ומניחין תפילין בראשיהן, תפילין בזרועותיהם, ציצית בבגדיהם, מזוזה בפתחיהם.
כיון שרואין מלחמת גוג ומגוג, אומר להן על מה באתם? אומרים לו: על ה' ועל משיחו, שנאמר: "למה רגשו גוים ולאמים יהגו ריק... וגו׳
"וכל אחד מנתק מצותו והולך, שנאמר: "ננתקה את מוסרותימו" וגו׳ והקדוש ברוך הוא יושב ומשחק, שנאמר: "יושב בשמים ישחק" וגו׳ אמר רבי יצחק: אין לו להקדוש ברוך הוא שחוק אלא אותו היום בלבד.
איני "והא אמר רב יהודה אמר רב: שתים עשרה שעות הוי היום, שלש הראשונות — הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה, שניות — יושב ודן את כל העולם כולו, כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה, עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים.
שלישיות — יושב "וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים, רביעיות — יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר: "לויתן זה יצרת לשחק בו" "אמר רב נחמן בר יצחק: עם בריותיו משחק, ועל בריותיו אינו משחק אלא אותו היום בלבד.
אמר ליה רב אחא לרב נחמן בר יצחק: מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקדוש ברוך הוא. ומנלן דליכא שחוק? אילימא מדכתיב "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה" וגו', דלמא ההוא יומא ותו לא
אלא דכתיב "אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי", דלמא שכחה הוא דליכא אבל שחוק מיהא איכא אלא מהא "החשיתי מעולם אחריש אתאפק" וגו׳
" ברביעיות מאי עביד יושב ומלמד תינוקות של בית רבן תורה, שנאמר: "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים", למי "יורה דעה ולמי יבין שמועה? לגמולי מחלב ולעתיקי משדים.
ומעיקרא מאן הוה מיגמר להו איבעית אימא מיטטרון; ואיבעית אימא הא והא עביד.
ובליליא מאי עביד איבעית אימא מעין יממא ואיבעית אימא רוכב על כרוב קל שלו ושט בשמונה עשר אלף עולמות, שנאמר: "רכב אלהים רבתים אלפי שנאן", אל תקרי "שנאן" אלא "שאינן". ואיבעית אימא יושב "ושומע שירה מפי חיות, שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי".
אמר רבי לוי: כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה — מאכילין לו גחלי רתמים, שנאמר: "הקטפים מלוח עלי שיח ושרש רתמים לחמם". אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה — הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי". מה טעם "יומם יצוה ה' חסדו"? משום "דבלילה שירו עמי".
איכא דאמרי אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בעולם הזה הדומה ללילה — הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד בעולם הבא הדומה ליום, שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו" וגו׳
אמר רב יהודה אמר שמואל, מאי דכתיב "ותעשה אדם כדגי הים כרמש לא משל בו", למה נמשלו בני אדם כדגי הים? לומר לך: מה דגים שבים — כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם — כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצו‍ת מיד מתים. דבר אחר: מה דגים שבים — כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים, כך בני אדם — כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים.
איבעית אימא בעולם הזה, ואיבעית אימא לעולם הבא. איבעית אימא בעולם הזה — כדרבי חנינא, דאמר רבי חנינא: הכל, בידי שמים, חוץ מצנים פחים, שנאמר: "צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם".
ואיבעית אימא לעולם הבא, כדרבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: אין גיהנם לעתיד לבא, אלא? הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה, ומקדיר, רשעים נידונין בה, וצדיקים מתרפאין בה. רשעים נידונין
בה — דכתיב "[כי] הנה היום בא בער כתנור והיו כל זדים וכל עשה רשעה קש ולהט אתם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזב להם שרש וענף", לא שורש — בעולם הזה, ולא ענף לעולם הבא.
צדיקים מתרפאין בה — דכתיב "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה" וגו' ולא עוד, אלא שמתעדנין בה, שנאמר: "ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק".
דבר אחר: מה דגים שבים — כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם — אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו. והיינו דתנן רבי חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו.
רב חיננא בר פפא רמי, כתיב "שדי לא מצאנהו שגיא כח", וכתיב "גדול אדונינו ורב כח", וכתיב "ימינך ה' נאדרי בכח"! לא קשיא כאן, בשעת הדין, כאן — בשעת מלחמה.
רבי חמא ברבי חנינא רמי, כתיב "חמה אין לי", וכתיב "נקם ה' ובעל חמה"! לא קשיא כאן — בישראל, כאן באומות העולם. רב חיננא בר פפא אמר, חמה אין לי, שכבר נשבעתי, מי יתנני, שלא נשבעתי — אהיה שמיר ושית. וגו׳
והיינו דאמר רבי אלכסנדרי, מאי דכתיב "והיה ביום ההוא אבקש להשמיד את כל הגוים", אבקש ממי? אמר הקדוש ברוך הוא: אבקש בניגני שלהם, אם יש להם זכות — אפדם, ואם לאו אשמידם.
והיינו דאמר רבא, מאי דכתיב "אך לא בעי ישלח יד אם בפידו להן שוע"? אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: כשאני דן את ישראל, אין אני דן אותם כאומות העולם, דכתיב "עוה עוה עוה אשימנה" וגו', אלא אני נפרע מהן כפיד של תרנגולת.
דבר אחר: אפילו אין ישראל עושין מצוה לפני כי אם מעט, כפיד של תרנגולין שמנקרין באשפה, אני מצרפן לחשבון גדול, [שנאמר: "אם בפידו] להן שוע". [דבר אחר]: בשכר שמשוועין לפני אני מושיע אותם.
והיינו דאמר רבי אבא, מאי דכתיב "ואנכי אפדם והמה דברו עלי כזבים"? אני אמרתי אפדם בממונם בעולם הזה, כדי שיזכו לעולם הבא, והמה דברו עלי כזבים.
והיינו דאמר רב פפי משמיה דרבא, מאי דכתיב "ואני יסרתי חזקתי זרועתם ואלי יחשבו רע"? אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי איסרם ביסורין בעולם הזה כדי שיחזקו זרועותם לעולם הבא, ואלי יחשבו רע.
משתבח להו רבי אבהו למיני ברב ספרא דאדם גדול הוא, שבקו ליה מיכסא דתליסר שנין,. יומא חד אשכחוהו, אמרו ליה כתיב "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונתיכם"? מאן דאית ליה סיסיא ברחמיה מסיק ליה אישתיק ולא אמר להו ולא מידי רמו ליה סודרא בצואריה וקא מצערו ליה.
אתא רבי אבהו אשכחינהו, אמר להו אמאי מצעריתו ליה אמרו ליה ולאו אמרת לן דאדם גדול הוא?  ולא ידע למימר לן פירושא דהאי פסוקא] אמר להו אימר דאמרי לכו — בתנאי, בקראי מי אמרי לכו —,
אמרו ליה מאי שנא אתון דידעיתון,? אמר להו אנן דשכיחינן גביכון — רמינן אנפשין ומעיינן — אינהו לא מעייני,
אמרו ליה, לימא לן את. אמר להו אמשול לכם משל, למה הדבר דומה? לאדם שנושה משני בני אדם, אחד אוהבו ואחד שונאו, אוהבו — נפרע ממנו מעט מעט, שונאו — נפרע ממנו בבת אחת.
אמר רבי אבא בר כהנא, מאי דכתיב, "חלילה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע"? אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, חולין הוא מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע.
ולא? והכתיב "והכרתי ממך צדיק ורשע"! בצדיק שאינו גמור.
אבל בצדיק גמור לא? והכתיב "וממקדשי תחלו", ותני רב יוסף אל תקרי "ממקדשי" אלא "ממקודשי", אלו בני אדם שקיימו את התורה מאל"ף ועד תי"ו! התם נמי, כיון שהיה בידם למחות ולא מיחו, הוו להו כצדיקים שאינן גמורים.
רב פפא רמי כתיב "אל זעם בכל יום", וכתיב "לפני זעמו מי יעמוד"! לא קשיא כאן ביחיד, כאן בצבור.
תנו רבנן "אל זעם בכל יום" — וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע? אחת מחמש ריבוא ושלשת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמנה בשעה, זו היא רגע, ואין כל בריה יכולה לכוין אותה רגע חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה
"וידע דעת עליון"? אפשר, דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון מי הוה ידע
מאי "דעת בהמתו לא הוה ידע" בעידנא דחזו ליה דהוה רכיב אחמריה אמרו ליה מאי טעמא לא רכבתא אסוסיא? אמר להו ברטיבא שדאי ליה. מיד: "ותאמר האתון, הלא אנכי אתנך"! אמר לה: לטעינא בעלמא.
אמרה ליה "אשר רכבת עלי"!. אמר לה: אקראי בעלמא. אמרה ליה "מעודך ועד היום הזה"! ולא עוד, אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה, כתיב הכא "ההסכן הסכנתי", וכתיב התם "ותהי לו סכנת"
אלא מאי "ויודע דעת עליון"? שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה. והיינו דקאמר להו נביא "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים ועד הגלגל למען דעת צדקות ה'",
אמר רבי אלעזר, אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: עמי, ראו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי עליכם כל אותן הימים, שאם כעסתי עליכם, לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק "מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'".
וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע? אמר אמימר, ואיתימא רבינא: רגע כמימריה. ומנלן דרגע הוה ריתחיה "דכתיב "כי רגע באפו חיים ברצונו". ואיבעית אימא, מהכא "חבי כמעט רגע עד יעבר זעם".
אימת רתח? אמר אביי: בתלת שעי קמייתא, כי חיורא כרבלתא דתרנגולא,. כל שעתא ושעתא מחוור חיורא! כל שעתא אית ביה סורייקי סומקי, ההיא שעתא לית ביה סורייקי סומקי
רבי יהושע בן לוי הוה מצער ליה ההוא מינא [בקראי יומא חד] נקט תרנגולא [ואוקמיה בין כרעיה דערסא] ועיין ביה סבר כי מטא ההיא שעתא אלטיה. כי מטא ההיא שעתא נימנם.
אמר: שמע מינה לאו אורח ארעא למיעבד הכי ["ורחמיו על כל מעשיו" כתיב וכתיב "גם ענוש לצדיק לא טוב".
"תנא משמיה דרבי מאיר: בשעה שהמלכים מניחין כתריהן בראשיהן ומשתחוין לחמה, מיד כועס [הקדוש ברוך הוא]. אמר רב יוסף: לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא, ביומא קמא דריש שתא ביחיד, דלמא כיון דמפקיד דינא, דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי,.
אי הכי, דצבור נמי! דצבור נפישא זכותיה. אי הכי, דיחיד דצפרא נמי לא,! כיון דאיכא צבורא דקא מצלו, לא קא מדחי,.
והא אמרת שלש ראשונות הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה! איפוך.
ואיבעית אימא לעולם לא תיפוך "תורה דכתיב בה "אמת", דכתיב "אמת קנה ואל תמכר" — אין הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין, דין דלא כתיב ביה "אמת" — הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין.
(יום מעיד טרף בעגל סימן) גופא אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב "אשר אנכי מצוך היום לעשותם"? "היום לעשותם" — ולא למחר לעשותם, "היום לעשותם" — ולא היום ליטול שכרן.
אמר רבי יהושע בן לוי: כל מצו‍ת שישראל עושין בעולם הזה, באות ומעידות אותם לעולם הבא, שנאמר: "יתנו עדיהם ויצדקו ישמעו ויאמרו אמת", "יתנו עדיהם ויצדקו" — אלו ישראל, "ישמעו ויאמרו אמת" — אלו אומות העולם.
ואמר רבי יהושע בן לוי: כל מצו‍ת שישראל עושין בעולם הזה, באות וטורפות אותם לאומות העולם לעולם הבא על פניהם, שנאמר: "ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", "נגד העמים", לא נאמר, אלא "לעיני העמים" — מלמד שבאות וטורפות לאומות העולם על פניהם לעולם הבא.
ואמר רבי יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי כל הימים" וגו'.
והיינו דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב "ולבי חלל בקרבי",
ולא ישראל ראוין לאותו מעשה, דכתיב "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים", אלא למה עשו?
לומר לך, שאם חטא יחיד — אומרים לו: כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור — אומרים לו: כלך אצל צבור.
וצריכא, דאי אשמועינן יחיד, משום דלא מפרסם חטאיה, אבל צבור דמפרסם חטאיהו אימא לא. ואי אשמועינן צבור — משום דנפישי רחמייהו, אבל יחיד דלא אלימא זכותיה, אימא לא, צריכא
והיינו דרבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאי דכתיב "נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הקם על"? נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה.
ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל העושה מצוה אחת בעולם הזה, מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא, שנאמר: "והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך", וכל העובר עבירה אחת, מלפפתו ומוליכתו ליום הדין, שנאמר: "ילפתו ארחות דרכם" וגו'.
רבי אלעזר אומר: קשורה בו ככלב, שנאמר "ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה", "לשכב אצלה" — בעולם הזה, "להיות עמה" — בעולם הבא.
אמר ריש לקיש: בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שאלמלא הן לא חטאו — אנו לא באנו לעולם, שנאמר: "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חבלתם מעשיכם — "אכן כאדם תמותון" וגו'.
למימרא דאי לא חטאו לא הוו מולדו והכתיב "ואתם פרו ורבו"! עד סיני. בסיני נמי כתיב "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם"! לשמחת עונה.
והכתיב "למען ייטב להם ולבניהם" וגו'! לאותן העומדים על הר סיני.
והאמר ריש לקיש, מאי דכתיב "זה ספר תולדת אדם" וגו'? וכי ספר היה לו לאדם הראשון? מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו, כיון שהגיע לדורו של רבי עקיבא, שמח בתורתו ונתעצב במיתתו. אמר: "ולי מה יקרו רעיך אל" [וגו׳]
ואמר רבי יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, שנאמר: "[כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף] כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי"!
לא תימא אנו לא באנו לעולם, אלא כמי שלא באנו לעולם. למימרא, דאי לא חטאו לא הוו מייתי והכתיב פרשת יבמות, ופרשת נחלות!
על תנאי. ומי כתיבי קראי על תנאי? אין דהכי אמר רבי שמעון בן לקיש, מאי דכתיב "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי"? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר: אם מקבלין ישראל את התורה — מוטב, ואם לאו — אחזיר אתכם לתוהו ובוהו.
מיתיבי, "מי יתן והיה לבבם זה להם" לבטל מהם מלאך המות אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה,
הא לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר: "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם"!
הוא, דאמר כי האי תנא דתניא רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר: "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חבלתם מעשיכם — "אכן כאדם תמותון".
ורבי יוסי נמי הכתיב "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם", טובה הוא דהויא, הא מיתה איכא רבי יוסי) אמר לך כיון דליכא מיתה, אין לך טובה גדולה מזו.
ותנא קמא, נמי, הכתיב "אכן כאדם תמותון"! מאי מיתה? עניות. דאמר מר ארבעה חשובים כמתים, אלו הן: עני, סומא, ומצורע, ומי שאין לו בנים.
עני — דכתיב "כי מתו כל האנשים" ומאן נינהו דתן ואבירם, ומי מתו? מיהוי הוו! אלא שירדו מנכסיהם.
סומא, דכתיב "במחשכים הושיבני כמתי עולם". מצורע — דכתיב "אל נא תהי כמת". ומי שאין לו בנים, דכתיב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי".
תנו רבנן "אם בחקתי תלכו", אין "אם" אלא לשון תחנונים, וכן הוא אומר ""לו עמי שומע לי וגו' כמעט אויביהם אכניע", ואומר: "לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וגו' ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך" וגו'.
תנו רבנן "מי יתן והיה לבבם זה להם" אמר להן משה לישראל כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל: "מי יתן והיה לבבם זה להם", היה להם לומר: תן אתה.
כפויי טובה — דכתיב "ונפשנו קצה
בלחם הקלקל". בני כפויי טובה — דכתיב, "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל".
אף משה רבינו, לא רמזה להן לישראל, אלא לאחר ארבעים שנה, שנאמר: "ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה", וכתיב "ולא נתן ה' לכם לב" וגו׳ אמר רבה, שמע מינה לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין.
אמר רבי יוחנן משום רבי בנאה, מאי דכתיב "אשריכם זרעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור" — אשריהם ישראל, בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים — יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם, שנאמר: "אשריכם זרעי על כל מים", ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר: "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד", ואין מים אלא תורה, שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים".
"משלחי רגל השור והחמור", תנא דבי אליהו: לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי.
שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם. וכו׳ ומי בעינן כולי האי?
והתנן בארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט.
ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג, ערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי — אף ערב יום הכפורים בגליל!?
התם, דלאכילה סגיא בחד יומא. הכא דלהקרבה בעינן תלתא יומי. ולהקרבה סגי בתלתא יומי והתנן שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום, רבן שמעון בן גמליאל אומר: שתי שבתות!
אנן דשכיחי מומין דפסלי, אפילו בדוקין שבעין, בעינן תלתין יומין, אינהו, דמחוסר אבר אית להו, בתלתא יומי סגי
דאמר רבי אלעזר: מנין למחוסר אבר דאסור לבני נח? דכתיב "ומכל החי מכל בשר שנים מכל" וגו׳ אמרה תורה: הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה.
האי מיבעי ליה למעוטי טריפה דלא! טריפה מ"לחיות זרע", נפקא. הניחא למאן דאמר טריפה אינה יולדת.
אלא למאן דאמר טריפה יולדת, מאי איכא למימר! אמר קרא "אתך", בדומין לך. ודלמא נח גופיה טריפה הוה! "תמים" כתיב ביה.
ודלמא תמים בדרכיו היה! "צדיק" כתיב ביה.
דלמא "תמים" בדרכיו, "צדיק" במעשיו הוה! לא סלקא דעתך דנח גופיה טריפה הואי דאי סלקא דעתך דנח טריפה הוה אמר ליה רחמנא כוותך עייל, שלמין לא תעייל,
והשתא דנפקא ליה מ"אתך", "לחיות זרע" למה לי? אי מ"אתך", הוה אמינא לצוותא בעלמא, ואפילו זקן ואפילו סריס, כתב רחמנא "זרע".
איבעיא להו "שלשה ימים", הן ואידיהן, או דלמא הן בלא אידיהן?
תא שמע, רבי ישמעאל אומר: שלשה לפניהם ושלשה לאחריהן אסור. אי סלקא דעתך הן ואידיהן, רבי ישמעאל יום אידיהן חשיב להו מעיקרא וחשיב להו לבסוף.
איידי דתנא "שלשה לפניהם", תנא נמי "שלשה לאחריהם".
תא שמע דאמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל: נוצרים לדברי רבי ישמעאל לעולם אסור. ואי סלקא דעתך הן ואידיהן, האיכא ארבעה וחמשה, דשרי!
אליבא דרבי ישמעאל לא קמבעיא לי דהן בלא אידיהן, כי קא מבעיא לי — אליבא דרבנן מאי
אמר רבינא: תא שמע ואלו הן אידיהן של גוים: קלנדא, סטרונייא, וקרטסים. ואמר רב חנין בר רבא: קלנדא — שמונה ימים אחר תקופה, סטרונייא — שמונה ימים לפני תקופה, וסימנך, "אחור וקדם צרתני".
ואי סלקא דעתך הן ואידיהן, עשרה הוו! תנא, כוליה קלנדא חד יומא הוא חשיב ליה.
אמר רב אשי, תא שמע, "לפני אידיהן של גוים שלשה ימים", ואי סלקא דעתך הן ואידיהן, ליתני אידיהן של גוים שלשה ימים!
וכי תימא האי דקתני "לפני אידיהן" — למעוטי לאחר אידיהן, ליתני אידם של גוים שלשה ימים לפניהם! אלא שמע מינה הן בלא אידיהן, שמע מינה.
איבעיא להו משום הרווחה, או דלמא משום "ולפני עור לא תתן מכשל"?
למאי נפקא מינה? דאית ליה בהמה לדידיה אי אמרת משום הרווחה — הא קא מרווח ליה. אי אמרת משום "עור לא תתן מכשל" — הא אית ליה לדידיה.
וכי אית ליה לא עבר משום "עור לא תתן מכשל"? והתניא אמר רבי נתן:
מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח? תלמוד לומר: "ולפני עור לא תתן מכשל" והא הכא, דכי לא יהבינן ליה, שקלי איהו, וקעבר משום "לפני עור לא תתן מכשל"!
הכא במאי עסקינן דקאי בתרי עברי נהרא. דיקא נמי דקתני, "לא יושיט", ולא קתני "לא יתן", שמע מינה.
איבעיא להו נשא ונתן, מאי? רבי יוחנן אמר: נשא ונתן — אסור. ריש לקיש אמר: נשא ונתן — מותר. איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש אידיהן של גוים נשא ונתן — אסורין, מאי לאו לפני אידיהן? לא, אידיהן דוקא.
איכא דאמרי, איתיביה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן אידיהן של גוים נשא ונתן — אסור, אידיהן — אין, לפני אידיהן — לא! תנא, אידי ואידי, "אידיהן" קרי ליה.
תניא כוותיה דריש לקיש: כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהם — לא אסרו אלא בדבר המתקיים, אבל בדבר שאינו מתקיים — לא, ואפילו בדבר המתקיים נשא ונתן — מותר. תני רב זביד בדבי רבי אושעיא: דבר שאין מתקיים מוכרין להם, אבל אין לוקחין מהם.
ההוא מינאה דשדר ליה דינרא קיסרנאה לרבי יהודה נשיאה ביום אידו, הוה יתיב ריש לקיש קמיה אמר היכי אעביד אשקליה — אזיל ומודה, לא אשקליה — הויא ליה איבה! אמר ליה ריש לקיש טול וזרוק אותו לבור בפניו. אמר כל שכן דהויא ליה איבה! כלאחר יד הוא דקאמינא.
להשאילן ולשאול מהן. כו׳ בשלמא להשאילן — דקא מרווח להו אבל לשאול מהן — מעוטי קא ממעט להו! אמר אביי: גזרה לשאול מהן אטו להשאילן. רבא אמר: כולה משום דאזיל ומודה הוא.
להלוותם וללוות מהן. בשלמא להלוותם — משום דקא מרווח להו אלא ללוות מהן — אמאי? אמר אביי: גזרה, ללוות מהן אטו להלוותם. רבא אמר: כולה משום דאזיל ומודה הוא.
לפורען ולפרוע מהן. כו׳ בשלמא לפורען — משום דקא מרווח להו, אלא לפרוע מהן? מעוטי ממעט להו, אמר אביי: גזירה לפרוע מהן אטו לפורען. רבא אמר: כולה משום דאזיל ומודה הוא.
וצריכי, דאי תנא לשאת ולתת עמהן, משום דקא מרווח להו ואזיל ומודה אבל לשאול מהן, דמעוטי קא ממעט להו — שפיר דמי
ואי תנא לשאול מהן, משום דחשיבא ליה מילתא, ואזיל ומודה. אבל ללוות מהן, צערא בעלמא אית ליה? אמר תוב לא הדרי זוזי.
ואי תנא ללוות מהן, משום דקאמר, בעל כרחיה מיפרענא, והשתא מיהא אזיל ומודה, אבל ליפרע מהן, דתו לא הדרי זוזי — אימא צערא אית ליה, ולא אזיל ומודה, צריכא.
רבי יהודה אומר: נפרעין מהן. כו׳ ולית ליה לרבי יהודה אף על פי שמיצר עכשיו שמח הוא לאחר זמן?
והתניא רבי יהודה אומר: אשה לא תסוד במועד, מפני שניוול הוא לה, ומודה רבי יהודה בסיד שיכולה לקפלו במועד שטופלתו במועד, אף על פי שמצירה עכשיו, שמחה היא לאחר זמן!
אמר רב נחמן בר יצחק: הנח להלכות מועד, דכולהו מיצר עכשיו, שמחה לאחר זמן. רבינא אמר: גוי לענין פרעון לעולם מיצר.
מתניתין, דלא כרבי יהושע בן קרחה, דתניא רבי יהושע בן קרחה אומר: מלוה בשטר אין נפרעין מהן. מלוה על פה נפרעין מהן? מפני שהוא כמציל מידם.
יתיב רב יוסף אחוריה דרבי אבא, ויתיב רבי אבא קמיה דרב הונא, ויתיב וקאמר הלכתא כרבי יהושע בן קרחה, והלכתא כרבי יהודה.
הלכתא כרבי יהושע — הא דאמרן. כרבי יהודה, דתניא הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום
רבי מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו. רבי יהודה אומר: אם השבח, יתר על היציאה — נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח — נותן לו את השבח.
אהדרינהו רב יוסף לאפיה, בשלמא הלכה כרבי יהושע בן קרחה — איצטריך, סלקא דעתך אמינא יחיד ורבים הלכה כרבים — קא משמע לן הלכה כיחיד.
אלא הלכה כרבי יהודה למה לי? פשיטא, דמחלוקת ואחר כך סתם — הלכתא כסתם.
מחלוקת בבבא קמא וסתם בבבא מציעא דתנן כל המשנה — ידו על התחתונה, וכל החוזר בו — ידו על התחתונה.
ורב הונא? משום דאין סדר למשנה, דאיכא למימר סתם תנא ברישא ואחר כך מחלוקת. אי הכי, כל מחלוקת ואחר כך סתם — לימא אין סדר למשנה!
ורב הונא כי לא אמרינן אין סדר — בחדא מסכתא, בתרי מסכתי אמרינן. ורב יוסף כולה נזיקין חדא מסכתא, היא.
ואי בעית אימא, משום דקתני לה גבי הלכתא פסיקתא, כל המשנה — ידו על התחתונה, וכל החוזר בו — ידו על התחתונה.
תנו רבנן לא יאמר אדם לחבירו "הנראה שתעמוד עמי לערב". רבי יהושע בן קרחה אומר: אומר אדם לחבירו, "הנראה שתעמוד עמי לערב". אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכתא כרבי יהושע בן קרחה.
תנו רבנן הנשאל לחכם, וטימא לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר — לא ישאל לחכם ויתיר.
היו שנים, אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר, אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין — הלך אחריו, ואם לאו — הלך אחר המחמיר. רבי יהושע בן קרחה אומר: בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים, הלך אחר המיקל. אמר רב יוסף: הלכתא כרבי יהושע בן קרחה.
תנו רבנן וכולן, שחזרו בהן — אין מקבלין אותן עולמית, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: חזרו בהן במטמוניות — אין מקבלין אותן, בפרהסיא — מקבלין אותן. איכא דאמרי עשו דבריהם במטמוניות — מקבלין אותן
בפרהסיא — אין מקבלין אותן. רבי שמעון ורבי יהושע בן קרחה אומרים: בין כך ובין כך מקבלין, שנאמר: "שובו בנים שובבים" אמר רבי יצחק איש כפר עכו אמר רבי יוחנן: הלכתא כאותו הזוג.
מתני׳ רבי ישמעאל אומר: שלשה לפניהם, ושלשה לאחריהם — אסור. וחכמים אומרים: לפני אידיהן — אסור, לאחר אידיהן — מותר.
גמ׳ אמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל: נוצרי, לדברי רבי ישמעאל לעולם אסור.
"וחכמים אומרים: לפני אידיהן אסור, לאחר אידיהן מותר". כו׳ חכמים היינו תנא קמא! הן בלא אידיהן איכא בינייהו תנא קמא סבר הן בלא אידיהן, ורבנן בתראי סברי הן ואידיהן.
איבעית אימא נשא ונתן איכא בינייהו תנא קמא סבר נשא ונתן — מותר, ורבנן בתראי סברי נשא ונתן — אסור.
ואיבעית אימא דשמואל איכא בינייהו דאמר שמואל: בגולה, אין אסור אלא יום אידם תנא קמא אית ליה דשמואל, רבנן בתראי לית להו דשמואל
איבעית אימא דנחום המדי איכא בינייהו דתניא נחום המדי אומר: אינו אסור אלא יום אחד לפני אידיהן, תנא קמא לית ליה דנחום המדי, ורבנן בתראי אית להו דנחום המדי.
גופא. נחום המדי אומר: אינו אסור אלא יום אחד לפני אידיהן. אמרו לו: נשתקע הדבר ולא נאמר. והאיכא רבנן בתראי דקיימי כוותיה מאן חכמים? נחום המדי הוא.
תניא אידך נחום המדי אומר: מוכרין להן סוס זכר וזקן במלחמה. אמרו לו: נשתקע הדבר ולא נאמר.
והאיכא בן בתירא דקאי כוותיה דתנן בן בתירא מתיר בסוס! בן בתירא לא מפליג בין זכרים לנקבות, איהו מדקא מפליג, בין זכרים לנקבות, כרבנן סבירא ליה. ולרבנן נשתקע הדבר ולא נאמר.
תניא נחום המדי אומר: השבת מתעשר, זרע, וירק, וזירין. אמרו לו: נשתקע הדבר ולא נאמר. והאיכא רבי אליעזר דקאי כוותיה, דתנן רבי אליעזר אומר: השבת מתעשרת זרע וירק וזירין! התם בדגנוניתא.
אמר ליה רב אחא בר מניומי לאביי: גברא רבה אתא מאתרין, כל מילתא דאמר, אמרי ליה נשתקע הדבר ולא נאמר? אמר איכא חדא דעבדינן כוותיה דתניא נחום המדי אומר: שואל אדם צרכיו, "בשומע תפלה".
אמר בר מינה דההיא, דתליא באשלי רברבי,
דתניא רבי אליעזר אומר: שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל, שנאמר: "תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו" וגו', אין שיחה אלא תפלה, שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה".
רבי יהושע אומר: יתפלל, ואחר כך ישאל צרכיו, שנאמר: "אשפך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד".
ורבי אליעזר נמי הכתיב "אשפך לפניו שיחי"! הכי קאמר אשפוך לפניו שיחי — בזמן שצרתי לפניו אגיד. ורבי יהושע נמי הכתיב "תפלה לעני כי יעטף"! הכי קאמר אימתי תפלה לעני? בזמן שלפני ה' ישפוך שיחו.
מכדי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי, במאי קמיפלגי.
כדדריש רבי שמלאי, [דדריש רבי שמלאי]: לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל, מנלן? ממשה רבינו, דכתיב "ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך" וגו׳ וכתיב בתריה "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה".
רבי יהושע סבר ילפינן ממשה, ורבי אליעזר סבר לא ילפינן ממשה? שאני משה דרב גובריה. וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא שואל אדם צרכיו ב"שומע תפלה".
אמר רב יהודה אמר שמואל, הלכה: שואל אדם צרכיו ב"שומע תפלה". אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו ב"שומע תפלה", אבל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה — אומר.
אמר רב חייא בר אשי אמר רב: אף על פי שאמרו שואל אדם צרכיו ב"שומע תפלה", אם יש לו חולה בתוך ביתו — אומר בברכת חולים, ואם צריך לפרנסה — אומר בברכת השנים.
אמר רבי יהושע בן לוי, אף על פי שאמרו: שואל אדם צרכיו ב"שומע תפלה", אבל אם בא לומר אחר תפלתו, אפילו כסדר יום הכפורים — אומר.
מתני׳ ואלו אידיהן של גוים: קלנדא, וסטרנורא, וקרטיסים, ויום גנוסיא של מלכיהם, ויום הלידה ויום המיתה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל מיתה שיש בה שריפה — יש בה עבודה זרה, ושאין בה שריפה — אין בה עבודה זרה. אבל יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ויום שעלה בו מן הים, ויום שיצא מבית האסורין, וגוי שעשה משתה לבנו — אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד.
גמ׳ אמר רב חנן בר רבא: קלנדא — שמונה ימים אחר תקופה — סטרנורא — שמונה ימים לפני תקופה, וסימנך, "אחור וקדם צרתני" וגו'.
תנו רבנן לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב שמונה ימים בתענית [ובתפלה].
כיון שראה תקופת טבת, וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו, ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודה זרה.
בשלמא למאן דאמר בתשרי נברא העולם, יומי זוטי חזא, יומי אריכי אכתי לא חזא. אלא למאן דאמר בניסן נברא העולם, הא חזא ליה יומי זוטי ויומי אריכי! [דהוי] זוטי כולי האי לא חזא,
תנו רבנן יום שנברא בו אדם הראשון, כיון ששקעה עליו חמה, אמר: אוי לי, שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, היה יושב [בתענית] ובוכה כל הלילה, וחוה בוכה כנגדו. כיון שעלה עמוד השחר, אמר: מנהגו של עולם הוא, עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו, שנאמר: "ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס".
ואמר רב יהודה אמר שמואל: שור שהקריב אדם הראשון — קרן אחת היתה [לו] במצחו, שנאמר: "ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס". "מקרין" תרתי משמע! אמר רב נחמן בר יצחק: "מקרן" כתיב.
אמר רב מתנה: רומי שעשתה קלנדא, וכל העיירות הסמוכות לה משתעבדות לה, אותן עיירות אסורות או מותרות? רבי יהושע בן לוי אמר: קלנדא אסורה לכל היא. רבי יוחנן אמר: אין אסורה אלא לעובדיה בלבד.
תנא כוותיה דרבי יוחנן: אף על פי שאמרו רומי עשתה קלנדא, וכל עיירות הסמוכות לה משתעבדות לה, היא עצמה אינה אסורה אלא לעובדיה בלבד.
סטרנליא וקרטסים, ויום גנוסיא של מלכיהם, ויום שהומלך בו מלך — לפניו אסור, אחריו מותר. וגוי שעשה (בו) משתה לבנו — אין אסור אלא אותו היום, ואותו האיש.
אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא, דקתני יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ויום שעלה בו מן הים, ויום שיצא בו מבית האסורין — אין אסור אלא אותו היום בלבד ואותו האיש.
בשלמא "אותו היום" — לאפוקי לפניו ולאחריו, אלא "אותו האיש" לאפוקי מאי! לאו לאפוקי משעבדיו? שמע מינה.
תניא רבי ישמעאל אומר: ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הן, כיצד? גוי שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אף על פי שאוכלין משלהן ושותין משלהן, ושמש שלהן עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר: וקרא לך ואכלת מזבחו".
ואימא עד דאכיל! אמר רבא: אם כן, נימא קרא "ואכלת מזבחו", מאי "וקרא לך"? משעת קריאה. הלכך
כל תלתין יומין, בין אמר ליה מחמת הלולא, ובין לא אמר ליה מחמת הלולא — אסור. מכאן ואילך, אי אמר ליה מחמת הלולא — אסור, ואי לא אמר ליה מחמת הלולא — שרי
וכי אמר ליה מחמת הלולא, עד אימת? אמר רב פפא: עד תריסר ירחי שתא ומעיקרא מאימת, אסור? אמר רב פפא משמיה דרבא: מכי רמו שערי באסינתי.
ולבתר תריסר ירחי שתא שרי? והא רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי ההוא גוי לבתר תריסר ירחי שתא, ושמעיה דאודי, ופירש ולא אכל! שאני רב יצחק בריה דרב משרשיא, דאדם חשוב הוא.
וקרטסים וכו'. מאי קרטסים? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שתפסה בו רומי מלכות. והתניא קרטסים ויום שתפסה בו רומי מלכות! אמר רב יוסף: שתי תפיסות תפסה רומי, אחת בימי קלפטרא מלכתא, ואחת שתפסה בימי יונים.
דכי אתא רב דימי אמר: תלתין ותרין קרבי עבדו רומאי בהדי יונאי ולא יכלו להו, עד דשתפינהו לישראל בהדייהו, והכי אתנו בהדייהו אי מינן מלכי, מנייכו הפרכי אי מנייכו מלכי, מינן הפרכי
ושלחו להו רומאי ליונאי עד האידנא עבידנא בקרבא השתא נעביד בדינא? מרגלית ואבן טובה, איזו מהן יעשה בסיס לחבירו? שלחו להו מרגלית לאבן טובה.
אבן טובה ואינך, איזו מהן יעשה בסיס לחבירו? אבן טובה לאינך. אינך וספר תורה, איזו מהן יעשה בסיס לחבירו? אינך לספר תורה.
שלחו להו [אם כן,] אנן ספר תורה גבן וישראל בהדן. כפו להו. עשרין ושית שנין קמו להו בהימנותייהו בהדי ישראל, מכאן ואילך אישתעבדו בהו.
מעיקרא מאי דרוש, ולבסוף מאי דרוש מעיקרא דרוש "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך", ולבסוף דרוש "יעבר נא אדני לפני עבדו"
עשרין ושית שנין דקמו בהימנותייהו בהדי ישראל מנא לן, דאמר רב כהנא: כשחלה רבי ישמעאל בר יוסי, שלחו ליה רבי, אמור לנו שנים ושלשה דברים שאמרת לנו משום אביך.
אמר להו מאה ושמנים שנה קודם שנחרב הבית — פשטה מלכות הרשעה על ישראל, שמונים שנה עד לא חרב הבית — גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית, ארבעים שנה עד לא חרב הבית — גלתה סנהדרין, וישבה לה בחנות.
למאי הלכתא? אמר רבי יצחק בר אבדימי: לומר, שלא דנו דיני קנסות. דיני קנסות סלקא דעתך? והאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ורבי יהודה בן בבא שמו, שאלמלא הוא נשתכחו דיני קנסות מישראל. "נשתכחו" — לגרסינהו!
אלא בטלו דיני קנסות מישראל? שגזרה מלכות הרשעה, שמד על ישראל: כל הסומך יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכין בה תחרב, ותחום שסומכין בו יעקר.
מה עשה רבי יהודה בן בבא? הלך וישב בין שני הרים גדולים ובין שתי עיירות גדולות, בין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים, רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, ורב אויא מוסיף: אף רבי נחמיה.
כיון שהכירו בהם אויבים, אמר להם בני, רוצו. אמרו לו: רבי, ואתה מה תהא עליך? אמר להם: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין. אמרו לא זזו משם עד שנעצו לגופו שלש מאות לולניאות של ברזל ועשאוהו לגופו ככברה!
אמר רב נחמן בר יצחק: לא תימא דיני קנסות, אלא שלא דנו דיני נפשות.
מאי טעמא? כיון דחזו דנפישי להו רוצחין ולא יכלי למידן אמרו: מוטב נגלי ממקום למקום כי היכי דלא ליחייבו?
דכתיב "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא", מלמד שהמקום גורם.
מאה ושמנים. ותו לא והתני רבי יוסי ברבי,
מלכות פרס בפני הבית שלשים וארבע שנה, מלכות יון בפני הבית מאה ושמונים שנה, מלכות חשמונאי בפני הבית מאה ושלש, מלכות בית הורדוס מאה ושלש, מכאן ואילך צא וחשוב כמה שנים אחר חורבן הבית.
אלמא מאתן ושית הוו, ואת אמרת מאה ושמונים הוו! אלא, עשרין ושית שנין קמו בהימנותייהו בהדי ישראל ולא אישתעבדו בהו, ואמטו להכי לא קא חשיב להו, כשפשטה מלכות הרשעה על ישראל.
אמר רב פפא: אי טעי האי תנא, ולא ידע פרטי כמה הוה, לישייליה לספרא כמה כתיב, וניטפי עלייהו עשרין שנין, ומשכח ליה לחומריה. וסימניך "זה לי עשרים שנה אנכי בביתך".
אי טעי ספרא, נשייליה לתנא כמה חשיב, ונבצר מינייהו עשרין שנין, ומשכח ליה לחומריה וסימניך, ספרא בצירא תנא תוספאה.
תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, בעונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו מהן.
שני אלפים תורה מאימת? אי נימא ממתן תורה עד השתא — ליכא כולי האי דכי מעיינת בהו תרי אלפי, פרטי דהאי אלפא הוא דהואי!
אלא "מואת הנפש אשר עשו בחרן", וגמירי דאברהם בההיא שעתא בר חמשין ותרתי הוה
כמה בצרן מדתני תנא? ארבע מאה וארבעים ותמניא שנין הויין כי מעיינת ביה, מ"הנפש אשר עשו בחרן" עד מתן תורה, ארבע מאה וארבעים ותמניא שנין הויין
אמר רב פפא: אי טעי תנא ולא ידע פרטיה כמה הוי, לישייליה לספרא כמה כתיב, וניטפי עלייהו ארבעין ותמני ומשכח ליה לחומריה וסימניך
"ארבעים ושמנה עיר". ואי טעי ספרא, נשייליה לתנא כמה קתני, וניבצר מינייהו ארבעים ושמונה, ומשכח ליה לחומריה וסימניך ספרא בצירא, תנא תוספאה
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע הוא עומד, ניטפי חד שתא. ונחשוב כללי ביובלי,. ופרטי בשבועי,
ונשקל ממאה תרי ונשדי אפרטי ונחשובינהו לפרטי בשבועי וידע כמה שני בשבוע. וסימניך "כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ".
אמר רבי חנינא: אחר ארבע מאות לחורבן הבית, אם יאמר לך אדם: קח שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד — לא תקח. במתניתא תנא אחר ארבעת אלפים ומאתים ושלשים ואחת שנה לבריאת עולם, אם יאמר לך אדם: קח לך שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד — אל תקח. מאי בינייהו? איכא בינייהו תלת שנין, דמתניתא טפיא תלת שני.
ההוא שטרא דהוה כתיב ביה
שית שנין יתירתא. סבור רבנן קמיה דרבה למימר האי שטר מאוחר הוא, ניעכביה עד דמטיא זמניה ולא טריף. אמר רב נחמן: האי ספרא דוקנא כתביה והנך שית שנין דמלכו בעילם, דאנן לא חשבינן להו, הוא קחשיב ליה ובזמניה כתביה.
דתניא רבי יוסי אומר: שש שנים מלכו בעילם, ואחר כך פשטה מלכותן בכל העולם כולו.
מתקיף לה רב אחא בר יעקב ממאי דלמלכות יונים מנינן? דלמא ליציאת מצרים מנינן, ושבקיה לאלפא קמא ונקטיה אלפא בתרא, והאי מאוחר הוא! אמר רב נחמן: בגולה אין מונין אלא למלכי יונים בלבד.
הוא סבר דחויי קא מדחי ליה, נפק דק ואשכח דתניא בגולה אין מונין אלא למלכי יונים בלבד.
אמר רבינא: מתניתין נמי דיקא, דתנן באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, ואמרינן למלכים — למאי הלכתא? אמר רב חסדא: לשטרות
ותנן באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין, ואמרינן לשנים — למאי הלכתא ואמר רב חסדא: לשטרות. קשיא שטרות אהדדי?
ומשנינן כאן — למלכי ישראל, כאן — למלכי אומות העולם, למלכי אומות העולם מתשרי מנינן למלכי ישראל מניסן מנינן
ואנן השתא מתשרי מנינן, ואי סלקא דעתך ליציאת מצרים מנינן, מניסן בעינן למימני! אלא לאו שמע מינה למלכי יונים מנינן, שמע מינה.
ויום גינוסיא של מלכיהם. וכו׳ מאי "ויום גינוסיא של מלכיהם"? אמר רב יהודה: יום שמעמידין בו גוים את מלכם. והתניא יום גינוסיא ויום שמעמידין בו את מלכם! לא קשיא הא דידיה,, הא דבריה,
ומי מוקמי מלכא בר מלכא והתני רב יוסף: "הנה קטן נתתיך בגוים" שאין מושיבין מלך בן מלך, "בזוי אתה מאד" שאין להן לא כתב ולא לשון! אלא, מאי יום גינוסיא? יום הלידה.
והתניא יום גינוסיא ויום הלידה! לא קשיא הא דידיה, הא דבריה
והתניא יום גינוסיא שלו, יום גינוסיא של בנו, ויום הלידה שלו ויום הלידה של בנו! אלא, מאי "יום גינוסיא"? יום שמעמידין בו מלכם, ולא קשיא, הא דידיה, הא דבריה
ואי קשיא לך דלא מוקמי מלכא בר מלכא על ידי שאלה מוקמי, כגון אסוירוס בר אנטונינוס דמלך,
אמר ליה אנטונינוס לרבי בעינא דימלוך אסוירוס ברי תחותי, ותתעביד טבריא קלניא ואי אימא להו חדא — עבדי תרי — לא עבדי, אייתי גברא, ארכביה אחבריה, ויהב ליה יונה לעילאי [בידיה] ואמר ליה לתתאה אימר לעילא דלמפרח מן ידיה יונה. אמר שמע מינה הכי קאמר לי, את בעי מינייהו "דאסוירוס ברי ימלוך תחותי ואימא ליה לאסוירוס דתעביד טבריא קלניא
אמר ליה מצערין לי חשובי [רומאי]? מעייל ליה לגינא כל יומא עקר ליה פוגלא ממשרא קמיה אמר, שמע מינה הכי קאמר לי את קטול חד חד מינייהו ולא תתגרה בהו בכולהו.
ולימא ליה מימר [בהדיא]? אמר, שמעי (בי) חשובי רומי ומצערו ליה, ולימא ליה בלחש!, משום דכתיב "כי עוף השמים יוליך את הקול".
הוה ליה ההוא ברתא דשמה גירא, קעבדה איסורא שדר ליה גרגירא, שדר ליה כוסברתא. שדר ליה כרתי. שלח ליה חסא.
כל יומא הוה שדר ליה דהבא פריכא במטראתא, וחיטי אפומייהו אמר להו אמטיו חיטי לרבי. אמר [ליה רבי]: לא צריכנא, אית לי טובא, אמר ליהוו למאן דבתרך, דיהבי לבתראי דאתו בתרך, ודאתי מינייהו ניפוק עלייהו
הוה ליה ההיא נקרתא דהוה עיילא מביתיה לבית רבי, כל יומא הוה מייתי תרי עבדי, חד קטליה אבבא דבי רבי וחד קטליה אבבא דביתיה. אמר ליה בעידנא דאתינא לא נשכח גבר קמך
יומא חד אשכחיה לרבי חנינא בר חמא דהוה יתיב אמר לא אמינא לך, בעידנא דאתינא לא נשכח גבר קמך אמר ליה לית דין בר איניש. אמר ליה אימא ליה לההוא עבדא דגני אבבא דקאים וליתי
אזל רבי חנינא בר חמא, אשכחיה דהוה קטיל אמר: היכי אעביד אי איזיל ואימא ליה דקטיל אין משיבין על הקלקלה. אשבקיה ואיזיל קא מזלזלינן במלכותא. בעא רחמי עליה ואחייה ושדריה אמר ידענא, זוטי דאית בכו מחיה מתים, מיהו בעידנא דאתינא לא נשכח איניש קמך.
כל יומא הוה משמש לרבי, מאכיל ליה משקי ליה כי הוה בעי רבי למיסק לפוריא הוה גחין קמי פוריא אמר ליה סק עילואי לפורייך אמר לאו אורח ארעא לזלזולי במלכותא כולי האי אמר מי ישמני מצע תחתיך לעולם הבא.
אמר ליה אתינא לעלמא דאתי אמר ליה אין אמר ליה והכתיב "לא יהיה שריד לבית עשו"! בעושה מעשה עשו.
תניא נמי הכי "לא יהיה שריד לבית עשו" — יכול לכל? תלמוד לומר: "לבית עשו", בעושה מעשה עשו.
אמר ליה, והכתיב "שמה אדום מלכיה וכל נשיאיה"! אמר ליה "מלכיה" — ולא כל מלכיה, "כל נשיאיה" — ולא כל שריה.
תניא נמי הכי "מלכיה" — ולא כל מלכיה, "כל נשיאיה" — ולא כל שריה. "מלכיה" ולא כל מלכיה — פרט לאנטונינוס בן אסוירוס, "כל נשיאיה" ולא כל שריה פרט לקטיעה בר שלום.
קטיעה בר שלום מאי הוי? דההוא קיסרא דהוה סני ליהודאי אמר להו לחשיבי דמלכותא מי שעלה לו נימא ברגלו, יקטענה ויחיה או יניחנה ויצטער? אמרו לו: יקטענה ויחיה.
אמר להו קטיעה בר שלום: חדא, דלא יכלת להו לכולהו, דכתיב "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם", מאי קאמר? אלימא דבדרתהון בארבע רוחות, האי "כארבע רוחות", "לארבע רוחות" מבעי ליה אלא כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות, כך אי אפשר לעולם בלא ישראל. ועוד, קרו לך מלכותא קטיעה.
אמר ליה מימר שפיר קאמרת מיהו כל דזכי מלכא שדו ליה לקמוניא חלילא. כד הוה נקטין ליה ואזלין, אמרה ליה ההיא מטרוניתא ווי ליה לאילפא דאזלא בלא מכסא. נפל על רישא דעורלתיה קטעה אמר: יהבית מכסי חלפית ועברית כי קא שדו ליה אמר: כל נכסאי לרבי עקיבא וחביריו. יצא רבי עקיבא ודרש: "והיה לאהרן ולבניו" — מחצה לאהרן ומחצה לבניו.
יצתה בת קול ואמרה: קטיעה בר שלום מזומן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים.
אנטונינוס שמשיה לרבי, אדרכן שמשיה לרב. כי שכיב אנטונינוס, אמר רבי: נתפרדה חבילה. כי שכיב אדרכן, אמר רב:
נתפרדה חבילה.
אונקלוס בר קלונימוס איגייר שדר קיסר גונדא דרומאי אבתריה. משכינהו בקראי, איגיור, הדר שדר גונדא דרומאי [אחרינא] אבתריה אמר להו לא תימרו ליה ולא מידי.
כי הוו שקלו ואזלו אמר להו אימא לכו מילתא בעלמא ניפיורא נקט נורא קמי אפיפיורא, אפיפיורא לדוכסא דוכסא להגמונא הגמונא לקומא קומא מי נקט נורא מקמי אינשי אמרי ליה לא. אמר להו הקדוש ברוך הוא נקט נורא קמי ישראל, דכתיב "וה' הלך לפניהם יומם" וגו׳ איגיור [כולהו]
הדר שדר גונדא אחרינא אבתריה, אמר להו לא תשתעו מידי בהדיה כי נקטי ליה ואזלי חזא מזוזתא [דמנחא אפתחא] אותיב ידיה עלה ואמר להו מאי האי אמרו ליה אימא לן את
אמר להו מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב מבפנים, ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקדוש ברוך הוא, עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנאמר: "ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם", איגיור. תו לא שדר בתריה.
"ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך" — אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי "גוים" אלא "גיים", זה אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים? דאמר מר צנון מחתך אוכל, חזרת מהפך מאכל, קישות מרחיב מעיים.
והא תנא דבי רבי ישמעאל: למה נקרא שמן קישואין? מפני שקשין לגופו של אדם כחרבות! לא קשיא הא ברברבי, הא בזוטרי.
יום הלידה ויום המיתה. מכלל דרבי מאיר סבר לא שנא מיתה שיש בה שריפה, ולא שנא מיתה שאין בה שריפה — פלחי בה לעבודה זרה, אלמא שריפה לאו חוקה היא. מכלל דרבנן סברי שריפה חוקה היא,
והא תניא שורפין על המלכים, ולא מדרכי האמורי. ואי חוקה היא, אנן היכי שרפינן והכתיב "ובחקתיהם לא תלכו"!
אלא דכולי עלמא שריפה לאו חוקה היא, אלא חשיבותא היא. והכא בהא קמיפלגי רבי מאיר סבר לא שנא מיתה שיש בה שריפה, ולא שנא מיתה שאין בה שריפה — פלחי בה לעבודה זרה, ורבנן סברי מיתה שיש בה שריפה — חשיבא להו ופלחי בה, ושאין בה שריפה — לא חשיבא ולא פלחי בה.
גופא שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי, שנאמר "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים" וגו׳ וכשם ששורפין על המלכים, כך שורפין על הנשיאים
ומה הם שורפין על המלכים? מיטתן וכלי תשמישן. ומעשה שמת רבן גמליאל הזקן, ושרף עליו אונקלוס הגר שבעים מנה צורי. והאמרת מה הן שורפין עליהם — מיטתן וכלי תשמישן! אימא בשבעים מנה צורי.
ומידי אחרינא לא? והתניא עוקרין על המלכים, ואין בו משום דרכי האמורי! אמר רב פפא: סוס שרכב עליו.
ובהמה טהורה לא? והתניא עיקור שיש בה טריפה — אסור, ושאין בה טריפה — מותר; ואיזהו עיקור שאין בה טריפה —
המנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה! תרגמא רב פפא: בעגלה המושכת בקרון.
יום תגלחת זקנו. איבעיא להו היכי קתני? יום תגלחת זקנו והנחת בלוריתו, או דלמא יום תגלחת זקנו והעברת בלוריתו? תא שמע, דתניא תרוייהו יום תגלחת זקנו והנחת בלוריתו, יום תגלחת זקנו והעברת בלוריתו.
אמר רב יהודה אמר שמואל: עוד אחרת יש [להם] ברומי, אחת לשבעים שנה מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חיגר, ומלבישין אותו בגדי אדם הראשון, ומניחין לו בראשו קרקיפלו של רבי ישמעאל,
ותלו ליה [בצואריה] מתקל [מאתן] זוזא דפיזא ומחפין את השווקים באינך, ומכריזין לפניו: סך קירי פלסתר, אחוה דמרנא זייפנא דחמי חמי ודלא חמי לא חמי, מאי אהני לרמאה ברמאותיה ולזייפנא בזייפנותיה ומסיימין בה הכי ווי לדין כד יקום דין.
אמר רב אשי: הכשילן פיהם לרשעים, אי אמרו "זייפנא אחוה דמרנא" — כדקאמרי השתא דאמרי "דמרנא זייפנא" "מרנא גופיה זייפנא הוא.
ותנא דידן מאי טעמא לא קחשיב לה? להאי דאיתא בכל שתא ושתא קחשיב דליתא בכל שתא ושתא לא קחשיב
הני דרומאי ודפרסאי מאי מוטרדי וטוריסקי, מוהרנקי ומוהרין. הני דפרסאי ודרומאי דבבלאי מאי מוהרנקי ואקניתיה, בחנוני ועשר באדר.
אמר רב חנן בר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנן בר רבא אמר רב: חמשה בתי עבודה זרה קבועין הן, אלו הן: בית בל בבבל, בית נבו בכורסי, תרעתא שבמפג צריפא שבאשקלון, נשרא שבערביא. כי אתא רב דימי הוסיפו עליהן יריד שבעין בכי, נדבכה שבעכו. איכא דאמרי נתברא שבעכו. רב דימי מנהרדעא מתני איפכא יריד שבעכו, נדבכה שבעין בכי.
אמר ליה רב חנן בר רב חסדא לרב חסדא: מאי "קבועין הן"? אמר ליה הכי אמר אבוה דאימך קבועין הן לעולם, תדירא כולה שתא פלחי להו.
אמר שמואל: בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד. ויום אידם נמי מי אסיר והא רב יהודה שרא ליה לרב ברונא לזבוני חמרא ולרב גידל לזבוני חיטין בחגתא דטייעי שאני חגתא דטייעי, דלא קביעא.
מתני׳ עיר שיש בה עבודה זרה — חוצה לה מותר. היה חוצה לה עבודה זרה — תוכה לה מותר. מהו לילך לשם? בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום — אסור, ואם היה יכול להלך בה למקום אחר — מותר.
גמ׳ היכי דמי חוצה לה? אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי חנינא: כגון עטלוזא של עזה. ואיכא דאמרי בעא מיניה רבי שמעון בן לקיש מרבי חנינא: עטלוזא של עזה, מהו? אמר ליה לא הלכת לצור מימיך, וראית ישראל וגוי
ששפתו שתי קדירות על גבי כירה אחת, ולא חשו להם חכמים. מאי "לא חשו להם חכמים"?
אמר אביי: משום בשר נבילה, לא אמרינן דלמא מהדר אפיה ישראל לאחוריה ושדי גוי נבילה בקדירה. דכוותה הכא נמי לא חשו להם חכמים משום דמי עבודה זרה.
רבא אמר: מאי "לא חשו להם חכמים"? משום בישולי גוים.
דכוותה, הכא נמי לא חשו להם חכמים משום יום אידם.
רבה בר עולא אמר: לא חשו להם חכמים משום צינורא,
דכוותה הכא נמי לא חשו להם חכמים משום לפני אידיהן.
מהו לילך לשם. וכו׳ תנו רבנן עיר שיש בה עבודה זרה — אסור ליכנס לתוכה ולא מתוכה לעיר אחרת, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל זמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום — אסור. אין הדרך מיוחדת לאותו מקום — מותר.
ישב לו קוץ, בפני עבודה זרה — לא ישחה ויטלנה, מפני שנראה כמשתחוה לעבודה זרה, ואם אינו נראה — מותר. נתפזרו לו מעותיו בפני עבודה זרה — לא ישחה ויטלם, מפני שנראה כמשתחוה לעבודה זרה, ואם אינו נראה — מותר.
מעיין המושך לפני עבודה זרה — לא ישחה וישתה, מפני שנראה כמשתחוה לעבודה זרה, ואם אינו נראה — מותר. פרצופות המקלחין מים לכרכין — לא יניח פיו על פיהם וישתה, מפני שנראה כמנשק לעבודה זרה. כיוצא בו לא יניח פיו על סילון וישתה, מפני הסכנה.
מאי "אינו נראה"? אילימא דלא מתחזי והאמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים — אסור! אלא אימא אם אינו נראה כמשתחוה לעבודה זרה — מותר.
וצריכא. דאי תנא קוץ, משום דאפשר למיזל קמיה ומשקליה, אבל מעות דלא אפשר, אימא לא.
ואי תנא מעות — דממונא, אבל קוץ דצערא אימא לא. ואי תנא הני תרתי, משום דליכא סכנה, אבל מעיין דאיכא סכנה, דאי לא שתי מיית אימא לא, צריכא.
פרצופות למה לי! משום דקבעי למיתני כיוצא בו לא יניח פיו על גבי הסילון וישתה, מפני הסכנה.
מאי סכנה? עלוקה. תנו רבנן לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים, לא בפיו ולא בידו אחת, ואם שתה — דמו בראשו, מפני הסכנה. מאי סכנה? סכנת עלוקה.
מסייע ליה לרבי חנינא, דאמר רבי חנינא: הבולע נימא של מים — מותר להחם לו חמין בשבת. ומעשה באחד שבלע נימא של מים, והתיר רבי נחמיה להחם לו חמין בשבת. אדהכי והכי? אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ליגמע חלא
אמר רב אידי בר אבין: האי מאן דבלע זיבורא — מחייא לא חיי, מיהו לשקיה רביעתא דחלא שמגז אפשר דחיי פורתא עד דמפקיד אביתיה.
תנו רבנן לא ישתה אדם מים בלילה, ואם שתה — דמו בראשו, מפני הסכנה. מאי סכנה? סכנת שברירי. ואם צחי, מאי תקנתיה אי איכא אחרינא בהדיה ליתרייה ולימא ליה "צחינא מיא" ואי לא, נקרקש בנכתמא אחצבא ונימא איהו לנפשיה "פלניא בר פלניתא אמרה לך אימך אזדהר משברירי ברירי רירי ירי רי בכסי חיורי.
מתני׳ עיר שיש בה עבודה זרה, והיו בה חנויות מעוטרות, ושאינן מעוטרות, זה היה מעשה בבית שאן, ואמרו חכמים: המעוטרות — אסורות, ושאינן מעוטרות — מותרות.
גמ׳ אמר רבי שמעון בן לקיש: לא שנו אלא מעוטרות בוורד והדס, דקא מתהני מריחא, אבל מעוטרות בפירות — מותרות, מאי טעמא דאמר קרא "לא ידבק בידך מאומה מן החרם", נהנה הוא דאסור,
אבל מהנה שרי. ורבי יוחנן אמר: אפילו מעוטרות בפירות — נמי אסור, קל וחומר נהנה — אסור, מהנה — לא כל שכן!
מיתיבי, רבי נתן אומר: יום שעבודה זרה מנחת בו את המכס, מכריזין ואומרים: כל מי שנוטל עטרה ויניח בראשו ובראש חמורו לכבוד עבודה זרה — יניח לו את המכס, ואם לאו — אל יניח לו את המכס
יהודי שנמצא שם מה יעשה? יניח — נמצא נהנה, לא יניח — נמצא מהנה!
מכאן אמרו הנושא ונותן בשוק של עבודה זרה, בהמה תיעקר, פירות כסות וכלים ירקבו, מעות וכלי מתכות, יוליכם לים המלח. ואיזהו עיקור? המנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה.
קתני מיהת יניח — נמצא נהנה, לא יניח — נמצא מהנה!
אמר רב משרשיא בריה דרב אידי, קסבר רבי שמעון בן לקיש: פליגי רבנן עליה דרבי נתן, ואנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה. ורבי יוחנן, סבר לא פליגי.
ולא פליגי והא תניא הולכין ליריד של גוים, ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות, בתים ושדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאות שלהן, מפני שהוא כמציל מידם.
ואם היה כהן — מטמא בחוצה לארץ, לדון ולערער עמהם. וכשם שמטמא בחוצה לארץ, כך מטמא בבית הקברות.
בבית הקברות סלקא דעתך? טומאה דאורייתא היא! אלא, בית הפרס, דרבנן.
ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה, אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שאין מוצא ללמוד, אבל בזמן שמוצא ללמוד — אינו מטמא.
רבי יוסי אומר: אפילו בזמן שמוצא ללמוד — יטמא, לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל.
אמר רבי יוסי: מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידון, ללמוד תורה. ואמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי.
אלמא פליגי! אמר לך רבי יוחנן: לעולם לא פליגי,
ולא קשיא כאן, בלוקח מן התגר, דשקלי מיכסא מיניה, כאן, בלוקח מבעל הבית, דלא שקלי מיכסא מיניה.
אמר מר בהמה — תיעקר. והא איכא צער בעלי חיים! אמר אביי: אמר רחמנא "את סוסיהם תעקר".
אמר מר ואיזוהי עיקור? מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה. ורמינהי אין מקדישין, ואין מחרימין, ואין מעריכין בזמן הזה. ואם הקדיש והחרים והעריך, בהמה — תיעקר, פירות כסות וכלים —
ירקבו, מעות וכלי מתכות — יוליכם לים המלח. ואיזהו עיקור? נועל דלת בפניה, והיא מתה מאיליה!?
אמר אביי: שאני התם, משום בזיון קדשים. ונשחטיה מישחט אתו בהו לידי תקלה.
ולישויה גיסטרא? אמר אביי, אמר קרא "ונתצתם את מזבחתם [וגו'] "לא תעשון כן לה' אלהיכם"
רבא אמר — מפני שנראה כמטיל מום בקדשים. נראה? מום מעליא הוא! הני מילי בזמן שבית המקדש קיים, דחזי להקרבה, השתא דלא חזי להקרבה לית לן בה.
וליהוי כמטיל מום בבעל מום, דאף על גב דלא חזי להקרבה — אסור! בעל מום, נהי דלא חזי לגופיה לדמי חזי. לאפוקי הכא, דלא לדמי חזי ולא לגופיה חזי,
אשכחיה רבי יונה לרבי עילאי דקאי אפיתחא דצור, אמר ליה קתני "בהמה תיעקר", עבד מאי? עבד ישראל לא קא מיבעיא לי, כי קא מיבעיא לי, עבד גוי, מאי? אמר ליה מאי קא מיבעיא לך תניא הגוים והרועי בהמה דקה — לא מעלין ולא מורידין.
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: קתני לוקחין מהן בהמה עבדים ושפחות, עבד ישראל או דלמא אפילו עבד גוי? אמר ליה מסתברא עבד ישראל, דאי עבד גוי למאי מיבעי ליה? כי אתא רבין אמר רבי שמעון בן לקיש: אפילו עבד גוי, מפני שמכניסו תחת כנפי השכינה.
אמר רב אשי אטו בהמה מאי "מכניס תחת כנפי השכינה" איכא? אלא משום מעוטייהו, והכא נמי דממעטי שרי
רבי יעקב זבן סנדלא, רבי ירמיה זבן פיתא אמר ליה חד לחבריה יתמא, עבד רבך הכי אמר ליה אידך יתמא, עבד רבך הכי, ותרוייהו מבעל הבית זבון וכל חד וחד סבר: חבראי מתגר זבן דאמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: לא שנו אלא בלוקח מן התגר, דשקלי מיכסא מיניה, אבל בלוקח מבעל הבית, דלא שקלי מיניה מיכסא — מותר.
אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: אילמלא היה רבי יוחנן הא זימנא באתרא דקא שקלי מיכסא אפילו מבעל הבית הוה אסר. אלא אינהו, היכי זבון מבעל הבית שאינו קבוע זבון
מתני׳ אלו דברים אסורים למכור לגוי, אצטרובלין, ובנות שוח, ופטוטרות, ולבונה, ותרנגול הלבן. רבי יהודה אומר: מותר למכור לו תרנגול לבן בין התרנגולין ובזמן שהוא בפני עצמו — קוטע את אצבעו ומוכרו לו, לפי שאין מקריבים חסר לעבודה זרה.
ושאר כל הדברים, סתמן — מותר, ופירושן — אסור; רבי מאיר אומר: אף דקל טב, וחצב, ונקלב — אסור למכור לגוים.
גמ׳ מאי "איצטרובלין"? תורניתא. ורמינהו הוסיפו עליהן אלכסין ואיצטרובלין, מוכססין ובנות שוח; ואי סלקא דעתך איצטרובלין תורניתא, תורניתא מי איתא בשביעית?
והתנן זה הכלל: כל שיש לו עיקר — יש לו שביעית, וכל שאין לו עיקר — אין לו שביעית! אלא אמר רב ספרא: פירי דארזא וכן כי אתא רבין אמר רבי אלעזר: פירי דארזא
"בנות שוח" — אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: תאיני חיוראתא "ופטוטרות" — אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בפטוטרותיהן שנו.
"לבונה" — אמר רבי יצחק אמר רבי שמעון בן לקיש: לבונה זכה. תנא ומכולן מוכרין להן חבילה. וכמה חבילה? פירש רבי יהודה בן בתירא: אין חבילה פחותה משלשה מנין.
וליחוש דלמא אזיל ומזבין לאחריני ומקטרי אמר אביי: "אלפני" מפקדינן, אלפני דלפני לא מפקדינן
ותרנגול לבן. אמר רבי יונה אמר רבי זירא אמר רב זביד, ואיכא דמתני אמר רבי יונה אמר רבי זירא: "תרנגול למי" — מותר למכור לו תרנגול לבן. "תרנגול לבן למי" — אסור למכור לו תרנגול לבן.
תנן רבי יהודה אומר: מוכר הוא לו תרנגול לבן בין התרנגולין. היכי דמי אילימא דקאמר "תרנגול לבן למי, תרנגול לבן למי", אפילו בין התרנגולין — נמי לא!
אלא לאו דקא אמר "תרנגול למי, תרנגול למי", ואפילו הכי לרבי יהודה, בין התרנגולין — אין, בפני עצמו — לא, ולתנא קמא — אפילו בין התרנגולין נמי לא!
אמר רב נחמן בר יצחק: הכא במאי עסקינן, כגון דאמר "זה וזה".
תניא נמי הכי אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שאמר "תרנגול זה לבן", אבל אם אמר "זה וזה" — מותר. ואפילו אמר "תרנגול זה", גוי שעשה משתה לבנו או שהיה לו חולה בתוך ביתו — מותר.
והתניא גוי שעשה משתה לבנו, אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד. אותו היום ואותו האיש מיהא אסור! אמר רב יצחק בר רב משרשיא: בטווזיג
תנן. ושאר כל הדברים, סתמן מותר, ופירושן אסור. מאי "סתמן" ומאי "פירושן"? אילימא סתמא — דקאמר חיטי חוורתא פירושן — דקאמר לעבודה זרה
לא סתמן צריכא למימר דמזבנינן, ולא פירושן צריכא למימר דלא מזבנינן! אלא סתמן דקאמר חיטי פירושן — דקאמר חוורתא.
מכלל דתרנגול אפילו סתמן נמי, לא! אמרי לעולם סתמן דקאמר חיטי חוורתא פירושן — דקאמר לעבודה זרה;
ופירושן אצטריכא ליה? סלקא דעתך אמינא האי גברא לאו לעבודה זרה קא בעי, אלא מיבק הוא דאביק בעבודה זרה, וסבר כי היכי דההוא גברא אביק ביה כולי עלמא נמי אביקו, אימא הכי כי היכי דליתבו לי,, קא משמע לן.
בעי רב אשי: "תרנגול לבן קטוע למי" מהו למכור לו תרנגול לבן שלם? מי אמרינן מדקאמר קטוע, לא לעבודה זרה קבעי, או דלמא איערומי קא מערים?
אם תימצי לומר האי איערומי הוא דקא מערים, "תרנגול לבן למי, תרנגול לבן למי", ויהבו ליה שחור ושקל ויהבו ליה אדום ושקל מהו למכור לו לבן? מי אמרינן כיון דיהבו שחור ושקל אדום ושקל לאו לעבודה זרה קא בעי או דלמא איערומי קא מערים, תיקו.
רבי מאיר אומר: אף דקל. וכו׳ אמר ליה רב חסדא לאבימי: גמירי, דעבודה זרה דאברהם אבינו ארבע מאה פירקי הויין ואנן חמשה תנן ולא ידעינן מאי קאמרינן
ומאי קשיא? דקתני רבי מאיר אומר: אף דקל טב, חצב ונקלס אסור למכור לגוים. דקל טב הוא דלא מזבנינן הא דקל ביש מזבנינן והתנן אין מוכרין להם במחובר לקרקע! אמר ליה מאי "דקל טב" פירות דקל טב. וכן אמר רב הונא: פירות דקל טב
"חצב", קשבא "נקלס", כי אתא רב דימי אמר רבי חמא בר יוסף: קורייטי. אמר ליה אביי לרב דימי: תנן "נקלס" ולא ידעינן מהו, ואת אמרת קורייטי, ולא ידעינן, מאי אהנית לן? אמר ליה אהנאי לכו דכי אזלת התם אמרת להו "נקלס" — ולא ידעי אמרת להו "קורייטי" — וידעי, וקא מחוו לך
מתני׳ מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים — מוכרין, מקום שנהגו שלא למכור — אין מוכרין. ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה. עגלים וסייחים, שלמין ושבורין. רבי יהודה מתיר בשבורה, ובן בתירא מתיר בסוס.
גמ׳ למימרא דאיסורא ליכא מנהגא הוא דאיכא היכא דנהיג איסור — נהוג היכא דנהיג היתר — נהוג
ורמינהי, אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים, מפני שחשודין על הרביעה. אמר רב: מקום שהתירו למכור, התירו לייחד. מקום שאסרו לייחד אסרו למכור.
ורבי אלעזר אומר: אף במקום שאסרו לייחד, מותר למכור. מאי טעמא, גוי חס על בהמתו שלא תעקר. ואף רב הדר ביה, דאמר רב תחליפא אמר רב שילא בר אבימי משמיה דרב: גוי חס על בהמתו שלא תעקר.
ובכל מקום אין מוכרין בהמה גסה כו'. מאי טעמא נהי דלרביעה לא חיישינן מעביד ביה מלאכה חיישינן?
וניעביד, כיון דזבנה קנייה! גזירה משום שאלה, ומשום שכירות.
שאלה קנייה, ואגרא קנייה?
אלא אמר רמי בריה דרב ייבא: גזירה משום נסיוני, דזמנין דזבנה לה ניהליה סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא ואמר ליה תא נסייה ניהליה ושמעה ליה לקליה ואזלא מחמתיה וניחא ליה דתיזל, והוה ליה מחמר אחר בהמתו בשבת, והמחמר אחר בהמתו בשבת — חייב חטאת.
מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי: ושכירות מי קניא והתנן אף במקום שאמרו להשכיר — לא לבית דירה אמרו, מפני שמכניס לתוכו עבודה זרה. ואי סלקא דעתך שכירות קניא האי כי קא מעייל — לביתיה קא מעייל?
שאני עבודה זרה דחמירא, דכתיב "ולא תביא תועבה אל ביתך".
מתקיף לה רב יצחק בריה דרב משרשיא: ושכירות מי קניא והא תנן ישראל ששכר פרה מכהן — יאכילנה כרשיני תרומה, וכהן ששכר פרה מישראל, אף על פי שמזונותיה עליו — לא יאכילנה כרשיני תרומה.
ואי סלקא דעתך שכירות קניא אמאי לא יאכילנה? פרה דידיה היא! אלא שמע מינה שכירות לא קניא והשתא דאמרת שכירות לא קניא, גזירה משום שכירות, וגזירה משום שאלה, וגזירה משום נסיוני.
רב אדא שרא לזבוני חמרא אידא דספסירא, אי משום נסיוני — הא לא ידעה לקליה דאזלא מחמתיה ואי משום שאלה ושכירות — כיון דלא דידיה היא, לא מושיל ולא מוגר ועוד — משום דלא ניגלי ביה מומא.
רב הונא זבין ההיא פרה לגוי, אמר ליה רב חסדא: מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה אימור לשחיטה זבנה.
ומנא תימרא דאמרינן כי האי גוונא? דתנן בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם פרה החורשת בשביעית, ובית הלל מתירין — מפני שיכול לשוחטה.
אמר רבה: מי דמי התם, אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית. הכא, אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת!
אמר ליה אביי וכל היכא דאדם מצווה — אסור? והרי שדה, דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, ותנן, בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם שדה ניר בשביעית, ובית הלל מתירין, מפני שיכול להובירה!
מתקיף לה רב אשי: וכל היכא דאין אדם מצווה — שרי? והרי כלים, דאין אדם מצווה על שביתת כלים בשביעית, ותנן אלו הן כלים שאין אדם רשאי למוכרן בשביעית: המחרישה וכל כליה, העול, והמזרה, והדקר!
אלא אמר רב אשי: כל היכא דאיכא למיתלא — תלינן ואף על גב דמצווה, וכל היכא דליכא למיתלי — — לא תלינן אף על גב דאינו מצווה.
רבה זבין ההוא חמרא לישראל החשיד למכור לגוי, אמר ליה אביי מאי טעמא עבד מר הכי! אמר ליה אנא לישראל זביני אמר ליה והא אזיל ומזבין ליה לגוי! לגוי קא מזבין לישראל לא קא מזבין!
איתיביה מקום שנהגו למכור בהמה דקה לכותים — מוכרין, שלא למכור — אין מוכרין. מאי טעמא אילימא משום דחשידי ארביעה ומי חשידי והתניא אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים, זכרים אצל זכרים, ונקבות אצל נקבות, ואין צריך לומר נקבות אצל זכרים וזכרים אצל נקבות.
ואין מוסרין בהמה לרועה שלהן, ואין מייחדין עמהם, ואין מוסרין להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. אבל מעמידין בהמה בפונדקאות של כותים, זכרים אצל נקבות ונקבות אצל זכרים, ואין צריך לומר זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות.
ומוסרין בהמה לרועה שלהן, ומייחדין עמהם, ומוסרין להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות; אלמא לא חשידי
ועוד תניא אין מוכרין להם לא זיין ולא כלי זיין, ואין משחיזין להן את הזיין, ואין מוכרין להן לא סדן, ולא קולרין, ולא כבלים, ולא שלשלאות של ברזל, אחד גוי ואחד כותי.
מאי טעמא אי נימא דחשידי אשפיכות דמים, ומי חשידי האמרת ומייחדין עמהן! אלא משום דאתי לזבונה לגוי.
וכי תימא כותי לא עביד תשובה, ישראל עביד תשובה, והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כדרך שאמרו אסור למכור לגוי, כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לגוי! רהיט בתריה תלתא פרסי,, ואיכא דאמרי פרסא בחלא ולא אדרכיה
אמר רב דימי בר אבא: כדרך שאסור למכור לגוי, אסור למכור ללסטים ישראל. היכי דמי אי דחשיד דקטיל — פשיטא, היינו גוי!
ואי דלא קטיל אמאי לא? לעולם דלא קטיל והכא במאי עסקינן במשמוטא דזימנין דעביד לאצולי נפשיה,.
תנו רבנן אין מוכרין להן תריסין, ויש אומרים: מוכרין להן תריסין. מאי טעמא? אילימא משום דמגנו עלייהו, אי הכי, אפילו חיטי ושערי נמי לא! אמר רב:
אי אפשר, הכי נמי.
איכא דאמרי תריסין היינו טעמא דלא, דכי שלים זינייהו, קטלי בגוייהו ויש אומרים מוכרים להם תריסין, דכי שלים זינייהו, מערק ערקי. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הלכה כיש אומרים.
אמר רב אדא בר אהבה: אין מוכרין להן עששיות של ברזל, מאי טעמא משום דחלשי מינייהו כלי זיין. אי הכי אפילו מרי וחציני נמי! אמר רב זביד: בפרזלא הינדואה. והאידנא, דקא מזבנינן, אמר רב אשי: לפרסאי דמגנו עילוון
עגלים וסייחים. תניא רבי יהודה מתיר בשבורה, מפני שאינה יכולה להתרפאות ולחיות. אמרו לו: והלא מרביעין עליה ויולדת, וכיון דמרביעין עליה ויולדת אתו לשהויה! אמר להן לכשתלד. אלמא לא מקבלת זכר.
בן בתירא מתיר בסוס. תניא בן בתירא מתיר בסוס, מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת. ורבי אוסר מפני שני דברים, אחד משום תורת כלי זיין, ואחד משום תורת בהמה גסה.
בשלמא תורת כלי זיין איכא דקטיל בסחופיה. אלא תורת בהמה גסה מאי היא! אמר רבי יוחנן: לכשיזקין מטחינו ברחיים, בשבת. אמר רבי יוחנן: הלכה כבן בתירא.
איבעיא להו שור של פטם, מהו? תיבעי לרבי יהודה, תיבעי לרבנן
תיבעי לרבי יהודה: עד כאן לא קא שרי רבי יהודה אלא בשבורה, דלא אתי לכלל מלאכה, אבל האי, דכי משהי ליה אתי לכלל מלאכה — אסור,
או דלמא אפילו לרבנן לא קא אסרי התם אלא דסתמיה לאו לשחיטה קאי אבל האי, דסתמיה לשחיטה קאי, אפילו רבנן שרו
תא שמע דאמר רב יהודה אמר שמואל: של בית רבי היו מקריבין שור של פטם ביום אידם, חסר ארבע ריבבן, שאין מקריבין אותו היום, אלא למחר, חסר ארבע ריבבן שאין מקריבין אותו חי אלא שחוט, חסר ארבע ריבבן שאין מקריבין אותו כל עיקר.
מאי טעמא? לאו משום דלמא אתי לשהויי? וליטעמיך, שאין מקריבין אותו היום אלא למחר — מאי טעמא? אלא, רבי מיעקר מילתא בעי, וסבר: יעקר ואתי פורתא פורתא.
וכי משהי ליה, בריא ועביד, מלאכה? אמר רב אשי, אמר לי, זבידא: בר תורא, משהינן ליה ועביד על חד תרין
מתני׳ אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים. אין בונין עמהם בסילקי, גרדום, איצטדייא ובימה, אבל בונין עמהם בימוסיאות ובית מרחצאות. הגיע לכיפה שמעמידין בה עבודה זרה — אסור לבנות.
גמ׳ אמר רב חנין בר רב חסדא, ואמרי לה אמר רב חנן בר רבא אמר רב: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס. אבל לא למכירה.
ואני אומר: אף למכירה, מקום שנהגו למכור — מוכרין, שלא למכור — אין מוכרין.
תנן אין מוכרין להן דובין ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים. טעמא דאית ביה נזק לרבים. הא לית ביה, נזק לרבים שרי אמר רבה בר עולא: בארי שבור,
ואליבא דרבי יהודה. רב אשי אמר: סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה.
מיתיבי כשם שאין מוכרין להן בהמה גסה, כך אין מוכרין להן חיה גסה, ואפילו במקום שמוכרין להן בהמה דקה, חיה גסה אין מוכרין להן. תיובתא דרב חנן בר רבא! תיובתא.
רבינא רמי מתניתין אברייתא ומשני? תנן אין מוכרין להן דובין ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים, טעמא דאית ביה נזק, הא לית ביה נזק — מוכרין.
ורמינהי כשם שאין מוכרין בהמה גסה, כך אין מוכרין חיה גסה, ואפילו במקום שמוכרין בהמה דקה, חיה גסה אין מוכרין! ומשני בארי שבור, ואליבא דרבי יהודה. רב אשי אמר: סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה.
מתקיף לה רב נחמן: מאן לימא לן דארי חיה גסה היא? דלמא חיה דקה היא!
רב אשי דייק מתניתין ומותיב תיובתא? תנן אין מוכרין להן דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים, טעמא דאית ביה נזק, הא לית ביה נזק מוכרין;
וטעמא ארי, דסתם ארי שבור הוא אצל מלאכה, אבל מידי אחרינא דעביד מלאכה — לא, תיובתא דרב חנן בר רבא! תיובתא.
וחיה גסה מיהת מאי מלאכה עבדא! אמר אביי, אמר לי מר יהודה: דבי מר יוחני טחני ריחים בערודי.
אמר רבי זירא: כי הוינן בי רב יהודה, אמר לן גמירו מינאי הא מילתא, דמגברא רבה שמיע לי ולא ידענא אי, מרב אי משמואל: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס.
כי אתאי לקורקוניא, אשכחתיה לרב חייא בר אשי, ויתיב וקאמר משמיה דשמואל: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס, אמינא שמע מינה משמיה דשמואל איתמר. כי אתאי לסורא, אשכחתיה לרבה בר ירמיה דיתיב וקאמר לה משמיה דרב: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס, אמינא שמע מינה איתמר משמיה דרב ואיתמר משמיה דשמואל
כי סליקת להתם, אשכחתיה לרב אסי דיתיב וקאמר אמר רב חמא בר גוריא משמיה דרב: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס, אמרי ליה ולא סבר לה מר דמאן מרא דשמעתתא, רבה בר ירמיה? אמר לי פתיא אוכמא, מינאי ומינך תסתיים שמעתא.
איתמר נמי אמר רבי זירא אמר רב אסי אמר רבה בר ירמיה אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס.
אין בונין. כו׳ אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, שלש בסילקאות הן: של מלכים, ושל מרחצאות, ושל אוצרות. אמר רבא: שתים להיתר, ואחד לאיסור, וסימן "לאסר מלכיהם בזקים".
ואיכא דאמרי אמר רבא: כולם להיתר. והתנן אין בונין עמהן בסילקי, גרדום, איצטדייא ובימה! אימא של גרדום ושל איצטדייא ושל בימה.
תנו רבנן כשנתפס רבי אליעזר למינות, העלהו לגרדום לידון. אמר לו אותו הגמון זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים הללו?
אמר לו: נאמן עלי הדיין. כסבור אותו הגמון: עליו הוא אומר. והוא לא אמר אלא כנגד אביו שבשמים. אמר לו הואיל והאמנתי עליך, דימוס, פטור אתה.
כשבא לביתו נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו, ולא קיבל עליו תנחומין. אמר לו רבי עקיבא: רבי, תרשיני לומר דבר אחד ממה שלימדתני? אמר לו: אמור. אמר לו: רבי, שמא מינות בא לידך
והנאך, ועליו נתפסת? אמר לו: עקיבא, הזכרתני, פעם אחת הייתי מהלך בשוק העליון של ציפורי, ומצאתי אדם אחד מתלמידי ישו הנוצרי ויעקב איש כפר סכניא שמו, אמר לי, כתוב בתורתכם: "לא תביא אתנן זונה" וגו׳ מהו לעשות הימנו בית הכסא לכהן גדול? ולא אמרתי לו כלום.
אמר לי, כך לימדני ישו הנוצרי, "כי מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו", ממקום הטנופת באו, למקום הטנופת ילכו
והנאני הדבר, על ידי זה נתפסתי למינות, ועברתי על מה שכתוב בתורה: "הרחק מעליה דרכך", זו מינות, "ואל תקרב אל פתח ביתה" — זו הרשות. ואיכא דאמרי "הרחק מעליה דרכך" — זו מינות והרשות, "ואל תקרב אל פתח ביתה" — זו זונה. וכמה? אמר רב חסדא: ארבע אמות.
ורבנן [האי "מאתנן זונה" מאי דרשי ביה כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: כל זונה שנשכרת, לבסוף, היא שוכרת, שנאמר: "ובתתך אתנן ואתנן לא נתן לך [ותהי להפך]".
ופליגא, דרבי פדת, דאמר רבי פדת: לא אסרה תורה אלא קריבה של גלוי עריות בלבד, שנאמר: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה".
עולא כי הוה אתי מבי רב, הוה מנשק להו לאחתיה אבי ידייהו, ואמרי לה אבי חדייהו. ופליגא דידיה אדידיה דאמר עולא: קריבה בעלמא אסור, משום "לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב".
"לעלוקה שתי בנות הב הב", מאי "הב הב"? אמר מר עוקבא: [קול] שתי בנות, שצועקות מגיהנם, ואומרות בעולם הזה: הבא הבא, ומאן נינהו מינות והרשות. איכא דאמרי אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, קול גיהנם צועקת ואומרת הביאו לי שתי בנות שצועקות ואומרות בעולם הזה "הבא הבא".
"כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים", וכי מאחר שלא שבו, היכן ישיגו? הכי קאמר, ואם ישובו — לא ישיגו אורחות חיים.
למימרא דכל הפורש ממינות — מיית? והא ההיא דאתאי לקמיה דרב חסדא, ואמרה ליה קלה שבקלות, עשתה בנה הקטן מבנה הגדול, ואמר לה רב חסדא: טרחו לה בזוודתא, ולא מתה.
מדקאמרה קלה שבקלות עשתה, מכלל דמינות [נמי] הויא בה! ההוא דלא הדרא בה שפיר ומשום הכי לא מתה.
איכא דאמרי ממינות — אין, מעבירה — לא? והא ההיא דאתאי קמיה דרב חסדא, ואמר להו [רב חסדא: זוידו לה זוודתא, ומתה! מדקאמרה קלה שבקלות, מכלל דמינות נמי הויא בה.
ומעבירה לא? והתניא אמרו עליו על רבי אלעזר בן דורדיא, שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר, הפיחה, אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.
הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה". אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים! אמרו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה".
אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: "וחפרה הלבנה ובושה החמה". אמר: כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים! אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר: "ונמקו כל צבא השמים".
אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. [והא הכא בעבירה הוה, ומית! ] התם נמי כיון דאביק בה טובא, כמינות דמיא.
בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת. ואמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן, אלא שקורין אותן "רבי".
רבי חנינא ורבי יונתן הוו קאזלי באורחא מטו להנהו תרי שבילי חד פצי אפיתחא דעבודה זרה, וחד פצי אפיתחא דבי זונות. אמר ליה חד לחבריה ניזיל אפיתחא דעבודה זרה
דנכיס יצריה, אמר ליה אידך, ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין, ונקבל אגרא. כי מטו התם, חזינהו לזונות, איתכנעו מקמייהו.
אמר ליה מנא לך הא? אמר ליה "מזמה תשמר תבונה תנצרכה".
אמרו ליה רבנן לרבא: מאי "מזמה"? אילימא תורה, דכתיב בה "זמה", ומתרגמינן עצת חטאין, וכתיב "הפלא עצה הגדיל תושיה", אי הכי "זמה" מבעי ליה! הכי קאמר, מדבר זימה תשמור עליך, תורה תנצרכה.
תנו רבנן כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, אמר לו רבי אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים.
אמר לו רבי חנינא: אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול, שאת עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה [בלבד].
וכדרב הונא, דאמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: "וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת" וגו׳ מאי "ללא אלהי אמת"? שכל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה.
ובגמילות חסדים לא עסק? והתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא יתן אדם מעותיו לארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליו תלמיד חכם כרבי חנינא בן תרדיון! הימנוה הוא דהוה מהימן, מיעבד לא עבד
והתניא אמר לו מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים! מיעבד עבד כדבעי ליה לא עבד
אתיוהו לרבי אלעזר בן פרטא, אמרו: מאי טעמא תנית, ומאי טעמא גנבת. אמר להו אי סייפא לא ספרא, ואי ספרא לא סייפא, ומדהא ליתא הא נמי ליתא ומאי טעמא קרו לך "רבי"? רבן של תרסיים אני.
אייתו ליה תרי קיבורי אמרו ליה הי דשתיא והי דערבא. איתרחיש ליה ניסא אתיא זיבוריתא אותיבא על דשתיא ואתאי זיבורא ויתיב על דערבא אמר להו האי דשתיא והאי דערבא.
אמרו ליה ומאי טעמא לא אתית לבי אבידן? אמר להו זקן הייתי ומתיירא אני שמא תרמסוני ברגליכם. [אמרו]: ועד האידנא כמה סבי איתרמוס? אתרחיש ניסא, ההוא יומא אירמס חד סבא.
ומאי טעמא קא שבקת עבדך לחירות? אמר להו לא היו דברים מעולם. קם חד [מינייהו] לאסהודי ביה אתא אליהו אידמי ליה כחד מחשובי דמלכותא אמר ליה מדאתרחיש ליה ניסא בכולהו, בהא נמי אתרחיש ליה ניסא וההוא גברא בישותיה הוא דקא אחוי,.
ולא אשגח ביה, קם למימר להו. הוה כתיבא איגרתא דהוה כתיב מחשיבי דמלכות לשדורי לבי קיסר ושדרוה על ידיה דההוא גברא אתא אליהו פתקיה ארבע מאה פרסי, אזל ולא אתא.
אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון, אמרו ליה אמאי קא עסקת באורייתא אמר להו "כאשר צוני ה' אלהי". מיד גזרו עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות. עליו לשריפה — שהיה
הוגה את השם באותיותיו. והיכי עביד הכי והתנן אלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תורה מן השמים, ואין תחיית המתים מן התורה. אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו!
להתלמד עבד כדתניא "לא תלמד לעשות" אבל אתה למד להבין ולהורות.
אלא מאי טעמא אענש משום הוגה את השם בפרהסיא [דהוי ועל אשתו להריגה, דלא מיחה ביה. מכאן אמרו: כל מי שיש בידו למחות, ואינו מוחה — נענש עליו.
ועל בתו לישב בקובה של זונות? דאמר רבי יוחנן: פעם אחת היתה בתו מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, מיד דקדקה בפסיעותיה. והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש, מאי דכתיב "עון עקבי יסובני"? עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה, מסובין לו ליום הדין.
בשעה שיצאו שלשתן צדקו עליהם את הדין, הוא, אמר: "הצור תמים פעלו" [וגו׳] ואשתו אמרה "אל אמונה ואין עול" בתו אמרה: "גדל העצה ורב העליליה אשר עיניך פקחות על כל דרכי" וגו׳ אמר רבי: [כמה] גדולים צדיקים הללו, שנזדמנו להן שלש מקראות של צדוק הדין בשעת צדוק הדין.
תנו רבנן כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, (אחי) אי אתה יודע שאומה זו, מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר מונח לך בחיקך!
אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי "מן השמים ירחמו"? תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש! אמר לו רבי, מה אני לחיי העולם הבא?
אמר לו: כלום מעשה בא לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי.
אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא, והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול, ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו.
הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך? אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי, היה הדבר קשה לי. עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי, מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני.
אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גליון נשרפין ואותיות פורחות. אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש! אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה "ואל יחבל הוא בעצמו.
אמר לו קלצטונירי רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. השבע לי! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור.
יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים.
ברוריא דביתהו דרבי מאיר, ברתיה דרבי חנינא בן תרדיון הואי אמרה לו זילא בי מלתא דיתבא אחתאי בקובה של זונות. שקל תרקבא דדינרי ואזל אמר: אי לא איתעביד בה איסורא מיתעביד ניסא אי עבדה איסורא — לא איתעביד לה ניסא
אזל נקט נפשיה כחד פרשא אמר לה: השמיעני לי, אמרה ליה דשתנא אנא. אמר לה: מתרחנא מרתח. אמרה לו: נפישין טובא, ואיכא טובא הכא דשפירן מינאי,. אמר: שמע מינה לא עבדה איסורא כל דאתי, אמרה ליה הכי
אזל לגבי שומר דידה אמר ליה הבה ניהלה אמר ליה מיסתפינא ממלכותא. אמר ליה שקול תרקבא דדינרא פלגא פלח ופלגא להוי לך אמר ליה וכי שלמי, מאי איעביד, אמר ליה אימא "אלהא דמאיר ענני" ומתצלת אמר ליה
ומי יימר דהכי איכא? [אמר ליה השתא חזית הוו הנהו כלבי דהוו קא אכלי אינשי שקל קלא שדא בהו, הוו קאתו למיכליה אמר: אלהא דמאיר ענני שבקוה, ויהבה ליה.
לסוף אשתמע מילתא בי מלכא אתיוה אסקוה לזקיפה אמר: אלהא דמאיר ענני אחתוה. אמרו ליה מאי האי אמר להו הכי הוה מעשה.
אתו חקקו לדמותיה דרבי מאיר אפיתחא דרומי, אמרי כל דחזי לפרצופא הדין — לייתיה יומא חדא חזיוהי רהט אבתריה רהט מקמייהו על לבי זונות. איכא דאמרי בשולי גוים חזא טמש בהא ומתק בהא. איכא דאמרי אתא אליהו אדמי להו כזונה, כרכתיה, אמרי חס ושלום, אי רבי מאיר הוה לא הוה עביד הכי.
קם ערק, אתא לבבל. איכא דאמרי מהאי מעשה, ואיכא דאמרי ממעשה דברוריא.
תנו רבנן ההולך לאיצטדינין ולכרקום, וראה שם את הנחשים ואת החברין, בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון, בלורין סלגורין — הרי זה מושב לצים, ועליהם הכתוב אומר: "אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו", הא למדת, שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה.
ורמינהי [הולכין] לאיצטדינין מותר, מפני שצווח ומציל, ולכרקום מותר מפני ישוב מדינה, ובלבד שלא יתחשב עמהם, ואם נתחשב עמהם — אסור. קשיא איצטדינין אאיצטדינין, קשיא כרקום אכרקום!
בשלמא כרקום אכרקום לא קשיא כאן — במתחשב עמהן, כאן — בשאין מתחשב עמהן, אלא איצטדינין אאיצטדינין קשיא
תנאי היא, [דתניא אין הולכין לאיצטדינין מפני מושב לצים. ורבי נתן מתיר מפני שני דברים: אחד, מפני שצווח ומציל. ואחד, מפני, שמעיד עדות אשה להשיאה.
תנו רבנן אין הולכין לטרטיאות ולקרקסיאות, מפני שמזבלין שם זיבול, לעבודה זרה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: מקום שמזבלין — אסור מפני חשד עבודה זרה, ומקום שאין מזבלין שם — אסור מפני מושב לצים.
מאי בינייהו? אמר רבי חנינא מסורא: נשא ונתן איכא בינייהו.
דרש רבי שמעון בן פזי, מאי דכתיב "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב"? וכי מאחר שלא הלך, היכן עמד? ומאחר שלא עמד, היכן ישב? ומאחר שלא ישב, היכן לץ?
[אלא] לומר לך, שאם הלך — סופו לעמוד, ואם עמד — סופו לישב, ואם ישב — סופו ללוץ, ואם לץ — עליו הכתוב אומר: "אם חכמת חכמת לך ואם לצת לבדך תשא".
אמר רבי אליעזר: כל המתלוצץ יסורין באין עליו, שנאמר: "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם". אמר להו רבא לרבנן במטותא בעינא מינייכו דלא תתלוצצו, דלא ליתו עלייכו יסורין.
אמר רב קטינא: כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין, שנאמר: "משך ידו את לצצים" "אמר רבי שמעון בן לקיש: כל המתלוצץ נופל בגיהנם, שנאמר: "זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון", ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר "יום עברה היום ההוא".
אמר רבי אושעיא כל המתייהר נופל בגיהנם, שנאמר: "זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון", ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר: "יום עברה היום ההוא". אמר רבי חנילאי בר חנילאי: כל המתלוצץ גורם כלייה לעולם, שנאמר: "ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם [כי] כלה ונחרצה שמעתי
אמר רבי אליעזר: קשה היא, שתחילתה יסורין וסופו כלייה. דרש רבי שמעון בן פזי: "אשרי האיש אשר לא הלך" לטרטיאות ולקרקסיאות של גוים, "ובדרך חטאים לא עמד" — זה שלא עמד בקנגיון, "ובמושב לצים לא ישב" — שלא ישב בתחבולות.
שמא יאמר אדם: הואיל ולא הלכתי לטרטיאות ולקרקסיאות ולא עמדתי בקנגיון, אלך ואתגרה בשינה. תלמוד לומר: "ובתורתו יהגה יומם ולילה".
אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" — זה
אברהם אבינו, שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה, שרשעים היו, שנאמר "הבה נבנה לנו עיר" "ובדרך חטאים לא עמד" — שלא עמד בעמידת סדום, שחטאים היו, שנאמר: "ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד",
"ובמושב לצים לא ישב" — שלא ישב במושב אנשי פלשתים, מפני שלצנים היו, שנאמר "ויהי כטוב לבם ויאמרו קראו לשמשון וישחק לנו".
"אשרי איש ירא [את] ה'" אשרי איש ולא אשרי אשה? אמר רב עמרם אמר רב: אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. רבי יהושע בן לוי אמר: אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש.
"במצותיו חפץ מאד" — אמר רבי אלעזר: במצותיו, ולא בשכר מצותיו. והיינו דתנן, הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס.
"כי אם בתורת ה' חפצו", אמר רבי: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, שנאמר: "כי אם בתורת ה' חפצו".
לוי ורבי שמעון ברבי יתבי קמיה דרבי, וקא פסקי סידרא סליק ספרא, לוי אמר: לייתו [לן] משלי, רבי שמעון ברבי אמר: לייתו [לן] תילים כפייה ללוי ואייתו תילים כי מטו הכא "כי אם בתורת ה' חפצו", פריש רבי ואמר: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ. אמר לוי: רבי, נתת לנו רשות לעמוד.
אמר רבי אבדימי בר חמא: כל העוסק בתורה — הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו, שנאמר: "כי אם בתורת ה' חפצו". אמר רבא: לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ, שנאמר: "כי אם בתורת ה' חפצו".
ואמר רבא בתחילה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר "בתורת ה' חפצו" — "ובתורתו יהגה יומם ולילה".
ואמר רבא לעולם ילמד אדם תורה, ואחר כך יהגה, שנאמר "בתורת ה'" והדר "ובתורתו יהגה".
ואמר רבא לעולם ליגריס איניש, ואף על גב דמשכח, ואף על גב דלא ידע מאי קאמר שנאמר "גרסה נפשי לתאבה" "גרסה" כתיב ולא כתיב "טחנה".
רבא רמי, כתיב "על גפי" וכתיב "על כסא" בתחלה על גפי, ולבסוף, על כסא.
כתיב "בראש מרמים", וכתיב "עלי דרך"! בתחלה בראש מרומים, ולבסוף עלי דרך.
עולא רמי, כתיב "שתה מים מבורך", וכתיב "ונוזלים מתוך בארך"! בתחלה שתה מבורך, ולבסוף "ונוזלים מתוך בארך".
אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא, מאי דכתיב "הון מהבל ימעט וקבץ על יד ירבה"? אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות — מתמעט, ואם קובץ על יד — ירבה.
אמר רבא: ידעי רבנן להא מילתא ועברי עלה אמר רב נחמן בר יצחק: אנא עבידתה וקיים בידי.
אמר רב שיזבי משמיה דרבי אלעזר בן עזריה, מאי דכתיב "לא יחרך רמיה צידו"? לא יחיה ולא יאריך ימים צייד הרמאי.
ורב ששת אמר: צייד הרמאי יחרוך. כי אתא רב דימי אמר משל לאדם שצד צפרין, אם משבר כנפיה של ראשונה — כולם מתקיימות בידו, ואם לאו — אין מתקיימות בידו.
"והיה כעץ שתול על פלגי מים", אמרי דבי רבי ינאי: כעץ שתול, ולא כעץ נטוע. כל הלומד תורה מרב אחד — אינו רואה סימן ברכה לעולם.
אמר להו רב חסדא לרבנן בעינא דאימא לכו מלתא, ומסתפינא דשבקיתו לי ואזליתו? כל הלומד תורה מרב אחד — אינו רואה סימן ברכה לעולם, שבקוהו ואזול קמיה דרבא. אמר להו הני מילי סברא, אבל גמרא — מרב אחד עדיף, כי היכי
דלא ליפלוג לישני "על פלגי מים" אמר רבי תנחום בר חנילאי: לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד.
מי ידע איניש כמה חיי? כי קאמרינן — ביומי.
"אשר פריו יתן בעתו", אמר רבא אם "פריו יתן בעתו" — "ועלהו לא יבול", ואם לאו — על הלומד ועל המלמד עליהם הכתוב אומר: "לא כן הרשעים כי אם" וגו׳
אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב, מאי דכתיב "כי רבים חללים הפילה"? זה תלמיד שלא הגיע להוראה, ומורה, "ועצמים כל הרוגיה" — זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה.
ועד כמה? עד ארבעין שנין והא רבא אורי! התם בשוין.
"ועלהו לא יבול", אמר רב אחא בר אדא אמר רב, ואמרי לה אמר רב אחא בר אבא אמר רב המנונא אמר רב: שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים, צריכה תלמוד, שנאמר: "ועלהו לא יבול".
"וכל אשר יעשה יצליח", אמר רבי יהושע בן לוי: דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, כל העוסק בתורה — נכסיו מצליחין לו. כתוב בתורה — דכתיב "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם למען תשכילו את כל אשר תעשון".
שנוי בנביאים — דכתיב "לא ימוש ספר התורה [הזה] מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל". משולש בכתובים — דכתיב "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח".
מכריז רבי אלכסנדרי, מאן בעי חיי, מאן בעי חיי כנוף ואתו כולי עלמא לגביה אמרי ליה הב לן חיי אמר להו "מי האיש החפץ חיים וגו׳ נצר לשונך מרע וגו׳
"סור מרע ועשה טוב", וגו׳ שמא יאמר נצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה, [אלך] ואתגרה בשינה? תלמוד לומר: "סור מרע ועשה טוב", אין "טוב" אלא תורה, שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו".
הגיע לכיפה מקום שמעמידין בה עבודה זרה. אמר רבי אלעזר אמר רבי יוחנן: אם בנה — שכרו מותר. פשיטא, משמשי עבודה זרה הן, ומשמשי עבודה זרה בין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא — אינן אסורין עד שיעבדו.
אמר רבי ירמיה: לא נצרכה, אלא לעבודה זרה עצמה. הניחא למאן דאמר עבודה זרה של ישראל אסורה מיד, ושל גוי עד שתעבד — שפיר. אלא למאן דאמר של גוי אסורה מיד, מאי איכא למימר
אלא אמר רבה בר עולא: לא נצרכה אלא במכוש אחרון. עבודה זרה מאן קא גרים לה? גמר מלאכה, ואימת הויא גמר מלאכה? במכוש אחרון, מכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה.
אלמא קסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף.
מתני׳ ואין עושין תכשיטין לעבודה זרה, קטלאות ונזמים וטבעות. רבי אליעזר אומר: בשכר — מותר. אין מוכרין להם במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקצץ. רבי יהודה אומר: מוכר הוא על מנת לקוץ.
גמ׳ מנהני מילי? אמר רבי יוסי בר חנינא:
דאמר קרא "לא תחנם", לא תתן להם חנייה בקרקע. האי "לא תחנם" מיבעי ליה, דהכי קאמר רחמנא לא תתן להם חן!
אם כן, לימא קרא "לא תחונם", מאי "לא תחנם"? שמע מינה תרתי.
ואכתי מיבעי ליה, דהכי אמר רחמנא לא תתן להם מתנת של חנם! אם כן, לימא קרא "לא תחינם", מאי "לא תחנם"? שמע מינה כולהו.
תניא נמי הכי "לא תחנם" — לא תתן להם חנייה בקרקע, דבר אחר: "לא תחנם" — לא תתן להם חן, דבר אחר: "לא תחנם" — לא תתן להם מתנת חנם.
ומתנת חנם גופה תנאי היא, דתניא "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי", אין לי אלא לגר בנתינה ולגוי במכירה, לגר במכירה מנין? תלמוד לומר: "תתננה או מכר"
לגוי בנתינה מנין? תלמוד לומר: "תתננה ואכלה או מכר לנכרי", נמצא אתה אומר: אחד גר ואחד גוי בין בנתינה בין במכירה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: דברים ככתבן, לגר — בנתינה, ולגוי — במכירה.
שפיר קאמר רבי מאיר! ורבי יהודה אמר לך אי סלקא דעתך כדקאמר רבי מאיר, לכתוב רחמנא "תתננה ואכלה ומכר", "או" למה לי? שמע מינה לדברים ככתבן הוא דאתא.
ורבי מאיר? ההוא, לאקדומי נתינה דגר למכירה דגוי. ורבי יהודה כיון דגר אתה מצווה להחיותו, וגוי אי אתה מצווה להחיותו, להקדים לא צריך קרא.
דבר אחר: "לא תחנם" — לא תתן להם חן. מסייע ליה לרב, דאמר רב: אסור לאדם שיאמר "כמה נאה גויה זו".
מיתיבי מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה על גבי מעלה בהר הבית, וראה גויה אחת נאה ביותר, אמר: "מה רבו מעשיך ה'"! ואף רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק — שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק — דעתידה דמגיירא ונסיב לה, בכה — דהאי שופרא בלי עפרא
ורב? אודויי הוא דקא מודה, דאמר מר הרואה בריות טובות, אומר: "ברוך שככה ברא בעולמו".
ולאסתכולי מי שרי מיתיבי "ונשמרת מכל דבר רע" — שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת
ולא בבגדי צבע [של] אשה, ולא בחמור ולא בחמורה, ולא בחזיר ולא בחזירה, ולא בעופות, בזמן שנזקקין זה לזה, ואפילו מלא עינים כמלאך המות.
אמרו עליו על מלאך המות, שכולו מלא עינים, בשעת פטירתו של חולה עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו, וטיפה של מרה תלויה בו, כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו, וזורקה לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות!
קרן זוית הואי.
ולא בבגדי צבע [של] אשה, אמר רב יהודה אמר שמואל: אפילו שטוחין על גבי כותל. אמר רב פפא: ובמכיר בעליהן. אמר רבא: דיקא נמי, דקתני "ולא בבגדי צבע אשה", ולא קתני "ולא בבגדי צבעונין". שמע מינה.
אמר רב חסדא: הני מילי, בעתיקי, אבל בחדתי, לית לן בה דאי לא תימא הכי אנן מנא לאשפורי היכי יהבינן הא קא מסתכל!
ולטעמיך, הא דאמר רב יהודה: מין במינו — מותר להכניס כמכחול בשפופרת — הא קא מסתכל! אלא בעבידתיה טריד, הכי נמי בעבידתיה טריד.
אמר מר, ממנה מת. נימא, פליגא דאבוה דשמואל, דאמר אבוה דשמואל, אמר לי מלאך המות: אי לא דחיישנא ליקרא דברייתא הוה פרענא בית השחיטה כבהמה! דלמא ההיא טיפה מחתכה להו לסימנין.
ממנה מסריח, מסייע ליה לרבי חנינא בר כהנא, דאמר רבי חנינא בר כהנא, אמרי בי רב: הרוצה שלא יסריח מתו, יהפכנו על פניו.
תנו רבנן "ונשמרת מכל דבר רע", שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה.
מכאן. אמר רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, וחסידות גדולה מכולן, שנאמר: "אז דברת בחזון לחסידיך".
ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: ענוה גדולה מכולן, שנאמר: "רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אתי לבשר ענוים", "חסידים" לא נאמר אלא "ענוים", הא למדת שענוה גדולה מכולן.
אין מוכרין להן. וכו׳ תנו רבנן מוכרין להן אילן על מנת לקוץ וקוצץ, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אין מוכרין להן אלא קצוצה. שחת על מנת לגזוז וגוזז, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אין מוכרין להן אלא גזוזה. קמה על מנת לקצור וקוצר, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אין מוכרין אלא קצורה.
וצריכא, דאי אשמעינן אילן, בהא קאמר רבי מאיר, כיון דלא פסיד, משהי ליה,, אבל האי דכי משהי לה, פסיד, — אימא מודי ליה לרבי יהודה,
ואי אשמעינן בהני תרתי, משום דלא ידיע שבחייהו, אבל שחת דידיע שבחייהו — אימא מודי ליה לרבי מאיר.
ואי אשמעינן בהא בהא קאמר רבי מאיר, אבל בהנך אימא מודי ליה לרבי יהודה, צריכא.
איבעיא להו בהמה, על מנת לשחוט, מהו?
התם טעמא מאי שרי, רבי יהודה? דלאו ברשותיה קיימי ולא מצי משהי להו, אבל בהמה, כיון דברשותיה דגוי קיימא, משהי לה או דלמא לא שנא
תא שמע, דתניא בהמה על מנת לשחוט ושוחט, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: אין מוכרין לו אלא שחוטה.
מתני׳ אין משכירין להם בתים בארץ ישראל, ואין צריך לומר שדות. ובסוריא
משכירין להם בתים אבל לא שדות, ובחוצה לארץ מוכרין להם בתים ומשכירין שדות, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: בארץ ישראל משכירין להם בתים אבל לא שדות, ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות, ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו.
אף במקום שאמרו להשכיר, לא לבית דירה אמרו, מפני שהוא מכניס לתוכו עבודה זרה, שנאמר: "לא תביא תועבה אל ביתך". ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ, מפני שהוא נקרא על שמו.
גמ׳ מאי "אין צריך לומר שדות"? אילימא משום דאית בה תרתי חדא חניית קרקע; וחדא, דקא מפקע לה ממעשר;
אי הכי בתים נמי איכא תרתי חדא חניית קרקע; וחדא, דקא מפקע לה ממזוזה! אמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר הוא.
בסוריא משכירין בתים, כו׳ מאי שנא מכירה דלא? משום מכירה דארץ ישראל; אי הכי משכירות נמי נגזור! היא גופה גזרה, ואנן ניקום וניגזור גזרה לגזרה?
והא שכירות שדה דבסוריא, דגזרה לגזרה היא, וקא גזרינן, התם לאו גזרה הוא, קסבר כיבוש יחיד שמיה, כיבוש —
שדה דאית ביה תרתי — גזרו ביה רבנן. בתים דלית בהו תרתי — לא גזרו בהו רבנן
בחוצה לארץ. וכו׳ שדה דאית ביה תרתי — גזרו בהו רבנן, בתים דלית בהו תרתי — לא גזרו בהו רבנן.
רבי יוסי אומר: בארץ ישראל משכירין להם בתים. וכו׳ מאי טעמא שדות דאית בהו תרתי — גזרו בהו רבנן, בתים דלית בהו תרתי — לא גזרו בהו רבנן
ובסוריא מוכרין. וכו׳ מאי טעמא קסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש, ושדה דאית בה תרתי — גזרו בה רבנן, בתים דלית בהו תרתי — לא גזרו בהו רבנן
"ובחוצה לארץ מוכרין" וכו׳ מאי טעמא כיון דמרחק — לא גזרינן.
אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי. אמר רב יוסף: ובלבד שלא יעשנה שכונה. וכמה שכונה? תנא אין שכונה פחותה משלשה בני אדם.
ולחוש דלמא אזיל האי ישראל ומזבין לחד גוי ואזיל היאך ומזבין לה לתרי! אמר אביי: "אלפני" מפקדינן "אלפני" "דלפני" לא מפקדינן.
אף במקום שאמרו להשכיר. מכלל דאיכא דוכתא דלא מוגרי.
וסתמא כרבי מאיר. דאי רבי יוסי, בכל דוכתא מוגרי.
ובכל מקום לא ישכור. וכו׳ תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא ישכור אדם מרחצו לגוי, מפני שנקרא על שמו, וגוי זה עושה בו מלאכה בשבתות ובימים טובים.
אבל לכותי, מאי? שרי כותי אימר עביד ביה מלאכה בחולו של מועד! בחולו של מועד אנן נמי עבדינן.
אבל שדהו לגוי מאי? שרי מאי טעמא, אריסא, אריסותיה קעביד. מרחץ נמי אמרי אריסא אריסותיה קעביד? אריסא דמרחץ לא עבדי אנשי.
תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: לא ישכיר אדם שדהו לכותי, מפני שנקראת על שמו, וכותי זה עושה בו מלאכה בחולו של מועד. אבל גוי מאי? שרי, דאמרי אריסא, אריסותיה עביד. אי הכי כותי נמי אמרי אריסא, אריסותיה עביד
אריסותא, לרבי שמעון בן אלעזר לית ליה. אלא, גוי מאי טעמא מותר? דאמרינן ליה וציית. כותי נמי אמרינן ליה וציית כותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מינך.
אי הכי, מאי איריא מפני שנקראת על שמו? תיפוק ליה משום "לפני עור לא תתן מכשל"! חדא ועוד קאמר חדא — משום "לפני עור", ועוד — מפני שנקראת על שמו.
הנהו מוריקאי דגוי נקיט בשבתא וישראל בחד בשבתא אתו לקמיה דרבא, שרא להו
איתיביה רבינא לרבא ישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות, לא יאמר ישראל לגוי: "טול חלקך בשבת, ואני בחול", ואם התנו מתחלה — מותר.
ואם, באו לחשבון — אסור. איכסיף. לסוף איגלאי מלתא דהתנו מעיקרא הוו.
רב גביהה מבי כתיל אמר, הנהו שתילי דערלה, הוה גוי אכיל שני דערלה וישראל שני דהתירא אתו לקמיה דרבא, שרא להו
והא אותביה רבינא לרבא! לסיועי סייעיה. והא אכסיף! לא היו דברים מעולם.
איבעיא להו סתמא מאי? תא שמע אם התנו מתחילה — מותר, הא סתמא — אסור.
אימא סיפא אם באו לחשבון — אסור, הא סתמא — מותר! אלא, מהא ליכא למשמע מינה
הדרן עלך לפני אידיהן
מתני׳ אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים, מפני שחשודין על הרביעה. ולא תתייחד אשה עמהן, מפני שחשודין על העריות. ולא יתייחד אדם עמהן, מפני שחשודין על שפיכות דמים.
גמ׳ ורמינהי לוקחין מהן בהמה לקרבן, ואין חוששין לא משום רובע ולא משום נרבע, ולא משום מוקצה, ולא משום נעבד.
בשלמא מוקצה ונעבד, אם איתא דאקצייה ואם איתא דפלחיה לא הוה מזבין ליה, אלא רובע ונרבע לחוש! אמר רב תחליפא אמר רב שילא בר אבינא משמיה דרב: גוי חס על בהמתו שלא תעקר.
התינח נקבות, זכרים מאי איכא למימר אמר רב כהנא: הואיל ומכחישין בבשר.
אלא הא דתניא לוקחין בהמה מרועה שלהן, ליחוש דלמא רבעה לה! רועה שלהן מתיירא משום הפסד שכר.
אלא הא דתניא אין מוסרין בהמה לרועה שלהן? לימא רועה שלהן מתיירא משום הפסד שכרו!
אינהו דידעי בהדדי, מרתתי,. אנן דלא ידעינן בהו, לא מרתתי אמר רבה, היינו דאמרי אינשי מכתבא גללא בזע רגלא בחבריה ידע.
אי הכי, זכרים מנקבות לא ניזבון דחיישינן דלמא מרבעא ליה עילוה כיון דמיגרי בה, מרתתא,.
אלא הא דתני רב יוסף: ארמלתא לא תרבי כלבא ולא תשרי בר בי רב באושפיזא בשלמא בר בי רב צניע לה, אלא כלבא? כיון דמיגרה בה מרתתא
כיון דכי שדיא ליה אומצא ומסריך אבתרה מימר אמרי אינשי האי דמסריך אבתרה, משום אומצא דקא מסריך.
נקבות אצל נקבות מאי טעמא לא מייחדינן? אמר מר עוקבא בר חמא: מפני שהגוים מצויין אצל נשי חבריהן, ופעמים שאינו מוצאה, ומוצא את הבהמה ורובעה.
ואיבעית אימא אפילו מוצאה נמי רובעה, דאמר מר חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן דאמר רבי יוחנן: בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. אי הכי ישראל נמי! ישראל שעמדו על הר סיני — פסקה זוהמתן, גוים שלא עמדו על הר סיני — לא פסקה זוהמתן.
איבעיא להו עופות מאי? תא שמע דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי חנינא: אני ראיתי גוי שלקח אווז מן השוק, רבעה, חנקה, צלאה, ואכלה. ואמר רבי ירמיה מדיפתי: אני ראיתי ערבי אחד שלקח ירך מן השוק, וחקק בה כדי רביעה, רבעה, צלאה ואכלה.
רבינא אמר, לא קשיא הא לכתחלה, הא דיעבד.
ומנא תימרא דשאני בין לכתחלה בין לדיעבד? דתנן לא תתייחד אשה עמהם, מפני שחשודין על העריות. ורמינהו, האשה שנחבשה בידי גוים, על ידי ממון — מותרת לבעלה. על ידי נפשות — אסורה לבעלה?
אלא לאו שמע מינה שאני לן בין לכתחלה, לדיעבד? ממאי? דלמא לעולם אימא לך: אפילו דיעבד נמי לא, והכא, היינו טעמא — דמתיירא משום הפסד ממונו.
תדע, דקתני סיפא על ידי נפשות אסורה לבעלה, ותו לא מידי.
רבי פדת אמר, לא קשיא הא רבי אליעזר, הא רבנן? דתנן גבי פרת חטאת, רבי אליעזר אומר: אינה נקחת מן הגוים, וחכמים מתירין. מאי לאו בהא קמיפלגי דרבי אליעזר סבר חיישינן לרביעה, ורבנן סברי לא חיישינן לרביעה?
ממאי? דלמא דכולי עלמא לא חיישינן לרביעה, והכא היינו טעמא דרבי אליעזר — כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב: הניח עליהן עודה של שקין — פסלה, ובעגלה — עד שתמשוך בה,
מר סבר, חיישינן, ומר סבר, לא חיישינן! לא סלקא דעתך, משום ניחא פורתא, לא מפסיד טובא.
הכי נמי לימא, משום הנאה פורתא לא מפסיד טובא התם, יצרו תוקפו.
ודלמא דכולי עלמא לא חיישינן לרביעה, והכא היינו טעמא דרבי אליעזר — כדתני שילא, דתני שילא: מאי טעמא דרבי אליעזר? "דבר אל בני ישראל ויקחו אליך" בני ישראל יקחו, ואין הגוים יקחו!
לא סלקא דעתך, דקתני סיפא וכן היה רבי אליעזר פוסל בכל הקרבנות כולן; ואי סלקא דעתך כדתני שילא, בשלמא פרה — כתיב בה קיחה, אלא כולהו קרבנות, קיחה כתיב בהו ודלמא עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר
אלא בפרה דדמיה יקרין, אבל בשאר קרבנות מודו ליה!
ואלא הא דתניא לוקחין מהן בהמה לקרבן, מני לא רבי אליעזר ולא רבנן
ועוד, תניא בהדיא מאי אותיבו ליה חברוהי לרבי אליעזר? "כל צאן קדר יקבצו לך יעלו לרצון על מזבחי".
עד כאן לא פליגי אלא בחששא, אבל היכא דודאי רבעה — פסלה; שמע מינה דפרה קדשי מזבח היא, דאי קדשי בדק הבית, מי מיפסלא בה רביעה?
שאני פרה, דחטאת קרייה רחמנא.
אלא מעתה, תיפסל ביוצא דופן! וכי תימא הכי נמי, אלמה תניא הקדישה ביוצא דופן — פסולה, ורבי שמעון מכשיר!
וכי תימא רבי שמעון לטעמיה דאמר יוצא דופן ולד מעליא הוא, והאמר רבי יוחנן: מודה היה רבי שמעון לענין קדשים שאינו קדוש!
אלא שאני פרה, הואיל ומום פוסל בה — דבר ערוה ועבודה זרה נמי פוסל בה? דכתיב "כי משחתם בהם מום בם" — ותנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה
דבר ערוה — דכתיב "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", ועבודה זרה — דכתיב "פן תשחתון ועשיתם לכם פסל" והא פרה נמי הואיל ומום פוסל בה, דבר ערוה ועבודה זרה פסלי בה.
גופא, תני שילא: מאי טעמא דרבי אליעזר? דכתיב "דבר אל בני ישראל ויקחו" בני ישראל יקחו, ואין הגוים יקחו. אלא מעתה, "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" הכי נמי דבני ישראל יקחו, ואין הגוים יקחו?
וכי תימא הכי נמי והאמר רב יהודה אמר שמואל, שאלו את רבי אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה גוי אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו, פעם אחת בקשו ממנו אבנים לאפוד
בששים רבוא שכר רב כהנא מתני בשמונים רבוא והיו מפתחות מונחות תחת מראשותיו של אביו, ולא צערו!
"אבני שהם", הפסיק הענין. והא "ואבני מלואים" כתיב, דהדר ערביה!
ועוד, קתני סיפא לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה בעדרו, נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, עכשיו איני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל אבא!
התם על ידי תגרי ישראל זבון,
ורבי אליעזר לא חייש לרביעה?
והתניא אמרו לו לרבי אליעזר: מעשה ולקחוה מן הגוי ודמא שמו, ואמרי לה רמץ שמו, אמר להן רבי אליעזר: משם ראיה? ישראל היו משמרין אותה משעה שנולדה! רבי אליעזר תרתי אית ליה קיחה, וחייש נמי לרביעה.
אמר מר ישראל היו משמרין אותה משעה שנולדה. וניחוש דלמא רבעי לאמא כי הוה מעברה, דאמר רבא: וולד הנוגחת — אסורה, היא וולדה נגחו, וולד הנרבעת — אסורה, היא וולדה נרבעו! אימא ישראל היו משמרין אותה משעה שנוצרה.
וניחוש דלמא רבעוה לאמא מעיקרא, דתנן כל הפסולין לגבי מזבח — ולדותיהן, מותרין, ותני עלה רבי אליעזר אוסר!
הניחא לרבא, דאמר רבא אמר רב נחמן: מחלוקת, כשנרבעו כשהן מוקדשין, אבל כשהן חולין — דברי הכל מותרין,
אלא לרב הונא בר חיננא אמר רב נחמן מחלוקת כשנרבעו כשהן חולין, אבל כשהן מוקדשין — דברי הכל אסורין, מאי איכא למימר?
אימא ישראל היו משמרין אותה לאמא משעה שנוצרה. וניחוש דילמא רבעוה לאמא דאמא כולי האי לא חיישינן
אמר מר ישראל היו משמרין אותה משעה שנוצרה. מנא ידעינן? אמר רב כהנא: כוס אדום מעבירין לפניה בשעה שעולה עליה זכר.
אי הכי, אמאי דמיה יקרין? הואיל ושתי שערות פוסלות בה. ומאי שנא דידהו? אמר רב כהנא: במוחזקת.
יתיב רבי אמי ורבי יצחק נפחא אקלעא דרבי יצחק נפחא, פתח חד מינייהו ואמר: וכן היה רבי אליעזר פוסל בכל הקרבנות כולן.
פתח אידך מינייהו ואמר: מאי אותיבו ליה חברוהי לרבי אליעזר? "כל צאן קדר יקבצו לך" וגו'! אמר להן רבי אליעזר: כולם גרים גרורים הם לעתיד לבא.
אמר רב יוסף: מאי קרא? "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה" וגו׳ אמר ליה אביי: ודלמא מעבודה זרה הוא דהדור בהו! אמר ליה רב יוסף: "לעבדו שכם אחד" כתיב.
רב פפא מתני הכי. ורב זביד מתני הכי, ותרוייהו אמרי וכן היה רבי אליעזר פוסל בכל הקרבנות, ותרוייהו אמרי ומאי אותיבו ליה חברוהי לרבי אליעזר? "כל צאן קדר יקבצו לך" וגו' אמר רבי אליעזר: כולם גרים גרורים הם לעתיד לבא.
ומאי קראה? "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה'". מתקיף לה רב יוסף: ודלמא מעבודה זרה הוא דהדרי בהו אמר ליה אביי: "לעבדו שכם אחד" כתיב
מיתיבי "ויאמר משה גם אתה תתן בידנו זבחים ועלת"! קודם מתן תורה שאני.
תא שמע "ויקח יתרו חתן משה עלה וזבחים לאלהים"! יתרו נמי קודם מתן תורה הוה הניחא למאן דאמר יתרו קודם מתן תורה הוה. אלא למאן דאמר
יתרו לאחר מתן תורה הוה מאי איכא למימר! אלא, יתרו מישראל זבן.
תא שמע "ויאמר שאול מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר (המשנים והכרים ועל כל הצאן) למען זבח לה' אלהיך"! מאי "מיטב"? דמי מיטב.
ומאי שנא מיטב? כי היכי דליקפץ עליהן זבינא.
תא שמע "ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדני המלך (את) הטוב בעינו (ואת) [ראה] הבקר לעלה והמרגים וכלי הבקר לעצים"! אמר רב נחמן: ארונה גר תושב היה.
מאי "מורגים"? אמר עולא: מטה של טורביל. מאי מטה של טורביל? עיזא דקורקסא דדיישן אמר רב יוסף: מאי קרא? "הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות תדוש הרים ותדק וגבעות כמץ תשים".
מיתיבי — "ואת הפרות העלו עלה לה'"! הוראת שעה היתה.
הכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי עולה נקבה מי איכא!
ומאי קושיא דלמא בבמת יחיד, וכדרב אדא בר אהבה, דאמר רב אדא בר אהבה: מנין לעולה נקבה שהיא כשרה בבמת יחיד? שנאמר: "ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה".
"ויעלהו" זכר משמע! אמר רב נחמן בר יצחק: "ויעלה" כתיב.
רבי יוחנן אמר: גבול יש לה, פחותה מבת שלש שנים — נעקרת, בת שלש שנים — אינה נעקרת.
איתיביה כל הני תיובתא, שני להו פחותה מבת שלש שנים. תא שמע "ואת הפרות העלו עלה לה'"! בפחותה מבת שלש שנים.
מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן: אם כן, היינו "ואת בניהם כלו בבית", פחותה מבת שלש שנים
ופחותה מבת שלש שנים מי קא ילדה והתניא פרה וחמור, מבת שלש — ודאי לכהן, מכאן ואילך, ספק! אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא.
"וישרנה הפרות בדרך על דרך בית שמש" וגו', מאי "וישרנה"? אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: שאמרו שירה. ורב זוטרא בר טוביה אמר רב: שישרו פניהם כנגד ארון ואמרו שירה.
ומאי שירה אמרו? אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: "אז ישיר משה ובני ישראל". ורבי יוחנן דידיה אמר "ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו" וגו׳
ורבי שמעון בן לקיש אמר: מזמורא יתמא, "מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו". רבי אלעזר אמר, "ה' מלך ירגזו עמים".
רבי שמואל בר נחמני אמר: "ה' מלך גאות לבש". רבי יצחק נפחא אמר, "רוני רוני השיטה התנופפי ברוב הדרך, המחושקת בריקמי זהב המהוללה בדביר ארמון, ומפוארה בעדי עדיים".
רב אשי מתני לה להא דרבי יצחק, אהא "ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה'", ישראל מאי אמרו? אמר רבי יצחק: "רוני רוני השיטה" וכו׳
אמר רב: כמאן קרו פרסאי לספרא "דביר"? מהכא "ושם דביר לפנים קרית ספר".
רב אשי אמר: כמאן קרו פרסאי לנידה "דשתנא"? מהכא "כי דרך נשים לי".
"וידם השמש וירח עמד עד יקם גוי איביו הלא היא כתובה על ספר הישר", מאי "ספר הישר"? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו "ישרים", שנאמר "תמת נפשי מות ישרים".
והיכא רמיזא? "וזרעו יהיה מלא הגוים", [אימתי יהיה מלא הגוים]? בשעה שעמדה לו חמה ליהושע. "ויעמד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים",
וכמה? אמר רבי יהושע בן לוי: עשרים וארבעה [שעי אזיל שית וקם שית, אזיל שית וקם שית, כולה מלתא כיום תמים.
רבי אלעזר אמר: שלשים ושית? אזיל שית וקם תריסר אזיל שית וקם תריסר עמידתו כיום תמים. רבי שמואל בר נחמני אמר: ארבעים ושמונה, אזיל שית וקם תריסר אזיל שית וקם עשרים וארבעה, [שנאמר], "ולא אץ לבוא כיום תמים", מכלל דמעיקרא לאו כיום תמים [הוה
איכא דאמרי, בתוספתא פליגי, רבי יהושע בן לוי אמר: עשרים וארבעה? אזיל שית וקם תריסר, אזיל שית וקם תריסר עמידתו כיום תמים. רבי אלעזר אמר: שלשים ושש? אזיל שית וקם תריסר אזיל שית וקם עשרים וארבעה, "ולא אץ לבוא כיום תמים".
רבי שמואל בר נחמני אמר: ארבעים ושמונה, אזיל שית וקם עשרים וארבעה, אזיל שית וקם עשרים וארבעה, מקיש עמידתו לביאתו, מה ביאתו כיום תמים, אף עמידתו כיום תמים.
תנא כשם שעמדה לו חמה ליהושע, כך עמדה לו חמה למשה ולנקדימון בן גוריון. יהושע — קראי נקדימון בן גוריון, גמרא. למשה מנלן? אתיא "אחל" "אחל", כתיב הכא "אחל תת פחדך" וכתיב התם ביהושע: "אחל גדלך".
ורבי יוחנן אמר: אתיא "תת" "תת", כתיב הכא "אחל תת פחדך", וכתיב ביהושע "ביום תת ה' את האמרי".
רבי שמואל בר נחמני אמר, מגופיה דקרא שמעת ליה "אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך", אימתי "רגזו וחלו מפניך" בשעה שעמדה לו חמה למשה.
מיתיבי "ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו"! איבעית אימא שעות הוא דלא הוו נפיש כולי האי ואיבעית אימא אבני ברד לא הוו, דכתיב "ויהי בנסם מפני בני ישראל הם במורד בית חורן וה' השליך עליהם אבנים גדלות מן השמים עד עזקה וימתו".
כתיב "ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר", מאי "ספר הישר"? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו "ישרים", דכתיב בהו "תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו".
והיכא רמיזא? "יהודה אתה יודוך אחיך ידך בערף איביך", ואיזו היא מלחמה שצריכה יד כנגד עורף? הוי אומר: זו קשת.
רבי אלעזר אומר: זה ספר משנה תורה, ואמאי קרו ליה "ספר הישר"? דכתיב "ועשית הישר והטוב בעיני ה'". והיכא רמיזא? "ידיו רב לו", ואיזו היא מלחמה שצריכה שתי ידים? הוי אומר: זו קשת.
רבי שמואל בר נחמני אמר: זה ספר שופטים, ואמאי קרו ליה "ספר הישר"? דכתיב "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". והיכא רמיזא "למען דעת דרות בני ישראל ללמדם מלחמה", ואיזו היא מלחמה שצריכה לימוד? הוי אומר: זו קשת.
ומנלן דביהודה כתיב? דכתיב "מי יעלה לנו בתחלה אל הכנעני... להלחם בו, ויאמר ה' יהודה יעלה".
"וירם הטבח את השוק והעליה וישם לפני שאול", מאי "והעליה"? רבי יוחנן אומר: שוק ואליה, מאי "והעליה"? דמסמכא שוק לאליה.
ורבי אלעזר אומר: שוק וחזה, מאי "והעליה" — דמחית לה לחזה עילויה דשוק כי בעי אנופי, ומנפי ליה ורבי שמואל בר נחמני אמר: שוק ושופי, מאי "והעליה"? שופי עילויה דשוק קאי.
לא תתייחד אשה עמהם. במאי עסקינן אילימא בחד דכוותה גבי ישראל מי שרי והתנן לא יתייחד איש אחד עם שתי נשים!
אלא בתלתא? דכוותה גבי ישראל בפרוצים מי שרי והתנן אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים, ואמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא בכשרים, אבל בפרוצים אפילו עשרה נמי לא, מעשה היה והוציאוה עשרה במטה!
לא צריכא באשתו עמו. גוי אין אשתו משמרתו, אבל ישראל אשתו משמרתו.
ותיפוק ליה, משום שפיכות דמים! אמר רבי ירמיה: באשה חשובה עסקינן דמירתתי מינה. רב אידי אמר: אשה כלי זיינה עליה.
מאי בינייהו? איכא בינייהו אשה חשובה בין אנשים, ושאינה חשובה בין הנשים.
תניא כוותיה דרב אידי בר אבין: האשה אף על פי שהשלום עמה — לא תתייחד עמהן, מפני שחשודין על העריות.
לא יתייחד אדם עמהן. תנו רבנן ישראל שנזדמן לו גוי בדרך — טופלו לימינו. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: בסייף — טופלו לימינו. במקל — טופלו לשמאלו.
היו עולין במעלה או יורדין בירידה, לא יהא ישראל למטה וגוי למעלה, אלא ישראל למעלה וגוי למטה. ואל ישוח לפניו, שמא ירוץ את גולגלתו.
שאלו להיכן הולך — ירחיב לו את הדרך. כדרך שעשה יעקב אבינו לעשו הרשע, [דכתיב "עד אשר אבא אל אדני שעירה",
וכתיב "ויעקב נסע סכתה".
מעשה בתלמידי רבי עקיבא שהיו הולכים לכזיב, פגעו בהן ליסטים, אמרו להן לאן אתם הולכים? אמרו להן לעכו. כיון שהגיעו לכזיב פירשו. אמרו להן [תלמידי] מי אתם? אמרו להן: תלמידי רבי עקיבא, אמרו להן: אשרי רבי עקיבא ותלמידיו, שלא פגע בהן אדם רע מעולם.
רב מנשה הוה אזל
לבי תורתא, פגעו ביה גנבי אמרו ליה לאן קאזלת אמר להן: לפומבדיתא. כי מטא לבי תורתא, פריש. אמרו ליה תלמידא דיהודה רמאה את. אמר להו ידעיתו ליה? יהא רעוא דליהוו הנהו אינשי בשמתיה,
אזלו עבדו גניבתא עשרין ותרתין שנין ולא אצלחו כיון דחזו, אתו כולהו תבעו שמתייהו, והוה בהו חד גירדנא דלא אתא לשרויה שמתיה אכליה אריא היינו דאמרי אינשי גירדנא דלא טייזן, שתא בציר משני
תא חזי מה בין גנבי בבל ולסטין דארץ ישראל.
מתני׳ בת ישראל לא תיילד את הנכרית, מפני שמילדת בן לעבודה זרה, אבל נכרית מילדת בת ישראל. בת ישראל לא תניק בנה של נכרית, אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה.
גמ׳ תנו רבנן בת ישראל לא תיילד את הנכרית — מפני שמילדת בן לעבודה זרה, ונכרית לא תיילד את בת ישראל — מפני שחשודין על שפיכות דמים, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: נכרית מילדת את בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה, אבל לא בינה לבינה. ורבי מאיר אומר: אפילו אחרות עומדות על גבה נמי לא? דזימנין דמנחא ליה ידא אפותא וקטלא ליה, ולא מתחזי,
כי ההיא איתתא דאמרה לחברתה, מולדא יהודייתא בת מולדא יהודייתא אמרה לה נפישין בישתא דההיא איתתא, דקא משפילנא מינייהו דמא כי אופיא דנהרא
ורבנן אמרו לך לא היא, במילתא בעלמא הוא דאוקימתה.
בת ישראל לא תניק. תנו רבנן בת ישראל לא תניק בנה של נכרית — מפני שמגדלת בן לעבודה זרה, ונכרית לא תניק את בנה של בת ישראל — מפני שחשודה על שפיכות דמים, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: נכרית מניקה את בנה של בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה, אבל לא בינו לבינה. ורבי מאיר אומר: אפילו אחרות עומדות על גבה נמי לא, דזימנין דשייפא ליה סמא לדד מאבראי וקטלא ליה,.
וצריכא, דאי אשמעינן מילדת, בההיא קאמרי רבנן דשרי דלא אפשר, משום דאחרות רואות אותה, אבל מניקה דאפשר דשייפא ליה סם לדד מאבראי וקטלא ליה — אימא מודי ליה לרבי מאיר.
ואי אשמעינן מניקה, בההיא קאמר רבי מאיר דאסור, משום דשייפא ליה סם לדד מאבראי וקטלא ליה אבל מילדת, דלא אפשר היכא דאחרות עומדות על גבה — אימא מודי להו לרבנן צריכא.
ורמינהו, יהודית מילדת ארמית בשכר, אבל לא בחנם. אמר רב יוסף: בשכר שרי משום איבה.
סבר רב יוסף למימר אולודי נכרית בשבתא בשכר, שרי משום איבה. אמר ליה אביי: יכלה למימר לה: דידן, דמינטרי שבתא, — מחללינן עלייהו, דידכו, דלא מינטרי שבתא — לא מחללינן.
סבר רב יוסף למימר אנוקי בשכר שרי משום איבה. אמר ליה אביי: יכלה למימר, אי פנויה היא בעינא לאינסובי, אי אשת איש היא, לא קא מזדהמנא באפי גברא.
סבר רב יוסף למימר הא דתניא הגוים ורועי בהמה דקה לא מעלין, ולא מורידין — אסוקי בשכר שרי משום איבה.
אמר ליה אביי, יכול לומר לו קאי ברי אאיגרא. אי נמי נקיטא לי זימנא לבי דואר.
תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן: הגוים ורועי בהמה דקה לא מעלין
ולא מורידין, אבל המינין והמסורות והמשומדים — מורידין, ולא מעלין.
אמר ליה אני שונה "לכל אבדת אחיך" לרבות את המשומד, ואת אמרת מורידין? סמי מכאן משומד!
ולישני ליה כאן, במשומד אוכל נבילות לתיאבון, כאן, במשומד אוכל נבילות להכעיס. קסבר אוכל נבילות להכעיס, מין הוא.
איתמר משומד פליגי רב אחא ורבינא, חד אמר: לתיאבון — משומד, להכעיס — מין הוי וחד אמר: אפילו להכעיס נמי משומד, אלא איזהו מין? זה העובד עבודה זרה.
מיתיבי אכל פרעוש אחד או יתוש אחד — הרי זה משומד; והא הכא דלהכעיס הוא, וקתני משומד! התם, בעי למיטעם טעמא דאיסורא.
אמר מר מורידין אבל לא מעלין. השתא אחותי מחתינן, אסוקי מיבעי, אמר רב יוסף בר חמא אמר רב ששת: לא נצרכא שאם היתה מעלה בבור — מגררה, דנקיט ליה עילא ואמר לא תיחות חיותא עלויה.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא נצרכא, שאם היתה אבן על פי הבאר מכסה, אמר לעבורי חיותא עילויה. רבינא אמר: שאם היה סולם מסלקו, אמר בעינא לאחותי ברי מאיגרא
תנו רבנן ישראל מל את הגוי לשום גר, לאפוקי לשום מורנא, דלא. וגוי לא ימול ישראל, מפני שחשודין על שפיכות דמים, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: גוי מל את ישראל בזמן שאחרים עומדין על גבו, אבל בינו לבינו — לא. ורבי מאיר אומר: אפילו אחרים עומדים על גבו נמי לא, דזימנין דמצלי ליה סכינא ומשוי ליה כרות שפכה.
וסבר רבי מאיר גוי לא? ורמינהו עיר שאין בה רופא ישראל ויש בה רופא כותי ורופא ארמאי — ימול ארמאי ואל ימול כותי, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: ימול כותי ואל ימול ארמאי!
איפוך, רבי מאיר אומר: ימול כותי ולא ארמאי, רבי יהודה אומר: ארמאי ולא כותי.
וסבר רבי יהודה: ארמאי שפיר דמי? והתניא רבי יהודה אומר: מנין למילה בגוי שהיא פסולה? שנאמר: "ואתה את בריתי תשמר"!
אלא, לעולם לא תיפוך, והכא במאי עסקינן,
ברופא מומחה. דכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: אם היה מומחה לרבים — מותר.
וסבר רבי יהודה כותי שפיר דמי? והתניא ישראל מל את הכותי, וכותי לא ימול ישראל, מפני שמל לשם הר גרזים, דברי רבי יהודה.
אמר לו רבי יוסי: וכי היכן מצינו מילה מן התורה לשמה? אלא מל והולך עד שתצא נשמתו!
אלא, לעולם איפוך כדאפכינן מעיקרא, ודקא קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה — ההיא דרבי יהודה הנשיא היא.
דתניא רבי יהודה הנשיא אומר: מנין למילה בגוי שהיא פסולה? תלמוד לומר: "ואתה את בריתי תשמור".
אמר רב חסדא: מאי טעמא דרבי יהודה? דכתיב, "לה' המול". ורבי יוסי? "המול ימול".
ואידך, הכתיב "לה' המול"! ההוא בפסח כתיב. ואידך נמי הכתיב "המול ימול"!? דברה תורה כלשון בני אדם.
איתמר מנין למילה בגוי שהיא פסולה? דרו בר פפא משמיה דרב אמר: "ואתה את בריתי תשמר". ורבי יוחנן "המול ימול",
מאי בינייהו? ערבי מהול וגבנוני מהול, איכא בינייהו, מאן דאמר "המול ימול" — איכא, ומאן דאמר "את בריתי תשמר" — ליכא.
ולמאן דאמר "המול ימול" איכא? והתנן "קונם שאני נהנה מן הערלים" — מותר בערלי ישראל, ואסור, במולי אומות העולם; אלמא אף על גב דמהילי, כמאן דלא מהילי דמו
אלא איכא בינייהו ישראל שמתו אחיו מחמת מילה, ולא מלוהו, למאן דאמר "ואתה את בריתי תשמר" — איכא, למאן דאמר "המול ימול" — ליכא.
ולמאן דאמר "המול ימול" ליכא והתנן "קונם שאני נהנה ממולים" — אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם; אלמא אף על גב דלא מהילי, כמאן דמהילי דמו
אלא איכא בינייהו אשה, למאן דאמר "ואתה את בריתי תשמור" — ליכא, דאשה לאו בת מילה היא, ולמאן דאמר "המול ימול" — איכא, דאשה כמאן דמהילא דמיא
ומי איכא למאן דאמר אשה לא? והכתיב "ותקח צפרה צר" קרי ביה "ותקח". והכתיב "ותכרת"! קרי ביה "ותכרת", דאמרה לאיניש אחרינא ועבד ואיבעית אימא אתיא איהי ואתחלה ואתא משה ואגמרה.
מתני׳ מתרפאין מהן ריפוי ממון, אבל לא ריפוי נפשות. ואין מסתפרין מהן בכל מקום, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: ברשות הרבים מותר, אבל לא בינו לבינו.
גמ׳ מאי "ריפוי ממון" ומאי "ריפוי נפשות"? אילימא "ריפוי ממון" בשכר, "ריפוי נפשות" בחנם — ליתני מתרפאין מהן בשכר אבל לא בחנם!
אלא "ריפוי ממון" — דבר שאין בו סכנה, "ריפוי נפשות" — דבר שיש בו סכנה, והאמר רב יהודה: אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו!
אלא "ריפוי ממון" — בהמתו, "ריפוי נפשות" — גופיה והיינו דאמר רב יהודה: אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו
אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: אבל אם אמר לו סם פלוני יפה לו, סם פלוני רע לו — מותר?
סבר שיולי משאיל לו כי היכי דמשאיל לו, משאיל לאיניש אחרינא, ואתא ההוא גברא לאורועי נפשיה.
אמר רבא אמר רבי יוחנן, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן: ספק חי ספק מת — אין מתרפאין מהן. ודאי מת — מתרפאין מהן.
מת, האיכא חיי שעה! לחיי שעה לא חיישינן.
ומנא תימרא דלחיי שעה לא חיישינן דכתיב, "אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם" והאיכא חיי שעה! אלא לאו לחיי שעה לא חיישינן
מיתיבי לא ישא ויתן אדם עם המינין, ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה.
מעשה בבן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל שהכישו נחש, ובא יעקב איש כפר סכניא, לרפאותו, ולא הניחו רבי ישמעאל, ואמר לו רבי ישמעאל אחי, הנח לו וארפא ממנו, ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת.
קרא עליו רבי ישמעאל: אשריך בן דמא, שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה, ולא עברת על דברי חביריך, שהיו אומרים: "ופורץ גדר ישכנו נחש"!
שאני מינות דמשכא, דאתי למימשך בתרייהו
אמר מר לא עברת על דברי חביריך, שהיו אומרים: "ופורץ גדר ישכנו נחש". איהו נמי חויא טרקיה! חויא דרבנן, דלית ליה אסותא כלל
ומאי הוה ליה למימר "וחי בהם" ולא שימות בהם.
ורבי ישמעאל? הני מילי, בצינעא, אבל בפרהסיא — לא. דתניא היה רבי ישמעאל אומר: מנין שאם אומרים לו לאדם "עבוד עבודה זרה ואל תהרג", שיעבוד ואל יהרג? תלמוד לומר: "וחי בהם" — ולא שימות בהם, יכול אפילו בפרהסיא? תלמוד לומר: "ולא תחללו את שם קדשי".
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מכה שמחללין עליה את השבת — אין מתרפאין מהן. ואיכא דאמרי אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל
מכה של חלל — אין מתרפאין מהן. מאי בינייהו? איכא בינייהו גב היד וגב הרגל, דאמר רב אדא בר מתנה אמר רב: גב היד וגב הרגל — הרי הן כמכה של חלל, ומחללין עליהן את השבת.
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: כל מכה שצריכה אומד — מחללין עליה את השבת. אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: והאי אישתא צמירתא כמכה של חלל דמי ומחללין עליה את השבת.
מהיכן מכה של חלל? פירש רבי אמי: מן השפה ולפנים. בעי רבי אליעזר: ככי ושיני, מאי כיון דאקושי נינהו כמכה דבראי דמו או דלמא כיון דגואי קיימי כמכה של חלל דמו
אמר אביי, תא שמע החושש בשיניו, לא יגמע בהן את החומץ. חושש הוא דלא, הא כאיב ליה טובא — שפיר דמי. דלמא תנא היכא דכאיב ליה טובא "חושש" נמי קרי ליה.
תא שמע, רבי יוחנן חש בצפדינא, אזל לגבה דההיא מטרוניתא, עבדה חמשא ומעלי שבתא אמר לה: למחר מאי. אמרה ליה לא צריכת. אי צריכנא מאי אמרה: אשתבע לי דלא מגלית, אישתבע לה "לאלהא ישראל לא מגלינא" גלייה ליה, למחר נפק דרשה בפירקא
והא אישתבע לה! "לאלהא דישראל לא מגלינא" אבל לעמיה ישראל מגלינא והאיכא חילול השם! דגלי לה מעיקרא.
אלמא כמכה של חלל דמיא! אמר רב נחמן בר יצחק: שאני צפדינא, הואיל ומתחיל בפה, וגומר בבני מעיים.
מאי סימניה? רמי מידי בי ככי, ומייתי דמא מבי דרי, ממאי הוי מקרירי קרירי דחיטי ומחמימי חמימי דשערי ומשיורי כסא דהרסנא מאי עבדא ליה? אמר רבי אחא בריה דרבא: מי שאור ושמן זית, ומלח. ומר בר רב אשי אמר: משחא דאווזא בגדפא דאווזא
אמר אביי: אנא עבדי כולהו ולא איתסאי, עד דאמר לי ההוא טייעא אייתי קשייתא דזיתא דלא מלו תילתא וקלנהו אמרא חדתא, ודביק ביה דדרי, עבדי הכי ואיתסאי
ורבי יוחנן היכי עביד הכי? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת — אין מתרפאין מהן! אדם חשוב שאני.
והא רבי אבהו דאדם חשוב הוה ורמא ליה יעקב מינאה סמא אשקיה ואי לא רבי אמי ורבי אסי דלחכוהו לשקיה, פסקיה לשקיה!
דרבי יוחנן רופא מומחה הוה. דרבי אבהו נמי רופא מומחה הוה! שאני רבי אבהו, דמוקמי ביה מיני בנפשייהו "תמת נפשי עם פלשתים".
אמר שמואל: האי פדעתא סכנתא היא, ומחללין עליה את השבת. מאי אסותא למיפסק דמא — תחלי בחלא לאסוקי — גרדא דיבלא, וגירדא דאסנא או ניקרא מקילקלתא
אמר רב ספרא: האי עינבתא פרוונקא דמלאכא דמותא היא. מאי אסותא טיגנא בדובשא או כרפסא בטילייא אדהכי והכי, ליתי עינבתא בת מינא וניגנדר עילוי, חיורתי לחיורתי ואוכמתי לאוכמתי
אמר רבא: האי סימטא פרוונקא דאשתא היא. מאי אסותא למחייה שיתין איתקוטלי וליקרעיה שתי וערב. והני מילי דלא חיור רישיה, אבל חיור רישיה לית לן בה.
רבי יעקב חש
בפיקעא, אורי ליה רבי אמי, ואמרי לה רבי אסי אורי ליה ליתי שב ביני אהלא תולנא וצייר ליה בחללא דבי צוארא וליכריך עילויה נירא ברקא וטמיש ליה בנטפא חיורא וליקליה ובדר ליה עילויה אדהכי והכי, ליתי קשיתא דאסנא לינח פיקעא להדי פיקעא
והני מילי פיקעא עילאה, פיקעא תתאה מאי,? לייתי תרבא דצפירתא דלא אפתח וליפשר ולישדי ביה.
ואי לא, לייתי תלת טרפא קרא דמייבשי בטולא וליקלי וליבדר עילויה ואי לא, לייתי משקדי חלזוני ואי לא, מייתי משח קירא ולינקוט בשחקי דכיתנא בקייטא ודעמר גופנא בסיתווא
רבי אבהו חש באודניה אורי ליה רבי יוחנן, ואמרי ליה בי מדרשא מאי אורי ליה? כי הא דאמר אביי, אמרה לי אם לא איברי כולייתא אלא לאודנא. ואמר רבא, אמר לי מניומי אסיא כולהו שקיינו קשו לאודנא לבר ממיא דכולייתא? לייתי כולייתא דברחא קרחא וליקרעיה שתי וערב ולינח אמללא דנורא והנהו מיא דנפקי מיניה לישדינהו באודניא, לא קרירי ולא חמימי אלא פשורי
ואי לא, לייתי תרבא דחיפושתא גמלניתא וליפשר ולישדי ביה. ואי לא, למלייה לאודניה מישחא וליעבד שב פתילתא דאספסתא וליתי שופתא דתומא וליתוב ברקא בחד רישא, וליתלי בהו נורא ואידך רישא מותבא באודנא וליתוב אודניה להדא נורא ויזדהר מזיקא, ונישקול חדא וננח חדא
לישנא אחרינא ואי לא, לייתי שב פתילתא ביקרא ושייף ליה מישחא דאספסתא ונייתי חד רישא בנורא וחד רישא באודניה ונשקול חדא וננח חדא ויזדהר מזיקא
ואי לא, לייתי אודרא דנדא דלא משקיף וננח בה ולתלייה לאודניה להדי נורא ומזדהר מזיקא ואי לא, לייתי גובתא דקניא עתיקא בר מאה שנין, ולימלחיה מילחא גללניתא ולקלי ולידבק וסימנך, רטיבא ליבשתא ויבשתא לרטיבא
אמר רבה בר זוטרא אמר רבי חנינא: מעלין אזנים בשבת. תני רב שמואל בר יהודה: ביד אבל לא בסם. איכא דאמרי בסם אבל לא ביד. מאי טעמא מזריף זריף.
אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: עין שמרדה — מותר לכוחלה בשבת. סבור מיניה הני מילי הוא דשחקי סמנין מאתמול, אבל משחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים — לא. אמר ליה ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה לדידי מיפרשא מיניה דרב יהודה: אפילו מישחק בשבת ואתויי דרך רשות הרבים — מותר.
רב יהודה שרא למיכחל עינא בשבת. אמר להו רב שמואל בר יהודה: מאן ציית ליהודה מחיל שבי. לסוף חש בעיניה שלח ליה שרי או אסיר שלח ליה לכולי עלמא שרי, לדידך אסיר,
וכי מדידי הוא? דמר שמואל היא. ההיא אמתא דהואי בי מר שמואל דקדחא לה עינא בשבתא צווחא וליכא דאשגח בה פקעא עינא למחר נפק מר שמואל ודרש עין שמרדה — מותר לכוחלה בשבת, מאי טעמא דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו.
כגון מאי? אמר רב יהודה: כגון רירא דיצא דמא, דימעתא וקידחא ותחלת אוכלא. לאפוקי סוף אוכלא, ופצוחי עינא — דלא.
אמר רב יהודה: זיבורא ודחרזיה סילוא וסמטא ודכאיב ליה עינא ואתי עילויה אישתא כולהו בי בני סכנתא. חמה לחמה, וסילקא לצינא וחילופא סכנתא חמימי לעקרבא וקרירי לזיבורא וחילופא סכנתא חמימי לסילוא וקרירי
לחספניתא וחילופא סכנתא
חלא לסיבורי ומוניני לתעניתא וחילופא סכנתא תחלי וסיבורא סכנתא אישתא וסיבורא סכנתא כאיב עינא וסיבורי סכנתא שני לדג דם, שני לדם דג, שלישי לו — סכנתא
תנו רבנן המקיז דם לא יאכל חגב"ש, לא חלב ולא גבינה ולא בצלים ולא שחלים. אם אכל? אמר אביי: נייתי רביעתא דחלא ורביעתא דחמרא ונערבבינהו בהדי הדדי ונישתי וכי מפנה — לא מפנה אלא למזרחה של עיר? משום דקשה ריחא.
אמר רבי יהושע בן לוי: מעלין אונקלי בשבת. מאי אונקלי? אמר רבי אבא: איסתומכא דליבא, מאי אסותא מייתי כמונא כרוייא וניניא ואגדנא וציתרי ואבדתא
לליבא בחמרא וסימנך "ויין ישמח לבב אנוש", לרוחא במיא וסימנך: "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". לכודא בשיכרא וסימנך: "וכדה על שכמה".
רב אחא בריה דרבא שחיק להו לכולהו בהדי הדדי ושקיל ליה מלא חמש אצבעתיה, ושתי ליה רב אשי שחיק כל חד וחד לחודיה ושקיל מלא אצבעיה רבתי ומלא אצבעיה זוטרתי. אמר רב פפא: אנא עבדי לכל הני ולא איתסאי עד דאמר לי ההוא טייעא אייתי כוזא חדתא ומלייה מיא ורמי ביה תרוודא דדובשא דתלי לה בי כוכבי, ולמחר אישתי עבדי הכי ואיתסאי
תנו רבנן ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה, ואלו הן: כרוב, ותרדין, ומי סיסין יבישה, וקיבת, והרת, ויותרת הכבד. ויש אומרים: אף דגים קטנים; ולא עוד, אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין כל גופו של אדם.
עשרה דברים מחזירין את החולה לחליו, וחליו קשה, אלו הן: האוכל בשר שור, שומן, בשר צלי, בשר ציפרים, וביצה צלויה, ושחלים, ותגלחת, ומרחץ, וגבינה, וכבד. ויש אומרים: אף אגוזים. ויש אומרים: אף קשואין. תנא דבי רבי ישמעאל: למה נקרא שמן קשואין? מפני שהן קשין לכל גופו של אדם כחרבות.
ואין מסתפרין מהן בכל מקום. תנו רבנן ישראל המסתפר מגוי רואה במראה. וגוי המסתפר מישראל, כיון שהגיע לבלוריתו, שומט את ידו.
אמר מר ישראל המסתפר מגוי רואה במראה. היכי דמי אי ברשות הרבים, למה לי מראה? ואי ברשות היחיד, כי רואה מאי הוי! לעולם ברשות היחיד, וכיון דאיכא מראה — מתחזי כאדם חשוב.
רב חנא בר ביזנא הוה מסתפר מגוי בשבילי דנהרדעא, אמר ליה חנא, חנא, יאי קועיך לזוגא אמר: תיתי לי, דעברי אדרבי מאיר.
ואדרבנן לא עבר? אימר דאמור רבנן ברשות הרבים, ברשות היחיד מי אמור והוא סבר שבילי דנהרדעא כיון דשכיחי רבים, כרשות הרבים דמו
וגוי המסתפר מישראל, כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו. וכמה? אמר רב מלכיה אמר רב אדא בר אהבה: שלשה אצבעות לכל רוח ורוח.
אמר רב חנינא בריה דרב איקא: שפוד, שפחות, וגומות רב מלכיו, בלורית, אפר מקלה, וגבינה רב מלכיה.
אמר רב פפא: מתניתין ומתניתא — רב מלכיה, שמעתתא רב מלכיו, וסימנא מתניתא מלכתא. מאי בינייהו? איכא בינייהו שפחות.
מתני׳ אלו דברים של גוים אסורין ואיסורן איסור הנאה: היין, והחומץ של גוים שהיה מתחלתו יין, וחרס הדרייני, ועורות לבובין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: בזמן שהקרע שלו עגול — אסור, משוך — מותר.
בשר הנכנס לעבודה זרה — מותר, והיוצא — אסור, מפני שהוא כזבחי מתים, דברי רבי עקיבא. ההולכין לתרפות — אסור לשאת ולתת עמהן, והבאין — מותרין.
נודות הגוים וקנקניהן, ויין של ישראל כנוס בהן — אסורין, ואיסורן איסור הנאה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין איסורן איסור הנאה. החרצנים והזגין של גוים — אסורין, ואיסורן איסור הנאה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: לחין — אסורין, יבישין — מותרין.
המורייס וגבינת בית אונייקי של גוים — אסורין ואיסורן איסור הנאה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין איסורן איסור הנאה.
אמר רבי יהודה: שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכין בדרך, אמר לו: מפני מה אסרו גבינות גוים? אמר לו: מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבילה.
אמר לו: והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה, אמרו: כהן שדעתו יפה, שורפה חיה, ולא הודו לו, אבל אמרו: אין נהנין ולא מועלין!
אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודה זרה. אמר לו: אם כן, למה לא אסרוה בהנאה?
השיאו לדבר אחר, אמר לו: ישמעאל, היאך אתה קורא, "כי טובים דדיך מיין", או "כי טובים דדיך"?
אמר לו: "כי טובים דדיך". אמר לו: אין הדבר כן, שהרי חבירו מלמד עליו: "לריח שמניך טובים"
גמ׳ יין מנלן? אמר רבה בר אבוה, אמר קרא "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם", מה זבח אסור בהנאה, אף יין נמי אסור בהנאה.
זבח גופיה מנלן? דכתיב "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים", מה מת אסור בהנאה, אף זבח נמי אסור בהנאה.
ומת גופיה מנלן? אתיא "שם" "שם" מעגלה ערופה, כתיב הכא "ותמת שם מרים", וכתיב התם "וערפו שם את העגלה בנחל", מה להלן אסור בהנאה, אף כאן נמי אסור בהנאה.
והתם מנלן? אמרי דבי רבי ינאי: כפרה כתיב בה כקדשים.
והחומץ של גוים שהיה מתחלתו יין. פשיטא, משום דאחמיץ פקע ליה איסוריה אמר רב אשי: הא אתא לאשמועינן חומץ שלנו ביד גוי אין צריך חותם בתוך חותם, אי משום אינסוכי — לא מנסכי ואי משום איחלופי — כיון דאיכא חותם, לא טרח ומזייף.
אמר רבי אילעא, שנינו: יין מבושל של גוים שהיה מתחלתו יין — אסור. פשיטא, משום דאיבשיל פקע ליה איסורא אמר רב אשי: הא אתא לאשמועינן יין מבושל שלנו ביד גוים אין צריך חותם בתוך חותם, אי משום אינסוכי — לא מנסכי, ואי משום
איחלופי — כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף
תנו רבנן יין מבושל ואלונתית של גוים — אסורין, אלונתית כברייתא — מותרת. ואיזו היא אלונתית? כדתנן גבי שבת, עושין אנומלין ואין עושין אלונתית, ואיזו היא אנומלין ואיזו היא אלונתית? אנומלין יין ודבש ופלפלין. אלונתית יין ישן ומים צלולין ואפרסמון, דעבדי לבי מסותא.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יין מזוג, אין בו משום גילוי. יין מבושל אין בו משום ניסוך. איבעיא להו יין מבושל, יש בו משום גילוי או אין בו משום גילוי? תא שמע, העיד רבי יעקב בר אידי על יין מבושל שאין בו משום גילוי.
רבי ינאי בר ישמעאל חלש על לגביה רבי ישמעאל בן זירוד ורבנן לשיולי ביה יתבי וקא מבעיא להו יין מבושל, יש בו משום גילוי או אין בו משום גילוי? אמר להו רבי ישמעאל בן זירוד: הכי אמר רבי שמעון בן לקיש משום גברא רבה ומנו? רבי חייא: יין מבושל אין בו משום גילוי. אמרו ליה נסמוך? מחוי להו רבי ינאי בר ישמעאל עלי ועל צוארי.
שמואל ואבלט הוו יתבי אייתו לקמייהו חמרא מבשלא משכיה לידיה, אמר ליה שמואל, הרי אמרו: יין מבושל אין בו משום יין נסך.
אמתיה דרבי חייא איגלויי לה ההוא חמרא מבשלא אתיא לקמיה דרבי חייא, אמר לה, הרי אמרו יין מבושל אין בו משום גילוי. שמעיה דרב אדא בר אהבה איגלי ליה חמרא מזיגא אמר ליה, הרי אמרו: יין מזוג אין בו משום גילוי.
אמר רב פפא: לא אמרן אלא דמזיג טובא אבל מזיג ולא מזיג שתי, ומזיג ולא מזיג מי שתי והא רבה בר רב הונא הוה קאזיל בארבא והוה נקיט חמרא בהדיה וחזייה לההוא חיויא דצרי ואתי, אמר ליה לשמעיה סמי עיניה דדין, שקיל קלי מיא שדא ביה וסר לאחוריה
אחייא מסר נפשיה, אמזיגא לא מסר נפשיה,.
ואמזיגא לא מסר נפשיה והא רבי ינאי הוה בי עכבורי, ואמרי ליה בר הדיא הוה בי עכבורי, הוו יתבי והוו קא שתו חמרא מזיגא פש להו חמרא בכובא וצרונהי בפרונקא וחזיא לההוא חיויא דשקיל מיא ורמא בכובא עד דמלא בכובא, וסליק חמרא עילויה פרונקא ושתי!
אמרי דמזיג איהו שתי דמזיגי אחריני לא שתי,.
אמר רב אשי, ואיתימא רב משרשיא: פירוקא לסכנתא! אמר רבא, הלכתא יין מזוג — יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך, יין מבושל — אין בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך.
שמעיה דרב חלקיה בר טובי איגליא ההוא קיסתא דמיא והוה ניים גבה אתא לגביה דרב חלקיה בר טובי, אמר ליה הרי אמרו: אימת ישן עליהן. והני מילי ביממא אבל בליליא — לא. ולא היא, לא שנא ביממא ולא שנא בליליא אימת ישן עליהן לא אמרינן.
רב לא שתי מבי ארמאה אמר: לא זהירי בגילוי. מבי ארמלתא שתי אמר: סירכא דגברא נקיטא.
שמואל לא שתי מיא מבי ארמלתא אמר: לית לה אימתא דגברא ולא מיכסיא מיא אבל מבי ארמאה שתי נהי דאגילויא לא קפדי, אמנקרותא מיהא קפדי. איכא דאמרי רב לא שתי מיא מבי ארמאה אבל מבי ארמלתא שתי שמואל לא שתי מיא, לא מבי ארמאה ולא מבי ארמלתא
אמר רבי יהושע בן לוי: שלש יינות הן ואין בהן משום גילוי, ואלו הן: חד, מר, מתוק. חד? טילא חריפא דמצרי זיקי, מר — ירנקא, מתוק — חוליא. רב חמא מתני לעילויא חד — חמר ופלפלין, מר — אפסינתין, מתוק — מי בארג.
אמר רבי שמעון בן לקיש: קרינא אין בו משום גילוי. מאי קרינא? אמר רבי אבהו: חמרא חליא דאתי מעסיא אמר רבא: ובמקומו יש בו משום גילוי. מאי טעמא חמר מדינה הוא. אמר רבא: האי חמרא דאקרים עד תלתא יומי — יש בו משום גילוי, ומשום יין נסך
מכאן ואילך אין בו משום גילוי ואין בו משום יין נסך. ונהרדעי אמרי אפילו לבתר תלתא יומי חיישינן משום גילוי, מאי טעמא זימנין מיקרי שתי
תנו רבנן יין תוסס — אין בו משום גילוי, וכמה תסיסתו? שלשה ימים. השחלים — אין בהם משום גילוי, ובני גולה נהגו בהן איסור. ולא אמרן אלא דלית בהו חלא אבל אית בהו חלא — מיגרי בהו.
כותח הבבלי אין בו משום גילוי, ובני גולה נהגו בו איסור. אמר רב מנשי: אי אית ביה נקורי — חיישינן. אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: מי טיף טיף אין בו משום גילוי. אמר רב אשי: והוא דעביד טיף להדי טיף טיף,.
אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: פי תאנה, אין בו משום גילוי. כמאן? כי האי תנא דתניא רבי אליעזר אומר: אוכל אדם ענבים ותאנים בלילה ואינו חושש, משום שנאמר: "שמר פתאים ה'".
אמר רב ספרא משום רבי יהושע דרומא שלשה מיני ארס הן של בחור, שוקע, של בינוני מפעפע, ושל זקן צף. למימרא דכמה דקשיש כחוש חיליה והתניא שלשה, כל זמן שמזקינין גבורה מתוספת בהן, אלו הן: דג, נחש, וחזיר! כח אוסופי הוא דקא מוסיף זיהריה קליש.
של בחור שוקע, למאי הלכתא? דתניא חבית שנתגלה, אף על פי ששתו ממנה תשעה ולא מתו — לא ישתה ממנה עשירי. מעשה היה ששתו ממנו תשעה ולא מתו ושתה עשירי ומת. אמר רבי ירמיה: זהו שוקע.
וכן אבטיח שנתגלתה, אף על פי שאכלו ממנה תשעה בני אדם ולא מתו — לא יאכל ממנה עשירי. מעשה היה ואכלו ממנה תשעה ולא מתו ואכל עשירי ומת, אמר רבי: זהו שוקע.
תנו רבנן מים שנתגלו — הרי זה לא ישפכם ברשות הרבים, ולא ירביץ בהן את הבית, ולא יגבל בהן את הטיט, ולא ישקה מהן לא בהמתו ולא בהמת חבירו, ולא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו. אחרים אומרים: מקום שיש סירטא — אסור, אין סירטא — מותר.
אחרים היינו תנא קמא! איכא בינייהו גב היד וגב הרגל ורומני דאפי.
אמר מר לא ישקה מהן לא בהמתו ולא בהמת חבירו. והתניא אבל משקהו לבהמת עצמו! כי תניא ההיא לשונרא. אי הכי, דחבריה נמי,! דחבריה כחיש דידיה נמי כחיש הדר בריא דחבריה נמי הדר בריא זימנין דבעי לזבונא ומפסיד ליה מיניה
אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בן בתירא, שלשה יינות הן יין נסך — אסור בהנאה, ומטמא טומאה חמורה בכזית.
סתם יינם — אסור בהנאה, ומטמא טומאת משקין ברביעית. המפקיד יינו אצל גוי — אסור בשתיה ומותר בהנאה.
והתנן המפקיד פירותיו אצל גוי — הרי הן כפירותיו של גוי לשביעית ולמעשר? כגון שייחד לו קרן זוית.
אי הכי, בשתיה נמי לישתרי, דהא רבי יוחנן אקלע לפרוד, אמר: כלום יש משנת בר קפרא. תנא ליה רבי תנחום דמן פרוד המפקיד יינו אצל גוי — מותר בשתיה!
קרי עליה "מקום שיפול העץ שם יהו", "שם יהו" סלקא דעתך! אלא שם יהו פירותיו.
אמר רבי זירא: לא קשיא, הא — רבי אליעזר, הא — רבנן
דתניא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של גוי ומלאוהו יין, ומפתח או חותם ביד ישראל — רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין.
אמר רבי חייא בריה דרבי חייא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה, אמר רב חסדא אמר זעירי, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר לי אבא בר חמא, הכי אמר זעירי: הלכה כרבי אליעזר.
אמר רבי אלעזר: הכל משתמר בחותם אחד, חוץ מן היין שאין משתמר בחותם אחד. ורבי יוחנן אמר: אפילו יין משתמר בחותם אחד. ולא פליגי הא — כרבי אליעזר, הא — כרבנן.
איכא דאמרי אמר רבי אלעזר: הכל משתמר בחותם בתוך חותם, חוץ מן היין שאין משתמר בחותם בתוך חותם. ורבי יוחנן אמר: אפילו יין משתמר בחותם בתוך חותם. ותרוייהו כרבנן מר סבר כי פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר — בחותם אחד, אבל בחותם בתוך חותם שרו ומר סבר אפילו חותם בתוך חותם אסרי
היכי דמי חותם בתוך חותם? אמר רבא: אגנא דפומא דחביתא שריקא וחתימא — הוי חותם בתוך חותם, ואי לא — לא. דיקולא ומיהדק — הוי חותם בתוך חותם, לא מיהדק — לא הוי חותם בתוך חותם. נוד בדיסקיא חתימת פיו למטה — הוי חותם בתוך חותם, פיו למעלה — לא הוי חותם בתוך חותם, וכי כייף פומיה לגיו וצייר וחתים — הוי חותם בתוך חותם.
תנו רבנן בראשונה היו אומרים: יין של עין כושי אסור מפני בירת סריקא, ושל ברקתא אסור מפני כפר פרשאי, ושל זגדור אסור מפני כפר שלים. חזרו לומר חביות פתוחות — אסורות, סתומות — מותרות.
מעיקרא מאי סבור ולבסוף מאי סבור מעיקרא סבור אין כותי מקפיד על מגע גוי, לא שנא פתוחות ולא שנא סתומות. ולבסוף סבור כי לא קפיד אפתוחות, אסתומות מקפיד קפיד,
וסתומות מותרות? ורמינהי
השולח חבית של יין ביד כותי, ושל ציר ושל מורייס ביד גוי, אם מכיר חותמו וסתמו — מותר, אם לאו — אסור!
אמר רבי זירא, לא קשיא כאן — בעיר, כאן — בדרך.
מתקיף לה רבי ירמיה: מידי הנך דעיר לא בדרך אתו אלא אמר רבי ירמיה: בין הגיתות שנינו, כיון דכולי עלמא אפכי, מירתת,, אמר השתא אי חזי לי, מפסדו לי,
אתמר מפני מה אסרו שכר של גוים? רמי בר חמא אמר רבי יצחק: משום חתנות. רב נחמן אמר: משום גילוי.
אגילוי דמאי אילימא גילוי דנזייתא, אנן נמי מגלינן ואלא דחביתא, אנן נמי מגלינן לא צריכא, באתרא דמצלו מיא.
אלא מעתה ישן תשתרי דאמר רבי: ישן — מותר, אין מניחו ליישן, החמיץ — מותר, אין מניחו להחמיץ! גזירה ישן אטו חדש.
רב פפא מפיקין ליה לאבבא דחנותא, ושתי רב אחאי מייתו ליה לביתיה, ושתי ותרוייהו משום חתנות, רב אחאי עביד הרחקה יתירתא
רב שמואל בר ביסנא איקלע למרגואן, אייתו ליה חמרא, ולא אשתי אייתו ליה שיכרא ולא אשתי בשלמא חמרא משום שימצא, שיכרא משום מאי? משום שימצא דשימצא.
אמר רב: האי שיכרא דארמאה שרי וחייא ברי לא נישתי מיניה מה נפשך אי שרי, לכולי עלמא שרי אי אסיר, לכולי עלמא אסיר
אלא רב סבר משום גילויא ואזיל מרורא דכשותא וקלי ליה זיהריה ודלקי מלקי ליה טפי, וחייא ברי הואיל ולקי לא נישתי מיניה
אמר שמואל: כל השרצים יש להן ארס, של נחש ממית, של שרצים אינו ממית. אמר ליה שמואל לחייא בר רב: בר אריא תא ואימא לך מילתא מעלייתא דהוה אמר רב אבוך הכי אמר אבוך הני ארמאי זוקאני דהוו שתו גילויא, ולא מתו, איידי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו.
אמר רב יוסף:
האי חלא דשיכרא דארמאה אסור, דמערבי ביה דורדיא דיין נסך. אמר רב אשי: ומאוצר שרי, כיון דמערבי ביה מסרא סרי,.
וחרס הדרייני. מאי הדרייני? אמר רב יהודה אמר שמואל: חרס של הדריינוס קיסר. כי אתא רב דימי אמר: קרקע בתולה היתה שלא עבדה אדם מעולם, עבדה ונטעה, ורמי ליה לחמרא בגולפי חיורי ומייצי להו לחמרייהו ומתברו להו בחספי ודרו בהדייהו, וכל היכא דמטו תרו להו, ושתו, אמר רבי יהושע בן לוי: וראשון שלנו, כשלישי שלהן.
איבעיא להו מהו, לסמוך בהן כרעי המטה? רוצה בקיומו על ידי דבר אחר, שרי או אסור?
תא שמע דרבי אלעזר ורבי יוחנן, חד אסר וחד שרי והלכתא כמאן דאסר
מיתיבי הדרדורין והרוקבאות של גוים, יין של ישראל כנוס בהן — אסור בשתיה ומותר בהנאה; העיד שמעון בן גודא לפני בנו של רבן גמליאל על רבן גמליאל ששתה ממנו בעכו, ולא הודו לו.
נודות של גוים — רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע בן קפוסאי: אסור לעשות מהן שטיחין לחמור. והא הכא, דרוצה בקיומו, על ידי דבר אחר, וקתני דאסור!
וליטעמיך, קנקנים של גוים ליתסרו למיזבן, מאי שנא נודות ומאי שנא קנקנים? אמר רבא: גזירה שמא יבקע נודו ויטלנו ויתפרנו על גבי נודו.
ולמאן דאמר רוצה בקיומו על ידי דבר אחר אסור, מאי שנא קנקנים דשרו, אמר לך התם ליתיה לאיסוריה בעיניה, הכא איתיה לאיסוריה בעיניה,
ולא הודו לו. ורמינהי יין הבא ברוקבאות של גוים — אסור בשתיה ומותר בהנאה, העיד שמעון בן גודע לפני בנו של רבן גמליאל על רבן גמליאל ששתה ממנו בעכו, והודו לו!
מאי "לא הודו לו" דקאמר התם כל סייעתו, אבל בנו מודי ליה איבעית אימא גודא "לחוד, וגודע" לחוד.
ועורות לבובין. תנו רבנן איזהו עור לבוב? כל שקרוע כנגד הלב וקדור כמין ארובה, יש עליו קורט דם — אסור.
אין עליו קורט דם — מותר. אמר רב הונא: לא שנו אלא שלא מלחו, אבל מלחו — אסור? אימא מלחו העברתו.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: בזמן שהקרע שלו עגול — אסור, משוך — מותר. אמר רב יוסף, אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
אמר ליה אביי הלכה — מכלל דפליגי? אמר ליה מאי נפקא לך מינה! אמר ליה גמרא גמור, זמורתא תהא?
בשר הנכנס לעבודה זרה — מותר. מאן תנא? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דלא כרבי אלעזר, דאי כרבי אלעזר, האמר סתם מחשבת גוי, לעבודה זרה.
והיוצא — אסור, מפני שהוא כזבחי מתים. מאי טעמא אי אפשר דליכא תקרובת עבודה זרה. מני רבי יהודה בן בתירא היא
דתניא רבי יהודה בן בתירא אומר: מנין לתקרובת עבודה זרה שמטמא באהל? שנאמר: "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים", מה מת מטמא באהל אף תקרובת עבודה זרה מטמאה באהל.
ההולכין לתרפות — אסורין לשאת ולתת עמהם. אמר שמואל: גוי ההולך לתרפות, בהליכה — אסור, דאזיל ומודי קמי עבודה זרה. בחזרה — מותר, מאי דהוה הוה.
ישראל ההולך לתרפות, בהליכה — מותר, דלמא הדר ביה ולא אזיל בחזרה — אסור, כיון
דאביק בה מהדר הדר אזיל
והתניא ישראל ההולך לתרפות, בין בהליכה בין בחזרה — אסור! אמר רב אשי: כי תניא ההיא בישראל משומד, דודאי אזיל
תנו רבנן גוי ההולך ליריד, בין בהליכה בין בחזרה — מותר. ישראל ההולך ליריד, בהליכה — מותר, בחזרה — אסור.
מאי שנא ישראל, דבחזרה אסור? דאמרי עבודה זרה זבין דמי עבודה זרה איכא בהדיה. גוי נמי נימא עבודה זרה זבין דמי עבודה זרה איכא בהדיה
אלא גוי? אמרינן, גלימא זבין, חמרא זבין ישראל נמי נימא אימור גלימא זבין, חמרא זבין! אי איתא דהוה ליה — הכא הוה מזבין ליה.
והבאין — מותרין. אמר רבי שמעון בן לקיש: לא שנו אלא שאין קשורין זה בזה, אבל קשורין זה בזה — אסורין, אימא דעתו לחזור.
נודות הגוים וקנקניהם. תנו רבנן נודות הגוים, גרודים, חדשים — מותרין, ישנים ומזופפין אסורין, גוי ריבבן, ועיבדן, ונתן לתוכן יין, וישראל עומד על גביו — אינו חושש.
וכי מאחר דגוי נותן לתוכן יין, כי ישראל עומד [על] גביו מאי הוי! אמר רב פפא, הכי קאמר גוי ריבבן ועיבדן, וישראל נותן לתוכן יין, וישראל אחר עומד על גביו ואינו חושש.
ומאחר דישראל נותן לתוכן יין, ישראל אחר עומד על גביו למה לי? דלמא אגב טירדיה, מנסך ולאו אדעתיה
רב זביד אמר: לעולם כדקאמרת מעיקרא, והכא, בעידנא דקא שדי ליה נעשה כזורק מים לטיט. אמר רב פפי, שמע מינה מדרב זביד: האי גוי דשדא חמרא לבי מילחי דישראל שרי.
מתקיף לה רב אשי: מי דמי התם קאזיל, לאיבוד, הכא לא קאזיל לאיבוד.
בר עדי טייעא אנס הנהו זיקי מרב יצחק בר יוסף, רמא בהו חמרא ואהדרינהו ניהליה אתא שאיל בי מדרשא, אמר ליה רבי ירמיה, כך הורה רבי אמי הלכה למעשה: ממלאן מים שלשה ימים, ומערן. ואמר רבא: צריך לערן מעת לעת.
סבור מינה הני מילי דידן אבל דידהו — לא, כי אתא רבין אמר רבי שמעון בן לקיש: אחד שלנו ואחד שלהם. סבר רב אחא בריה דרבא קמיה דרב אשי למימר הני מילי נודות, אבל קנקנים — לא, אמר ליה רב אשי: לא שנא נודות ולא שנא קנקנים.
תנו רבנן קנקנים של גוים, חדשים גרודים — מותרין, ישנים ומזופפין — אסורין. גוי נותן לתוכן יין — ישראל נותן לתוכן מים, גוי נותן לתוכן יין, ישראל נותן לתוכן ציר ומורייס, ואינו חושש.
איבעיא להו
לכתחלה, או דיעבד? תא שמע, דתני רב זביד בר אושעיא: הלוקח קנקנים מן הגוים, חדשים — נותן לתוכן יין, ישנים — נותן לתוכן ציר ומורייס לכתחלה.
בעא מיניה רבי יהודה נשיאה מרבי אמי: החזירן לכבשן האש ונתלבנו מהו? אמר ליה ציר שורף, אור לא כל שכן. אתמר נמי אמר רבי יוחנן, ואמרי לה אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: קנקנים של גוים שהחזירן לכבשן האש, כיון שנשרה זיפתן מהן — מותרין.
אמר רב אשי: לא תימא עד דנתרן, אלא אפילו רפאי מירפא אף על גב דלא נתר. קינסא — פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אסר, וחד שרי והלכתא כמאן דאסר.
איבעיא להו מהו ליתן לתוכו שכר? רב נחמן ורב יהודה אסרי ורבא שרי רבינא שרא ליה לרב חייא בריה דרב יצחק למירמא ביה שכרא אזל רמא ביה חמרא ואפילו הכי לא חש לה למילתא, אמר: אקראי בעלמא הוא.
רב יצחק בר ביסנא הוה ליה הנהו מאני דפקוסנא, מלינהו מיא אנחינהו בשימשא, פקעו. אמר ליה רבי אבא אסרתינהו עלך איסורא דלעולם, אימור דאמור רבנן ממלינהו מיא אנוחי בשימשא מי אמור
אמר רבי יוסנא אמר רבי אמי: כלי נתר אין לו טהרה עולמית. מאי כלי נתר? אמר רבי יוסי בר אבין: כלי מחפורת של צריף.
דבי פרזק רופילא אנס הני כובי מפומבדיתא, רמא בהו חמרא, אהדרינהו ניהלייהו אתו שיילוהו לרב יהודה, אמר: דבר שאין מכניסו לקיום הוא, משכשכן במים והן מותרין.
אמר רב עוירא: הני חצבי שחימי דארמאי כיון דלא בלעי טובא — משכשכן במים ומותרין. אמר רב פפי: הני פתוותא דבי מיכסי, כיון דלא בלעי טובא — משכשכן במים ומותרין.
כסי — רב אסי אסר, ורב אשי שרי אי שתי בהו גוי פעם ראשון — כולי עלמא לא פליגי דאסור. כי פליגי — בפעם שני.
איכא דאמרי פעם ראשון ושני — כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי — בפעם שלישי. והלכתא פעם ראשון ושני — אסור, שלישי — מותר.
אמר רב זביד: האי מאני דקוניא חיורא ואוכמא — שרי ירוקא — אסור, משום דמיצריף. ואי אית בהו קרטופני — כולהו אסירי דרש מרימר: קוניא בין אוכמא בין חיורא בין ירוקא — שרי
מאי שנא מחמץ בפסח, דבעו מיניה ממרימר הני מאני דקוניא מהו לאשתמושי בהו בפיסחא ירוקא לא תיבעי לך, דמצרפי ובלעי ואסירי כי תיבעי לך — חיורי ואוכמי מאי
כי אית בהו קרטופני לא תיבעי לך, דודאי בלעי ואסירי כי תיבעי לך — דשיעי מאי אמר
להו אנא חזינא להו דמדייתי, וכיון דמדייתי ודאי בלעי ואסירי מאי טעמא התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם.
מאי שנא מיין נסך, דדרש להו מרימר: כולהו מאני דקוניא שרי
וכי תימא חמץ דאורייתא יין נסך דרבנן — והא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון! זה תשמישו בחמין, וזה תשמישו בצונן.
רבי עקיבא איקלע לגינזק, בעו מיניה מתענין לשעות, או אין מתענין לשעות? לא הוה בידיה קנקנים של גוים אסורין או מותרין? לא הוה בידיה. במה שימש משה כל שבעת ימי המלואים? לא הוה בידיה.
אתא שאל בי מדרשא, אמרי הלכתא מתענין לשעות, ואם השלים — מתפלל תפלת תענית. והלכתא קנקנים של גוים לאחר שנים עשר חדש — מותרין. במה שימש משה שבעת ימי המלואים? בחלוק לבן. רב כהנא מתני בחלוק לבן שאין בו אימרא.
החרצנים והזגים של גוים. וכו׳ תנו רבנן החרצנים והזגים של גוים, לחין — אסורין, יבשים — מותרים. הי נינהו לחין והי נינהו יבשין? אמר רב יהודה אמר שמואל: לחין — כל שנים עשר חדש, יבשים — לאחר שנים עשר חדש.
אתמר אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כשהן אסורין — אסורין אפילו בהנאה, כשהן מותרין — מותרין אפילו באכילה.
אמר רב זביד: האי דורדיא דחמרא דארמאי בתר תריסר ירחי שתא שרי אמר רב חביבא בריה דרבא: הני גולפי, בתר תריסר ירחי שתא שרי, אמר רב חביבא: הני
אבטא דטייעי, בתר תריסר ירחי שתא שרי אמר רב אחא בריה דרב איקא: הני פורצני דארמאי בתר תריסר ירחי שתא שרי אמר רב אחא בריה דרבא: הני גולפי שחימי ואוכמי בתר תריסר ירחי שתא שרי
והמורייס. תנו רבנן מורייס אומן — מותר. רבי יהודה בן גמליאל אומר משום רבי חנינא בן גמליאל: אף חילק אומן — מותר.
תני אבימי בריה דרבי אבהו: מורייס אומן — מותר. הוא תני לה והוא אמר ליה פעם ראשון ושני — מותר, שלישי — אסור, מאי טעמא פעם ראשון ושני דנפיש שומנייהו — לא צריך למירמי בהו חמרא, מכאן ואילך רמו בהו חמרא.
ההוא ארבא דמורייסא דאתי לנמילא דעכו, אותיב רבי אבא דמן עכו נטורי בהדה. אמר ליה רבא: עד האידנא מאן נטרה אמר ליה עד האידנא למאן ניחוש לה? אי משום דמערבי ביה חמרא, קיסתא דמורייס בלומא, קיסתא דחמרא בארבעה לומי.
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: דלמא איידי דצור אתו דשוי חמרא אמר ליה התם עיקולי ופשורי איכא.
וגבינת בית אונייקי. אמר רבי שמעון בן לקיש: מפני מה אסרו גבינת אונייקי? מפני שרוב עגלים של אותה עיר, נשחטין לעבודה זרה. מאי איריא רוב עגלים? אפילו מיעוט נמי, דהא רבי מאיר חייש למיעוטא
אי אמרת רוב, איכא מיעוט,
אלא אי אמרת מיעוט, כיון דאיכא רוב עגלים דאין נשחטין לעבודה זרה, ואיכא נמי שאר בהמות דאין נשחטין לעבודה זרה — הוה ליה מיעוטא דמיעוטא ומיעוטא דמיעוטא לא חייש רבי מאיר.
אמר ליה רבי שמעון בר אליקים לרבי שמעון בן לקיש: כי נשחטין לעבודה זרה מאי הוי והא את הוא דשרי!
דאתמר השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודה זרה, להקטיר חלבה לעבודה זרה, רבי יוחנן אמר: אסורה, קסבר מחשבין מעבודה לעבודה — וילפינן חוץ מפנים.
ורבי שמעון בן לקיש אמר: מותרת!
אמר ליה תרמינך שעתך, באומר: בגמר זביחה הוא עובדה.
אמר רבי יהודה: שאל רבי ישמעאל. אמר רב אחדבוי אמר רב: המקדש בפרש שור הנסקל — מקודשת. בפרש עגלי עבודה זרה — אינה מקודשת. איבעית אימא סברא, ואיבעית אימא קרא
איבעית אימא סברא גבי עגלי עבודה זרה ניחא ליה בנפחיה, אבל גבי שור הנסקל לא ניחא ליה בנפחיה.
איבעית אימא קרא כתיב הכא "לא ידבק בידך" מאומה וכתיב התם "סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו", בשרו אסור, הא פרשו מותרת.
אמר רבא: תרוייהו תננהי, מדקאמר ליה מפני שמעמידין בקיבת נבילה, וקא מהדר ליה והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה
מכלל דאיסורי הנאה שרו פרשייהו.
ומדקאמר ליה מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי עבודה זרה, וקא מהדר ליה אם כן למה לא אסרוה בהנאה — מכלל דעבודה זרה אסור פרשייהו
ולהדר ליה משום דליתיה לאיסורא בעיניה
דהא מורייס לרבנן דלא אסרוהו בהנאה, מאי טעמא לאו משום דליתיה לאיסורא בעיניה
אמרי, הכא כיון דאוקמיה קא מוקים, חשיב ליה כמאן דאיתיה לאיסוריה בעיניה,.
השיאו לדבר אחר. וכו׳ מאי "כי טובים דדיך מיין"? כי אתא רב דימי אמר אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, עריבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה.
מאי שנא האי קרא דשייליה,? אמר רבי שמעון בן פזי, ואיתימא רבי שמעון בר אמי מרישיה דקרא קאמר ליה, "ישקני מנשיקות פיהו" אמר ליה ישמעאל אחי, חשוק שפתותיך זו בזו ואל תבהל להשיב.
מאי טעמא? אמר עולא, ואיתימא רב שמואל בר אבא: גזרה חדשה היא, ואין מפקפקין בה. מאי גזירתא אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי: משום ניקור.
ולימא ליה משום ניקור! כדעולא דאמר עולא: כי גזרי גזירתא במערבא לא מגלו טעמא עד תריסר ירחי שתא דלמא איכא איניש דלא סבירא ליה ואתי לזלזולי בה
מגדף בה רבי ירמיה, אלא מעתה, יבשה תשתרי ישן תשתרי דאמר רבי חנינא: יבש מותר, אין מניחו ליבש, ישן מותר, אין מניחו לישן.
אמר רבי חנינא: לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי חלב. ושמואל אמר: מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה.
הא קיבה גופא שריא, ומי אמר שמואל הכי והתנן קיבת הגוי ושל נבילה — הרי זו אסורה
והוינן בה: אטו דגוי לאו נבלה היא?
ואמר שמואל, חדא קתני קיבת שחיטת גוי נבלה אסורה!
לא קשיא
כאן, קודם חזרה, כאן — לאחר חזרה. ומשנה לא זזה ממקומה.
רב מלכיא משמיה דרב אדא בר אהבה אמר: מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר. רב חסדא אמר: מפני שמעמידין אותה בחומץ. רב נחמן בר יצחק אמר: מפני שמעמידין אותה בשרף הערלה.
כמאן? כי האי תנא דתניא רבי אליעזר אומר: המעמיד בשרף הערלה — אסור, מפני שהוא פירי.
אפילו תימא רבי יהושע עד כאן לא פליג רבי יהושע עליה דרבי אליעזר אלא בקטפא דגוזא אבל בקטפא דפירא מודי
והיינו דתנן אמר רבי יהושע: שמעתי בפירוש, שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין — מותר, בשרף הפגין — אסור, מפני שהוא פירי
בין לרב חסדא, בין לרב נחמן בר יצחק, תתסר בהנאה! קשיא
דרש רב נחמן בריה דרב חסדא, מאי דכתיב "לריח שמניך טובים" למה תלמיד חכם דומה? לצלוחית של פלייטין, מגולה ריחה נודף, מכוסה אין ריחה נודף.
ולא עוד, אלא, דברים שמכוסין ממנו מתגלין לו, שנאמר: "עלמות אהבוך", קרי ביה "עלומות"; ולא עוד, אלא שמלאך המות אוהבו, שנאמר: "עלמות אהבוך", קרי ביה "על מות", ולא עוד, אלא שנוחל שני עולמות, אחד העולם הזה ואחד העולם הבא, שנאמר: "עלמות", קרי ביה "עולמות".
מתני׳ ואלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, והפת והשמן שלהן. רבי ובית דינו התירו השמן.
והשלקות, וכבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ, וטרית טרופה, וציר שאין בה דגה כלבית שוטטת בו. והחילק. וקורט של חלתית, ומלח שלקונדית — הרי אלו אסורין, ואין איסורן איסור הנאה.
גמ׳ חלב למאי ניחוש לה? אי משום איחלופי, טהור — חיור, טמא — ירוק! ואי משום איערובי, ניקום, דאמר מר חלב טהור עומד, חלב טמא אינו עומד!
אי דקא בעי לגבינה הכי נמי הכא במאי עסקינן — דקא בעי ליה לכמכא.
ונשקול מיניה קלי וניקום! כיון דבטהור נמי איכא נסיובי דלא קיימי ליכא למיקם עלה דמילתא.
ואיבעית אימא אפילו תימא דקבעי לה לגבינה, איכא דקאי ביני אטפי.
והפת. אמר רב כהנא אמר רבי יוחנן: פת לא הותרה בבית דין. מכלל דאיכא מאן דשרי?
אין דכי אתא רב דימי אמר: פעם אחת יצא רבי לשדה והביא גוי לפניו פת פורני מאפה סאה, אמר רבי: כמה נאה פת זו, מה ראו חכמים לאוסרה. מה ראו חכמים? משום חתנות!
אלא, מה ראו חכמים לאוסרה בשדה. כסבורין העם התיר רבי הפת. ולא היא, רבי לא התיר את הפת.
רב יוסף ואיתימא רב שמואל בר יהודה אמר: לא כך היה מעשה, אלא אמרו: פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה פת דחוק לתלמידים, אמר רבי: אין כאן פלטר? כסבורין העם לומר: פלטר גוי, והוא לא אמר אלא פלטר ישראל
אמר רבי חלבו: אפילו למאן דאמר פלטר גוי — לא אמרן אלא דליכא פלטר ישראל, אבל במקום דאיכא פלטר ישראל לא. ורבי יוחנן אמר: אפילו למאן דאמר פלטר גוי — הני מילי בשדה, אבל בעיר לא? משום חתנות.
איבו הוה מנכית ואכיל פת אבי מצרי אמר להו רבא, ואיתימא רב נחמן בר יצחק: לא תשתעו בהדיה דאיבו דקאכיל לחמא דארמאי
והשמן שלהן. שמן, רב אמר: דניאל גזר עליו, ושמואל אמר:
זליפתן של כלים טמאים — אוסרתן. אטו כולי עלמא אוכלי טהרות נינהו! אלא, זליפתן של כלים אסורין — אוסרתן.
אמר ליה שמואל לרב: בשלמא לדידי דאמינא זליפתן של כלים אסורין אוסרתן, היינו דכי אתא רב יצחק בר שמואל בר מרתא ואמר דריש רבי שמלאי בנציבין: שמן, רבי יהודה ובית דינו נמנו עליו, והתירוהו,
קסבר נותן טעם לפגם — מותר.
אלא לדידך דאמרת דניאל גזר עליו, דניאל גזר ואתא רבי יהודה הנשיא ומבטל ליה והתנן אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין?
אמר ליה שמלאי לודאה קא אמרת שאני לודאי דמזלזלו. אמר ליה אשלח ליה? איכסיף.
אמר רב: אם הם לא דרשו, אנן לא דרשינן והכתיב "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו" — בשתי משתאות הכתוב מדבר, אחד משתה יין ואחד משתה שמן,
רב סבר על לבו שם, ולכל ישראל הורה. ושמואל סבר: על לבו שם, ולכל ישראל לא הורה.
ושמן, דניאל גזר? והאמר באלי אבימי נותאה משמיה דרב: פיתן ושמנן, יינן ובנותיהן, כולן משמנה עשר דבר הן!
וכי תימא אתא דניאל גזר ולא קיבל, ואתו תלמידי דהלל ושמאי וגזור וקיבל, אם כן מאי אסהדותיה דרב? אלא, דניאל גזר עליו בעיר, ואתו אינהו וגזור אפילו בשדה.
ורבי יהודה הנשיא היכי מצי למישרא תקנתא דתלמידי שמאי והלל? והתנן אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין! ועוד, הא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו, חוץ משמונה עשר דבר, שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו!
אמר רב משרשיא: מה טעם — הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל, שמן לא פשט איסורו ברוב ישראל, דאמר רבי שמואל בר אבא אמר רבי יוחנן: ישבו רבותינו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל; וסמכו רבותינו על דברי רבן שמעון בן גמליאל ועל דברי רבי אלעזר בר צדוק, שהיו אומרים: אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה, דאמר רב אדא בר אהבה, מאי קרא?
"במארה אתם נארים ואתי אתם קבעים הגוי כלו", אי איכא גוי כולו — אין אי לא — לא.
גופא, אמר באלי אמר אבימי נותאה משמיה דרב: פיתן ושמנן, יינן ובנותיהן, כולן משמונה עשר דבר הן. בנותיהן מאי היא? אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על בנותיהן נידות מעריסותן.
וגניבא משמיה דרב אמר: כולן, משום עבודה זרה גזרו בהן. דכי אתא רב אחא בר אדא אמר רבי יצחק: גזרו על פיתן משום שמנן, מאי אולמיה דשמן מפת?
אלא, על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר. ועל דבר אחר, משום דבר אחר.
בנותיהן, דאורייתא היא, דכתיב "לא תתחתן בם" דאורייתא שבעה גוים, אבל שאר אומות — לא, ואתו אינהו וגזור, אפילו דשאר אומות.
ולרבי שמעון בן יוחי דאמר: "כי יסיר את בנך מאחרי", לרבות כל המסירות, מאי איכא למימר! אלא דאורייתא אישות, דרך חתנות, ואתו אינהו גזור, אפילו דרך זנות.
זנות נמי בבית דינו של שם גזרו, דכתיב "ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף"!
אלא, דאורייתא גוי הבא על בת ישראל, דמשכה בתריה, אבל ישראל הבא על הגויה — לא, ואתו אינהו גזור אפילו ישראל הבא על הגויה.
ישראל הבא על הגויה — הלכה למשה מסיני היא, דאמר מר הבועל ארמית — קנאין פוגעין בו!
אמר ליה דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה, ואתו אינהו גזור, אפילו בצינעא. בצינעא נמי בית דינו של חשמונאי גזרו
[דכי אתא רב דימי אמר: בית דין של חשמונאי גזרו], ישראל הבא על הגויה — חייב משום נשג"א"
כי אתא רבין אמר משום נשג"ז!
כי גזרו בית דינו של חשמונאי ביאה, אבל ייחוד לא, ואתו אינהו גזור אפילו ייחוד. ייחוד נמי בית דינו של דוד גזרו,
דאמר רב יהודה: באותה שעה, גזרו על ייחוד! אמרי, התם ייחוד דבת ישראל, אבל ייחוד דגויה לא, ואתו אינהו גזרו אפילו אייחוד דגויה.
ייחוד דבת ישראל דאורייתא היא! דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: רמז לייחוד מן התורה מנין? שנאמר: "כי יסיתך אחיך בן אמך"? וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית?
אלא בן מתייחד עם אמו, ואין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה!
ייחוד דאורייתא דאשת איש, ואתא דוד וגזר אפילו אייחוד דפנויה, ואתו תלמידי בית שמאי ובית הלל גזור אפילו אייחוד דגויה.
מאי, על דבר אחר משום דבר אחר? אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על תינוק גוי שיטמא בזיבה? שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור.
דאמר רבי זירא: צער גדול היה לי אצל רבי אסי, ורבי אסי אצל רבי יוחנן, ורבי יוחנן אצל רבי ינאי, ורבי ינאי אצל רבי נתן בן עמרם, ורבי נתן בן עמרם אצל רבי, תינוק גוי מאימתי מטמא בזיבה? ואמר לי: בן יומו, וכשבאתי אצל רבי חייא, אמר לי: בן תשע שנים ויום אחד,
וכשבאתי והרציתי דברי לפני רבי, אמר לי: הנח דברי ואחוז דברי רבי חייא, דאמר: תינוק גוי אימתי מטמא בזיבה — בן תשע שנים ויום אחד
הואיל וראוי לביאה מטמא נמי בזיבה. אמר רבינא: הלכך, הא תינוקת גויה בת שלש שנים ויום אחד, הואיל וראויה לביאה, מטמאה נמי בזיבה.
פשיטא! מהו דתימא האי ידע לארגולי, והא לא ידעה לארגולי, קא משמע לן.
מיסתמיך ואזיל רבי יהודה נשיאה אכתפיה דרבי שמלאי שמעיה אמר לו: שמלאי, לא היית אמש בבית המדרש כשהתרנו את השמן. אמר לו: בימינו תתיר אף את הפת. אמר לו: אם כן, קרו לן "בית דינא שריא" דתנן העיד רבי יוסי בן יועזר איש צרידה על אייל קמצא דכן, ועל משקה בית מטבחיא דכן ועל דיקרב למיתא מסאב וקרו ליה "יוסף שריא"
אמר ליה התם שרא תלת, ומר שרא חדא ואי שרי מר חדא אחריתי, אכתי תרתין הוא דהויין אמר ליה אנא שראי אחריתי מאי היא?
דתנן "זה גיטך אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש", ומת בתוך שנים עשר חודש — אינו גט. ותני עלה ורבותינו התירוה לינשא, ואמרינן מאן "רבותינו"? אמר רב יהודה אמר שמואל: בית דינא דשרו משחא
סברי לה כרבי יוסי, דאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו. ואמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: רבי יהודה הנשיא הורה ולא הודו לו כל שעתו, ואמרי לה כל סייעתו.
אמר ליה רבי [אליעזר] [אלעזר] לההוא סבא כי שריתוה — לאלתר שריתוה, דלא אתי, או דלמא לאחר שנים עשר חודש, דהא איקיים ליה תנאיה
ותיבעי לך אמתניתין, דתנן "הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חודש", ומת בתוך שנים עשר חודש — הוי גט, דהא איקיים ליה תנאי
ותיבעי לך לאלתר הוי גיטא, דהא לא אתא או דלמא לאחר שנים עשר חודש, דהא איקיים ליה תנאיה אין הכי נמי, אלא משום דהוית בההוא מניינא.
אמר אביי: הכל מודים "לכשתצא חמה מנרתיקה" — לכי נפקא קאמר לה וכי מיית בליליא — גט לאחר מיתה הוא.
"על מנת שתצא חמה מנרתיקה" — מעכשיו קאמר לה וכי מיית בליליא — הא ודאי תנאה הוי, וגט מחיים הוא, כדרב הונא, דאמר רב הונא: כל האומר "על מנת" — כאומר "מעכשיו" דמי
לא נחלקו אלא "באם תצא" רבי יהודה הנשיא סבר לה כרבי יוסי, דאמר: זמנו של שטר מוכיח עליו, והוה ליה "כמהיום אם מתי", כ"מעכשיו אם מתי". ורבנן לית להו דרבי יוסי, והוה ליה "כזה גיטך אם מתי" גרידא.
גופא העיד יוסי בן יועזר איש צרידה על אייל קמצא דכן ועל משקה בי מטבחיא דכן ועל דיקרב למיתא מסאב וקרו ליה "יוסף שריא" מאי אייל קמצא? רב פפא אמר: שושיבא, ורב חייא בר אמי משמיה דעולא אמר: סוסביל.
רב פפא אמר שושיבא, וקמיפלגי בראשו ארוך, מר סבר, ראשו ארוך — אסור, ומר סבר, ראשו ארוך — מותר. רב חייא בר אמי משמיה דעולא אמר
סוסביל, בראשו ארוך כולי עלמא לא פליגי דאסור, והכא בכנפיו חופין את רובו על ידי הדחק קמיפלגי, מר סבר רובא כל דהו בעינן. ומר סבר, רובא דמנכר בעינן
ועל משקה בי מטבחיא דכן מאי דכן רב אמר: דכן ממש. ושמואל אמר: דכן מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמן יש בהן.
רב אמר דכן ממש, קסבר טומאת משקין דרבנן וכי גזור רבנן טומאה במשקין דעלמא אבל במשקה בי מטבחיא לא גזרו רבנן
ושמואל אמר דכן מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמן יש בהן, קסבר טומאת משקין דאורייתא לטמא אחרים דרבנן וכי גזרו רבנן במשקין דעלמא במשקין בי מטבחיא לא גזרו.
ועל דיקרב למיתא — מסאב וקרו ליה "יוסף שריא" "יוסף אסרא" מיבעי ליה! ועוד, דאורייתא היא, דכתיב "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת... וגו'!
דאורייתא דיקרב טמא, דיקרב בדיקרב — טהור, ואתו אינהו וגזור אפילו דיקרב בדיקרב, ואתא איהו ואוקמה אדאורייתא,
דיקרב בדיקרב נמי דאורייתא הוא דכתיב "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא"!
אמרוה רבנן קמיה דרבא משמיה דמר זוטרא בריה דרב נחמן דאמר משמיה דרב נחמן: דאורייתא דיקרב בדיקרב בחיבורין — טומאת שבעה, שלא בחיבורין — טומאת ערב; ואתו אינהו וגזור, אפילו שלא בחיבורין טומאת שבעה, ואתא איהו ואוקמה אדאורייתא
דאורייתא מאי היא דכתיב "הנגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים", וכתיב "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא", וכתיב "והנפש הנגעת תטמא עד הערב", הא כיצד?
כאן — בחיבורין, כאן — שלא בחיבורין.
אמר להו רבא: לאו אמינא לכו לא תתלו ביה בוקי סריקי, ברב נחמן? הכי אמר רב נחמן: ספק טומאה ברשות הרבים התיר להן.
והא הלכתא מסוטה גמרינן לה מה סוטה, רשות היחיד, אף טומאה רשות היחיד?
הא אמר רבי יוחנן: הלכה ואין מורין כן. ואתא איהו ואורי ליה אורויי,.
תניא נמי הכי רבי יהודה אומר: קורות נעץ להם, ואמר: עד כאן רשות הרבים, עד כאן רשות היחיד. כי אתו לקמיה דרבי ינאי, אמר להו הא מיא בשיקעתא דבנהרא זילו טבולו.
והשלקות. מנהני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, אמר קרא "אכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי", כמים — מה מים שלא נשתנו, אף אוכל שלא נשתנה.
אלא מעתה, חטין ועשאן קליות הכי נמי דאסורין? וכי תימא הכי נמי והתניא חיטין ועשאן קליות — מותרין! אלא כמים — מה מים שלא נשתנו מברייתן, אף אוכל שלא נשתנה מברייתו.
אלא מעתה, חיטין וטחנן הכי נמי דאסורין? וכי תימא הכי נמי והתניא חיטין ועשאן קליות, הקמחים והסלתות שלהן מותרין! אלא כמים — מה מים שלא נשתנו מברייתן על ידי האור, אף אוכל שלא נשתנה מברייתו על ידי האור.
מידי אור כתיב!
אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא
אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל הנאכל כמות שהוא חי — אין בו משום בישולי גוים. בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו הכי אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת — אין בו משום בישולי גוים.
מאי בינייהו? איכא בינייהו דגים קטנים וארדי, ודייסא.
אמר רב אסי אמר רב: דגים קטנים מלוחים — אין בהן משום בישולי גוים. אמר רב יוסף: אם צלאן גוי — סומך ישראל עליהם משום עירובי תבשילין. ואי עבדינהו גוי כסא דהרסנא — אסור.
פשיטא מהו דתימא הרסנא עיקר, קא משמע לן קימחא עיקר.
אמר רב ברונא אמר רב: גוי שהצית את האור באגם — כל החגבים שבאגם אסורין. היכי דמי אילימא דלא ידע הי טהור והי טמא, מאי איריא גוי? אפילו ישראל נמי אלא משום בישולי גוים —
כי האי גוונא מי אסיר והאמר רב חנן בר אמי אמר רבי פדת אמר רבי יוחנן: האי גוי דחריך רישא — שרי למיכל מיניה אפילו מריש אוניה, אלמא לעבורי שער קמיכוין, הכא נמי לגלויי אגמא קא מיכוין!
לעולם דלא ידע הי טהור והי טמא, ומעשה שהיה, בגוי היה.
גופא, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: האי גוי דחריך רישא — שרי למיכל מיניה אפילו מריש אוניה אמר רבינא: הלכך, האי גוי דשדא סיכתא לאתונא, וקבר בה ישראל קרא מעיקרא — שפיר דמי פשיטא! מהו דתימא לבשולי מנא קא מיכוין, קא משמע לן לשרורי מנא קא מיכוין,
אמר רב יהודה אמר שמואל: הניח ישראל בשר על גבי גחלים, ובא גוי והפך בו — מותר. היכי דמי אילימא דאי לא הפך ביה הוה בשיל פשיטא! אלא לאו דאי לא הפך לא הוה בשיל אמאי מותר? בישולי של גוים נינהו
לא צריכא, דאי לא הפך הוה בשיל בתרתי שעי והשתא קא בשיל בחדא שעתא מהו דתימא קרובי בישולא מילתא היא, קא משמע לן.
והאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: כל שהוא כמאכל בן דרוסאי — אין בו משום בישולי גוים, הא אינו כמאכל בן דרוסאי — יש בו משום בשולי גוים!
התם, כגון דאותביה בסילתא, ושקליה גוי ואותביה בתנורא.
תניא נמי הכי מניח ישראל בשר על גבי גחלים, ובא גוי ומהפך בו עד שיבא ישראל מבית הכנסת או מבית המדרש, ואינו חושש. שופתת אשה קדירה על גבי כירה, ובאת גויה
ומגיסה עד שתבא מבית המרחץ או מבית הכנסת, ואינה חוששת.
איבעיא להו, הניח גוי והפך ישראל, מהו? אמר רב נחמן בר יצחק: קל וחומר, גמרו ביד גוי מותר, גמרו ביד ישראל לא כל שכן?
איתמר נמי אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, ואמרי לה אמר רב אחא בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בין שהניח גוי והפך ישראל, בין שהניח ישראל והפך גוי — מותר, ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד גוי.
אמר רבינא, הלכתא הא ריפתא דשגר גוי ואפה ישראל, אי נמי שגר ישראל ואפה גוי, אי נמי שגר גוי ואפה גוי, ואתא ישראל וחתה בה חתויי — שפיר דמי.
דג מליח, חזקיה שרי, ורבי יוחנן אסר. ביצה צלויה — בר קפרא שרי ורבי יוחנן אסר. כי אתא רב דימי אמר: אחד דג מליח ואחד ביצה צלויה — חזקיה ובר קפרא שרו ורבי יוחנן אסר.
רבי חייא פרוואה איקלע לבי ריש גלותא אמרו ליה ביצה צלויה מאי אמר להו חזקיה ובר קפרא שרו ורבי יוחנן אסר, ואין דבריו של אחד במקום שנים. אמר להו רב זביד: לא תציתו ליה הכי אמר אביי: הלכתא כוותיה דרבי יוחנן. אשקיוהו נגוטא דחלא ונח נפשיה,.
תנו רבנן הקפריסין, והקפלוטות, והמטליא, והחמין, והקליות שלהן — מותרין, ביצה צלויה — אסורה. שמן — רבי יהודה הנשיא ובית דינו נמנו עליו והתירוהו.
תניא היא המטליא היא פשליא היא שיעתא. מאי שיעתא? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הא ארבעין שנין דנפיק האי עובדא ממצרים, ורבה בר בר חנה דידיה אמר: הא שתין שנין דנפיק האי עובדא ממצרים, ולא פליגי, מר בשניה ומר בשניה?
מייתו ביזרא דכרפסא וביזרא דכיתנא וביזרא דשבלילתא ותרו להו בהדי הדדי בפשורי ושבקו ליה עד דמקבל ומייתי חצבי חדתי ומלו להו מיא ותרו בהו גרגישתא ומדבקין ביה, ועיילין לבי בני אדנפקו מלבלבי, ואכלי מינייהו, וקיירי מבינתא דרישייהו עד טופרא דכרעייהו אמר רב אשי, אמר לי רבי חנינא: מילין. ואמרי לה במילין.
תנו רבנן הכוספן של גוים, שהוחמו חמין, ביורה גדולה — אסור, ביורה קטנה — מותר. ואיזו היא יורה קטנה? אמר רבי ינאי: כל שאין צפור דרור יכול ליכנס בתוכה.
ודלמא אדמויי אדמוה ועיילוה אלא כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה.
והתניא אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה — מותר! לא קשיא הא כמאן דאמר, נותן טעם לפגם אסור, הא כמאן דאמר, נותן טעם לפגם מותר.
אמר רב ששת: האי מישחא שליקא דארמאי — אסור. אמר רב ספרא: למאי ניחוש לה אי משום איערובי — מיסרא סרי, אי משום בישולי גוים — נאכל הוא כמו שהוא חי, אי משום גיעולי גוים — נותן טעם לפגם הוא ומותר!
בעו מיניה מרבי אסי: הני אהיני שליקי דארמאי מאי חוליי — לא תיבעי לך, דודאי שרו, מרירי — לא תיבעי לך, דודאי אסירי כי תיבעי לך מציעאי, מאי אמר להו מאי תיבעי להו? דרבי אסר, ומנו? לוי.
שתיתאה — רב שרי אבוה דשמואל ולוי אסרי בחיטי ושערי כולי עלמא לא פליגי דשרי, בטלפחי דחלא כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי — בטלפחי דמיא, מר סבר, גזרינן הא אטו הא ומר סבר, לא גזרינן
ואיכא דאמרי בטלפחי דמיא כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי — בחיטי ושערי מר סבר גזרינן הא אטו הא ומר סבר לא גזרינן
אמר רב: תרי מיני שתיתאה שדר ברזילי הגלעדי לדוד, דכתיב "משכב וספות וכלי יוצר חטים ושערים וקמח וקלי ופול ועדשים וקלי". והשתא הוא דקא מפקי צני צני, לשוקי דנהרדעא ולית דחייש להא דאבוה דשמואל ולוי.
וכבשין שדרכן לתת בתוכן יין. אמר חזקיה: לא שנו אלא שדרכן, אבל בידוע — אסור אפילו בהנאה. ומאי שנא ממורייס, דשרו רבנן בהנאה? התם לעבורי זוהמא, הכא, למתוקי טעמא.
ורבי יוחנן אמר: אפילו בידוע נמי מותר. ומאי שנא ממורייס לרבי מאיר דאסיר בהנאה?
התם ידיע, ממשו, הכא לא ידיע ממשן.
וטרית טרופה, וציר שאין בה דגה וכו'. מאי חילק? אמר רב נחמן בר אבא אמר רב: זו סולתנית, ומפני מה אסורה? מפני שערבונה, עולה עמה.
תנו רבנן אין לו עכשיו, ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הסולתנית והעפיץ — הרי זה מותר. יש לו עכשיו ועתיד להשיר בשעה שעולה מן הים, כגון אקונס ואפונס, כטספטייס ואכספטייס ואוטנס — מותר.
אכריז רבי אבהו בקיסרי: קירבי דגים ועוברן ניקחין מכל אדם? חזקתן אינן באים אלא מפלוסא ואספמיא. כי הא דאמר אביי: האי צחנתא דבב נהרא — שריא
מאי טעמא אילימא משום דרדיפי מיא והאי דג טמא כיון דלית ליה חוט השדרה, בדוכתא דרדיפי מיא לא מצי קאי והא קא חזינן דקאי!
אלא משום דמליחי מיא, והאי דג טמא כיון דלית ליה קלפי בדוכתא דמליחי מיא לא מצי קאי והא קחזינן דקאי אלא, משום דלא מרבה טינא דג טמא. אמר רבינא: האידנא דקא שפכי ביה, נהר גוזא ונהר גמדא — אסירי.
אמר אביי: האי חמרא דימא — שרי תורא דימא אסיר וסימניך טמא טהור, טהור טמא,
אמר רב אשי: שפר נונא — שרי קדש נונא — אסיר וסימניך "קדש לה'" איכא דאמרי קבר נונא — אסור, וסימניך קברי גוים.
רבי עקיבא איקלע לגינזק, אייתו לקמיה ההוא נונא דהוה דמי לחיפושא, חפייה בדיקולא, חזא ביה קלפי ושרייה. רב אשי איקלע לטמדוריא, אייתו לקמיה ההוא נונא דהוה דמי לצלופחא, נקטיה להדי יומא חזא דהוה ביה צימחי ושרייה
רב אשי איקלע לההוא אתרא אייתו לקמיה נונא דהוי דמי לשפרנונא, חפייה במשיכלי חיורי חזא ביה קלפי ושרייה,, רבה בר בר חנה איקלע לאקרא דאגמא, קריבו ליה צחנתא שמעיה לההוא גברא דהוה קרי ליה באטי
אמר: מדקא קרי ליה באטי — שמע מינה דבר טמא אית ביה, לא אכל מיניה לצפרא עיין בה, אשכח ביה דבר טמא, קרי אנפשיה "לא יאנה לצדיק כל און".
והקורט של חילתית. מאי טעמא משום דמפסקי ליה בסכינא. אף על גב דאמר מר נותן טעם לפגם מותר, אגב חורפיה דחילתיתא מחליא ליה שמנוניתא והוה ליה כנותן טעם לשבח ואסור.
עבדיה דרבי לוי הוה קא מזבין חילתיתא, כי נח נפשיה דרבי לוי אתו לקמיה דרבי יוחנן, אמרו ליה מהו למיזבן מיניה? אמר להו עבדו של חבר הרי הוא כחבר.
רב הונא בר מניומי זבן תכילתא מאנשי דביתיה דרב עמרם חסידא. אתא לקמיה דרב יוסף, לא הוה בידיה
פגע ביה חנן חייטא, אמר ליה יוסף עניא מנא ליה,? בדידי הוה עובדא דזביני תכילתא מאנשי דביתיה דרבנאה אחוה דרבי חייא בר אבא, ואתאי לקמיה דרב מתנא, לא הוה בידיה אתאי לקמיה דרב יהודה מהגרוניא, אמר לי: נפלת ליד, הכי אמר שמואל: אשת חבר הרי היא כחבר.
תנינא להא דתנו רבנן אשת חבר הרי היא כחבר, עבדו של חבר הרי הוא כחבר, חבר שמת — אשתו ובניו ובני ביתו הרי הן בחזקתן עד שיחשדו. וכן חצר שמוכרין בה תכלת, הרי הן בחזקתן עד שתיפסל.
תנו רבנן אשת עם הארץ שנשאת לחבר, וכן בתו של עם הארץ שנשאת לחבר, וכן עבדו של עם הארץ שנמכר לחבר — כולן צריכין לקבל דברי חברות. אבל אשת חבר שנשאת לעם הארץ, וכן בתו של חבר שנשאת לעם הארץ, וכן עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ — אינן צריכין לקבל דברי חברות לכתחלה, דברי רבי מאיר;
רבי יהודה אומר: אף הן צריכין לקבל דברי חברות לכתחלה. וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: מעשה באשה אחת שנשאת לחבר, והיתה קושרת לו תפילין על ידו, נשאת למוכס, והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו.
אמר רב: חבי"ת — אסור בחותם אחד. חמפ"ג — מותר בחותם אחד. חלב, בשר, יין, תכלת —
אסורין בחותם אחד. חילתית מורייס, פת, גבינה — מותרין בחותם אחד.
פת, למאי ניחוש לה? אי משום איחלופי קרירא בחמימא — מידע ידיע דחיטי בדשערי נמי מידע ידיע — אי כי הדדי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף
ורב, מאי שנא גבינה? דלא טרח ומזייף, חלב נמי לא טרח ומזייף? אמר רב כהנא: אפיק "חלב, ועייל חתיכת דג שאין בה סימן.
היינו בשר! תרי גווני בשר.
ושמואל אומר: בי"ת אסור בחותם אחד, מח"ג מותר בחותם אחד. בשר, יין, תכלת — אסורין בחותם אחד "מורייס, חילתית, גבינה — מותרין בחותם אחד. לשמואל, חתיכת דג שאין בה סימן היינו בשר, תרי גווני בשר לא אמרינן
תנו רבנן אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא — לא יין ולא מורייס ולא חלב, ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה, אלא מן המומחה. וכולן אם נתארח אצל בעל הבית — מותר.
מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: שגר לו בעל הבית לביתו — מותר; מאי טעמא בעל הבית לא שביק היתירא ואכל איסורא וכי משגר ליה, ממאי דאכיל משדר ליה.
ומלח סלקונדרית. מאי מלח סלקונדרית? אמר רב יהודה אמר שמואל: מלח שכל סלקונדרי רומי אוכלין אותה. תנו רבנן מלח סלקונדרית, שחורה — אסורה, לבנה — מותרת, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: לבנה — אסורה, שחורה — מותרת. רבי יהודה בן גמליאל משום רבי חנינא בן גמליאל אומר: זו וזו אסורה.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לדברי האומר לבנה אסורה, קירבי דגים לבנים טמאים מעורבין בה. לדברי האומר שחורה אסורה, קירבי דגים שחורים טמאים מעורבין בה.
לדברי האומר זו וזו אסורה, זה וזה מעורבין בה. אמר רבי אבהו משום רבי חנינא בן גמליאל: זקן אחד היה בשכונתנו, שהיה מחליק פניה בשומן חזיר.
הרי אלו אסורים. למעוטי מאי! לחזקיה למעוטי בידוע. לרבי יוחנן — למעוטי מורייס וגבינת בית אונייקי, וסתמא כרבי מאיר.
מתני׳ ואלו מותרין באכילה: חלב שחלבו גוי וישראל רואהו, והדבש, והדבדבניות אף על פי שמנטפין. אין בהן משום הכשר משקה. וכבשין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ, וטרית שאינה טרופה, וציר שיש בה דגה, ועלה של חילתית, וזיתי גלוסקאות המגולגלין.
רבי יוסי אומר: השלחין — אסורין. החגבים הבאים מן הסלולה — אסורין, מן ההפתק — מותרין. וכן לתרומה.
גמ׳ תנינא להא דתנו רבנן יושב ישראל בצד עדרו של גוי, וגוי חולב ומביא לו, ואינו חושש. היכי דמי אי דליכא דבר טמא בעדרו — פשיטא, ואי דאיכא דבר טמא בעדרו, אמאי?
לעולם דאיכא דבר טמא, וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה מהו דתימא כיון דיתיב לא חזי ליה ניחוש דלמא מייתי ומערב ביה קא משמע לן כיון דכי קאי חזי ליה, אירתותי מירתת ולא מיערב ביה
והדבש. דבש למאי ניחוש לה אי משום איערובי — מיסרא סרי, אי משום בישולי גוים — נאכל כמו שהוא חי. אי משום גיעולי גוים — נותן טעם לפגם הוא, ומותר.
והדבדבניות אף על פי שמנטפות — אין בהן משום הכשר משקה. ורמינהי הבוצר לגת, שמאי אומר: הוכשר, הלל אומר: לא הוכשר, ואודי ליה הלל לשמאי!
התם, קא בעי ליה למשקה, הכא לא קא בעי ליה למשקה.
וטרית שאינה טרופה. תנו רבנן איזו היא טרית שאינה טרופה? כל שראש ושדרה ניכר. ואיזו ציר שיש בה דגה? כל שכילבית אחת או שתי כילביות
שוטטות בו. השתא כילבית אחת אמרת שרי שתי כילביות מבעיא? לא קשיא כאן — בפתוחות, כאן — בסתומות.
איתמר, רב הונא אמר: עד שתהא ראש ושדרה ניכר, רב נחמן אמר: או ראש או שדרה. מתיב רב עוקבא בר חמא ובדגים, כל שיש לו סנפיר וקשקשת! אמר אביי: כי תניא ההיא באראה ופלמודא, דדמו רישייהו לטמאים.
אמר רב יהודה משמיה דעולא: מחלוקת לטבל בצירן, אבל בגופן — דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר. אמר רבי זירא: מריש הוה מטבילנא בצירן, כיון דשמענא להא דאמר רב יהודה משמיה דעולא: מחלוקת לטבל בצירן, אבל בגופן — דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר, בצירן נמי לא מטבילנא.
אמר רב פפא, הלכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחת ואחת. מיתיבי חתיכות שיש בהן סימן, בין בכולן בין במקצתן, ואפילו באחד ממאה שבהן — כולן מותרות; ומעשה בגוי אחד שהביא גרב של חתיכות ונמצא סימן באחת מהן, והתיר רבן שמעון בן גמליאל את הגרב כולו!
תרגמה רב פפא: כשחתיכות שוות. אי הכי מאי למימרא! מהו דתימא ניחוש דלמא אתרמי, קא משמע לן.
ההוא ארבא דצחנתא דאתי לסיכרא, נפק רב הונא בר חיננא וחזא ביה קלפי ושרייה אמר ליה רבא: ומי איכא דשרי כהאי גוונא באתרא דשכיחי קלפי! נפק שיפורי דרבא ואסר שיפורי דרב הונא בר חיננא ושרי
אמר רב ירמיה מדפתי, לדידי אמר לי רב פפי: כי שרא רב הונא בר חיננא — בצירן, אבל בגופן לא. אמר רב אשי, לדידי אמר לי רב פפא: כי שרא רב הונא בר חיננא אפילו בגופן.
ואנא לא מיסר אסרינא דקאמר לי רב פפא, ולא מישרא שרינא דהא אמר (לי) רב יהודה משמיה דעולא: מחלוקת לטבל בצירן, אבל בגופן — דברי הכל עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחד ואחד.
יתיב רב חיננא בר אידי קמיה דרב אדא בר אהבה ויתיב וקאמר גוי שהביא עריבה מלאה חביות, ונמצאת כילבית באחת מהן, פתוחות — כולן מותרות, סתומות — היא מותרת, וכולן אסורות. אמר ליה מנא לך הא מתלתא קראי שמיע לי, מרב ושמואל ורבי יוחנן.
אמר רב ברונא אמר רב: קירבי דגים ועוברן אין נקחין אלא מן המומחה. רמי ליה עולא לרבי דוסתאי דמן בירי: מדקאמר רב: קירבי דגים ועוברן אין נקחין אלא מן המומחה, מכלל דדג טמא אית ליה עובר, ורמינהי דג טמא משריץ, דג טהור מטיל ביצים!
סמי מכאן עוברן. אמר ליה רבי זירא: לא תיסמי תרוייהו, מטילי ביצים נינהו אלא זה משריץ מבחוץ, וזה משריץ מבפנים.
למה לי מומחה? לבדוק בסימנין! דתניא כסימני ביצים כך סימני דגים; סימני דגים סלקא דעתך סימני דגים סנפיר וקשקשת כתיב בהו! אלא כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים
ואלו הן סימני ביצים: כל שכודרת ועגולגלת, ראשה אחד כד וראשה אחד חד — טהורה, שני ראשיה חדין ושני ראשיה כדין — טמאה, חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים — טמאה, חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים — טהור, חלבון וחלמון מעורבין זה בזה — זו היא ביצת השרץ. אמר רבא: כשנימוחו.
ולרבי דוסתאי דמן בירי דאמר: סמי מכאן עוברן
והתניא כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים! לאו תרוצי מתרצת לה? כך סימני קירבי דגים.
והיכי משכחת בסימני קירבי דגים שיהא כד וחד? משכחת לה בשילפוחא.
אם אין שם מומחה, מאי? אמר רב יהודה: כיון דאמר אני מלחתים — מותרין. רב נחמן אמר: עד שיאמר אלו דגים, ואלו קירביהן. אורי ליה רב יהודה לאדא דיילא כיון דאמר "אני מלחתים" — מותרין.
ועלה של חילתית. פשיטא? לא נצרכה אלא לקרטין שבו, מהו דתימא ניחוש דלמא מייתי ומערב ביה קא משמע לן דהא אישתרוקי היא דאישתרוק ואתא בהדה.
וזיתי גלוסקאות המגולגלין. פשיטא? לא נצרכא אף על גב דרפי טובא מהו דתימא חמרא רמא בהו, קא משמע לן הני מחמת מישחא הוא דרפו
ורבי יוסי אומר: שלחין אסורין. היכי דמי שלחין? אמר רבי יוסי בר חנינא: כל שאוחזו בידו וגרעינתו נשמטת.
החגבין הבאין. כו׳ תנו רבנן החגבין, והקפריסין, והקפלוטות, הבאין מן האוצר ומן ההפתק ומן הספינה — מותרין. הנמכרין בקטלוזא לפני חנוני — אסורין, מפני שמזלף יין עליהן. וכן יין תפוחים של גוים, הבאין מן האוצר ומן ההפתק ומן הסלולה — מותרין, הנמכר בקטלוזא — אסור, מפני שמערבין בו יין.
תנו רבנן פעם אחת חש רבי במעיו, אמר: כלום יש אדם שיודע, יין תפוחים של גוים אסור או מותר? אמר לפניו רבי ישמעאל בן רבי יוסי: פעם אחת חש אבא במעיו, והביאו לו יין תפוחים של גוים של שבעים שנה, ושתה ונתרפא; אמר לו כל כך היה בידך, ואתה מצערני!
בדקו ומצאו גוי אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של שבעים שנה, ושתה ונתרפא, אמר: ברוך המקום "שמסר עולמו לשומרים.
וכן לתרומה. מאי "וכן לתרומה"? אמר רב ששת: וכן לכהן החשוד למכור תרומה לשם חולין, לפניו הוא דאסור, אבל הבא מן האוצר ומן ההפתק ומן הסלולה — מותר, אירתותי מירתת סבר שמעי ביה רבנן ומפסדו ליה מינאי.
הדרן עלך אין מעמידין
מתני׳ כל הצלמים אסורין, מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף כל שיש בידו כל דבר.
גמ׳ אי דנעבדין פעם אחת בשנה, מאי טעמא דרבנן! אמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: במקומו של רבי מאיר היו עובדין אותה פעם אחת בשנה. ורבי מאיר דחייש למיעוטא, — גזר שאר מקומות אטו אותו מקום, ורבנן דלא חיישי למיעוטא — לא גזרו שאר מקומות אטו אותו מקום.
אמר רב יהודה אמר שמואל: באנדרטי של מלכים שנינו. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: ובעומדין על פתח מדינה שנינו.
אמר רבה: מחלוקת בשל כפרים, אבל בשל כרכים — דברי הכל מותרין, מאי טעמא לנוי עבדי להו.
ודכפרים מי איכא למאן דאמר לנוי קעבדי להו דכפרים ודאי למיפלחינהו עבדי להו
אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רבה: מחלוקת בשל כרכים, אבל בשל כפרים — דברי הכל אסורים.
וחכמים אומרים: אינן אסורין. וכו׳ מקל — שרודה את עצמו תחת כל העולם כולו כמקל. צפור — שתופש את עצמו תחת כל העולם כולו כצפור. כדור — שתופש את עצמו תחת כל העולם כולו ככדור.
תנא הוסיפו עליהן סייף, עטרה, וטבעת
סייף — מעיקרא סבור — לסטים בעלמא ולבסוף סבור שהורג את עצמו תחת כל העולם כולו.
עטרה — מעיקרא סבור גדיל כלילי בעלמא ולבסוף סבור כעטרה למלך. טבעת — מעיקרא סבור אישתיימא בעלמא ולבסוף סבור שחותם את עצמו תחת כל העולם כולו למיתה.
רבן שמעון בן גמליאל. כו׳ תנא אפילו צרור, אפילו קיסם.
בעי רב אשי: תפש בידו צואה, מהו? מי אמרינן כולי עלמא זילו באפיה כי צואה, או דילמא הוא מיהו דזיל באפי כולי עלמא כצואה? תיקו.
מתני׳ המוצא שברי צלמים — הרי אלו מותרין, מצא תבנית יד או תבנית רגל — הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן נעבד.
גמ׳ אמר שמואל: אפילו שברי עבודה זרה. והאנן תנן שברי צלמים!
הוא הדין דאפילו שברי עבודה זרה, והא דקתני שברי צלמים — משום דקבעי למיתנא סיפא מצא תבנית יד תבנית רגל — הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן נעבד.
תנן מצא תבנית יד תבנית רגל — הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בו נעבד. אמאי
והא שברים נינהו! תרגמה שמואל: בעומדין על בסיסן.
אתמר עבודה זרה שנשתברה מאיליה, רבי יוחנן אמר: אסורה. רבי שמעון בן לקיש אמר: מותרת.
רבי יוחנן אמר: אסורה, דהא לא בטלה. רבי שמעון בן לקיש אמר: מותרת, מסתמא בטולי מבטיל לה מימר אמר איהי נפשה לא אצלה, לההוא גברא מצלה ליה,
איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש "וראש דגון ושתי כפות ידיו כרתות" וגו׳ וכתיב "על כן לא ידרכו כהני דגון" וגו׳
אמר לו: משם ראיה? התם שמניחין את הדגון, ועובדין את המפתן, דאמרי הכי שבקיה איסריה לדגון, ואתא איתיב ליה על המפתן.
איתיביה המוצא שברי צלמים — הרי אלו מותרין. הא שברי עבודה זרה — אסורין!
לא תימא שברי עבודה זרה אסורין, אלא אימא הא צלמים עצמן אסורין, וסתמא כרבי מאיר.
ורבי יוחנן, מדרבי מאיר נשמע להו לרבנן לאו אמר רבי מאיר צלמים אסורין שברי צלמים מותרין, לרבנן עבודה זרה נמי היא אסורה ושבריה מותרין!
הכי השתא התם, אימר עבדום אימר לא עבדום, ואם תמצי לומר עבדום — אימר בטלום. עבודה זרה ודאי עבדוה, מי יימר דבטלה? הוי ספק, וודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי.
ואין ספק מוציא מידי ודאי? והתניא חבר שמת, והניח מגורה מלאה פירות, אפילו הן בני יומן — הרי הן בחזקת מתוקנין.
והא הכא דודאי טבילי, ספק עשרינהו ספק לא עשרינהו וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי!
התם ודאי וודאי הוא, דודאי עשרינהו כדרבי חנינא חוזאה, דאמר רבי חנינא חוזאה: חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו.
ואי בעית אימא מעיקרא לא טבילי ספק וספק הוא?
אפשר דעבד כדרבי אושעיא דאמר: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר.
ואין ספק מוציא מידי ודאי? והתניא אמר רבי יהודה: מעשה בשפחתו
של מציק אחד ברימון שהטילה נפל לבור, ובא כהן והציץ, לידע אם זכר אם נקבה. ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו, מפני שחולדה וברדלס מצוין שם.
והא הכא דודאי הטילה נפל, ספק גררוהו ספק לא גררוהו, וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי!
לא תימא הטילה נפל לבור, אלא אימא הטילה כמין נפל לבור.
והא "לידע אם זכר אם נקבה הוא" קתני
הכי קאמר לידע אם רוח הפילה, אם נפל הטילה, ואם תמצי לומר נפל הטילה, לידע אם זכר אם נקבה.
ואיבעית אימא כיון שחולדה וברדלס מצוין שם — ודאי גררוהו.
איתיביה מצא תבנית יד תבנית רגל — הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן נעבד; אמאי? הא שברים נינהו!
הא תרגמה שמואל: בעומדין על בסיסן.
איתיביה גוי מבטל עבודה זרה שלו, ושל חברו. וישראל אינו מבטל עבודה זרה של גוי. אמאי? תיהוי, כעבודה זרה שנשתברה מאליה!
אמר אביי: שפחסה. וכי פחסה מאי הוי והא תנן פחסה אף על פי שלא חסרה — בטלה!
הני מילי דפחסה גוי, אבל פחסה ישראל לא בטלה.
ורבא אמר: לעולם כי פחסה ישראל נמי בטלה. אלא, גזרה דלמא מגבה לה והדר מבטיל לה והוי עבודה זרה ביד ישראל, וכל עבודה זרה ביד ישראל אינה בטלה לעולם.
איתיביה גוי שהביא אבנים מן המרקוליס, וחיפה בהן דרכים וטרטיאות — מותרות, וישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וטרטיאות — אסורות. אמאי? תיהוי כעבודה זרה שנשתברה מאליה!
הכא נמי כדרבא
איתיביה גוי ששיפה עבודה זרה לצרכו — היא, ושיפוייה מותרין. לצרכה — היא אסורה, ושיפוייה מותרין. וישראל ששיפה עבודה זרה, בין לצרכו בין לצרכה — היא ושיפוייה אסורין. אמאי? תיהוי כעבודה זרה שנשתברה מאליה!
הכא נמי כדרבא
איתיביה, רבי יוסי אומר: שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. אמרו לו: אף היא נעשה זבל, וכתיב "לא ידבק בידך מאומה מן החרם". אמאי? תיהוי כעבודה זרה שנשתברה מאליה!
הכא נמי כדרבא
איתיביה, רבי יוסי בן יסיאן אומר: מצא צורת דרקון, וראשו חתוך, ספק גוי חתכו ספק ישראל חתכו — מותר, ודאי ישראל חתכו — אסור. אמאי? תיהוי כעבודה זרה שנשתברה מאליה!
הכא נמי כדרבא
איתיביה, רבי יוסי אומר: אף לא ירקות בימות הגשמים, מפני שהנבייה נושרת עליהן. אמאי? תיהוי כעבודה זרה שנשתברה מאליה!
שאני התם דעיקר עבודה זרה קיימת.
והא שיפויין, דעיקר עבודה זרה קיימת, וקתני לצרכה — היא אסורה ושיפוייה מותרין!
רב הונא בריה דרב יהושע אמר — לפי שאין עבודה זרה בטלה דרך גדילתה.
איתיביה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן קן שבראש האילן של הקדש — לא נהנין, ולא מועלין. בראשה של אשרה — יתיז בקנה.
קא סלקא דעתך, כגון ששברה ממנו עצים וקינתה בהן, וקתני יתיז בקנה!
הכא במאי עסקינן כגון דאייתי עצים מעלמא, וקינתה בהן.
דיקא נמי, דקתני גבי הקדש: לא נהנין ולא מועלין; אי אמרת בשלמא דאייתי עצים מעלמא היינו דקתני גבי הקדש: לא נהנין ולא מועלין, לא נהנין — מדרבנן, ולא מועלין מדאורייתא, דהא לא קדישי,
אלא אי אמרת ששברה עצים ממנו וקינתה בהן, אמאי לא מועלין? הא קדישי
מידי איריא, הכא, בגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן וקא סבר אין מעילה בגידולין.
ורבי אבהו אמר רבי יוחנן מאי "יתיז"? יתיז באפרוחין.
אמר ליה רבי יעקב לרבי ירמיה בר תחליפא, אסברה לך: באפרוחין כאן וכאן, מותרין, בביצים — כאן וכאן אסורין. אמר רב אשי: ואפרוחין שצריכין לאמן כביצים דמו.
מתני׳ המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון — יוליכם לים המלח. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שעל המכובדין — אסורין, שעל המבוזין — מותרין.
גמ׳ למימרא, דלהני הוא דפלחי להו, למידי אחרינא לא ורמינהי השוחט לשום ימים, לשום נהרות, לשום מדבר, לשום חמה, לשום לבנה, לשום כוכבים ומזלות, לשום מיכאל שר הגדול, לשום שילשול קטן — הרי אלו זבחי מתים!
אמר אביי: מיפלח לכל דמשכחי פלחי מיצר ומפלחי הני תלתא דחשיבי ציירי להו ופלחי להו למידי אחרינא — לנוי בעלמא עבדי להו.
מנקיט רב ששת חומרי מתנייתא ותני, כל המזלות מותרין — חוץ ממזל חמה ולבנה, וכל הפרצופין מותרין — חוץ מפרצוף אדם, וכל הצורות מותרות — חוץ מצורת דרקון.
אמר מר כל המזלות מותרין חוץ ממזל חמה ולבנה. הכא במאי עסקינן אילימא בעושה, אי בעושה, כל המזלות מי שרי והכתיב "לא תעשון אתי", לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני במרום!
אלא פשיטא במוצא, וכדתנן המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון — יוליכם לים המלח.
אי במוצא, אימא מציעתא כל הפרצופות מותרין — חוץ מפרצוף אדם; אי במוצא, פרצוף אדם מי אסור? והתנן המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון — יוליכם לים המלח. צורת דרקון — אין, פרצוף אדם — לא!
אלא פשיטא בעושה, וכדרב הונא בריה דרב יהושע.
אי בעושה, אימא סיפא כל הצורות מותרות — חוץ מצורת דרקון; ואי בעושה, צורת דרקון מי אסיר? והכתיב "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב",
הני — אין, צורת דרקון — לא!
אלא פשיטא במוצא, וכדתנן המוצא כלים ועליהם צורת חמה.
רישא וסיפא במוצא, ומציעתא בעושה?
אמר אביי: אין רישא וסיפא במוצא, ומציעתא בעושה.
רבא אמר: כולה במוצא, ומציעתא, רבי יהודה היא. דתניא רבי יהודה מוסיף אף דמות מניקה וסר אפיס, מניקה — על שם חוה שמניקה כל העולם כולו. סר אפיס — על שם יוסף שסר ומפיס את כל העולם כולו. והוא דנקיט גריוא וקא כייל — והיא דנקטא בן וקא מניקה
תנו רבנן איזהו צורת דרקון? פירש רבי שמעון בן אלעזר: כל שיש לו ציצין בין פרקיו. מחוי רבי אסי בין פרקי צואר. אמר רבי חמא ברבי חנינא: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יהושע בן לוי: פעם אחת הייתי מהלך אחר רבי אלעזר הקפר בריבי בדרך, ומצא שם טבעת ועליה צורת דרקון, ומצא גוי קטן ולא אמר לו כלום, מצא גוי גדול ואמר לו: בטלה, ולא בטלה, סטרו, ובטלה.
שמע מינה תלת שמע מינה גוי מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו. ושמע מינה יודע בטיב של עבודה זרה ומשמשיה מבטל, ושאינו יודע בטיב עבודה זרה ומשמשיה — אינו מבטל. ושמע מינה גוי מבטל בעל כרחו.
מגדף בה רבי חנינא, ולית ליה לרבי אלעזר הקפר בריבי הא דתנן המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר, ומן הגייס, ומן הנהר, ומזוטו של ים, ומשלוליתו של נהר, והמוצא בסרטיא ופלטיא גדולה, ובכל מקום שהרבים מצוין שם — הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשין מהן.
אמר אביי: נהי דמינה מייאש, מאיסורא מי מייאש,, מימר אמר אי גוי משכח לה — מפלח פלח לה אי ישראל משכח לה — איידי דדמיה יקרין מזבין לה לגוי ופלח לה.
תנן התם דמות צורות לבנות היה לו לרבן גמליאל בעלייתו בטבלא בכותל, שבהן מראה את ההדיוטות, ואומר להן כזה ראיתם או כזה ראיתם?
ומי שרי? והכתיב "לא תעשון אתי" לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני!
אמר אביי: לא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לעשות כמותן,
כדתניא, לא יעשה אדם בית תבנית היכל, אכסדרה תבנית אולם, חצר תבנית עזרה, שולחן תבנית שולחן, מנורה תבנית מנורה, אבל הוא עושה של חמש ושל שש ושל שמונה. ושל שבע, לא יעשה אפילו של שאר מיני מתכות.
רבי יוסי בר יהודה אומר: אף של עץ לא יעשה, כדרך שעשו בית חשמונאי.
אמרו לו: משם ראיה? שפודין של ברזל היו, וחופין בבעץ, העשירו עשאום של כסף, חזרו והעשירו עשאום של זהב.
ושמשין שאי אפשר לעשות כמותן מי שרי והתניא "לא תעשון אתי", לא תעשון כדמות שמשי המשמשים לפני במרום!
אמר אביי:
לא אסרה תורה אלא בדמות ארבעה פנים בהדי הדדי.
אלא מעתה, פרצוף אדם לחודיה תשתרי אלמה תניא כל הפרצופות מותרין, חוץ מפרצוף אדם?
אמר רב יהודה בריה דרב יהושע: מפרקיה דרבי יהושע שמיע לי "לא תעשון אתי" לא תעשון אותי. אבל שאר שמשין שרי.
ושאר שמשין מי שרי והתניא "לא תעשון אתי" — לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני במרום, כגון אופנים ושרפים וחיות הקדש ומלאכי השרת!
אמר אביי: לא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון.
ושבמדור התחתון מי שרי והתניא "אשר בשמים" — לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, "ממעל" — לרבות מלאכי השרת!
כי תניא ההיא לעובדם.
אי לעובדם? אפילו שילשול קטן נמי! אין, הכי נמי ומסיפיה דקרא נפקא, דתניא "אשר בארץ" — לרבות ימים ונהרות הרים וגבעות, "מתחת" — לרבות שילשול קטן.
ועשייה גרידתא, מי שרי והתניא "לא תעשון אתי" — לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני במרום, כגון חמה ולבנה, כוכבים ומזלות!
שאני רבן גמליאל, דאחרים עשו לו.
והא רב יהודה, דאחרים עשו לו, ואמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא סמי עיניה דדין!
התם בחותמו בולט, ומשום חשדא דתניא טבעת שחותמה בולט — אסור להניחה, ומותר לחתום בה. חותמה שוקע — מותר להניחה, ואסור לחתום בה.
ומי חיישינן לחשדא והא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא, דאוקמי ביה אנדרטא והוו עיילי ביה אבוה דשמואל ולוי ומצלו בגויה ולא חיישי לחשדא רבים שאני.
והא רבן גמליאל דיחיד הוה! כיון דנשיא הוא, שכיחי רבים גביה ואיבעית אימא, דפרקים הואי.
ואיבעית אימא להתלמד שאני — דתניא "לא תלמד לעשות" אבל אתה למד להבין ולהורות.
רבן שמעון בן גמליאל אומר. וכו׳ איזו הן מכובדין, ואיזו הן מבוזין?
אמר רב: מכובדין — למעלה מן המים, מבוזין — למטה מן המים. ושמואל אמר: אלו ואלו מבוזין הן, אלא אלו הן מכובדין — שעל השירין ועל הנזמים ועל הטבעות.
תניא כוותיה דשמואל: מכובדין — שעל השירין ועל הנזמים ועל הטבעות, מבוזין — שעל היורות ועל הקומקמסין ועל מחמי חמים, ושעל הסדינין ועל המטפחות.
מתני׳ רבי יוסי אומר: שוחק וזורה לרוח, או מטיל לים. אמרו לו: אף הוא נעשה זבל, שנאמר: "לא ידבק בידך מאומה מן החרם".
גמ׳ תניא אמר להם רבי יוסי, והלא כבר נאמר: "ואת חטאתכם
אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרף אתו באש ואכת אתו טחון היטב עד אשר דק לעפר ואשלך את עפרו אל הנחל הירד מן ההר"!
אמר לו: משם ראיה? הרי הוא אומר "ויזר על פני המים וישק את בני ישראל", לא נתכוין אלא לבודקן, כסוטות.
אמר להם רבי יוסי, והלא כבר נאמר "וגם את מעכה אמו הסירה מגבירה אשר עשתה מפלצתה וגו׳ וידק וישרף בנחל קדרון"! אמר לו: משם ראיה? נחל קדרון אינו מגדל צמחין.
ולא? והתניא אלו ואלו, מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון, ונמכרין לגננין לזבל, ומועלין בהן! מקומות מקומות יש בו, יש מקום מגדל צמחין, ויש מקום שאין מגדל צמחין.
מאי "מפלצתה"? אמר רב יהודה: דהוה מפליא ליצנותא כדתני רב יוסף כמין זכרות עשתה לה, והיתה נבעלת לו בכל יום.
אמר להן רבי יוסי, והלא כבר נאמר "וכתת נחש נחשת אשר עשה משה"
אמרו לו: משם ראיה? הרי הוא אומר "ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף", "לך" — משלך, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו. והתם בדין הוא דכתותי לא הוה צריך
אלא כיון דחזא דקא טעו ישראל בתריה, עמד וכיתתו.
אמר להם, והלא כבר נאמר "ויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד ואנשיו"! ומאי משמע דהאי "וישאם דוד" לישנא דזרויי הוא כדמתרגם רב יוסף: "תזרם ורוח תשאם", ומתרגמינן תזרינון ורוח תטלטלינון!
אמרו לו משם ראיה? הרי הוא אומר "וישרפו באש", ומדלא כתיב "וישרפם וישאם", שמע מינה וישאם ממש.
מכל מקום קשו קראי אהדדי!
כדרב הונא, דרב הונא רמי, כתיב "ויאמר דוד וישרפו באש", וכתיב "וישאם"!
לא קשיא כאן, קודם שבא איתי הגיתי. כאן, לאחר שבא איתי הגיתי.
דכתיב "ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב" ומי שרי? איסורי הנאה נינהו! אמר רב נחמן: איתי הגיתי בא וביטלה.
משקלה ככר זהב, היכי מצי מנח לה אמר רב יהודה אמר רב: ראויה לנוח על ראש דוד. רבי יוסי ברבי חנינא אמר: אבן שואבת היתה בה, דהות דרא לה רבי אלעזר אמר: אבן יקרה היתה בה ששוה ככר זהב.
"זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי". מאי קאמר? הכי קאמר בשכר שפקודיך נצרתי — זאת היתה לי לעדות. מאי עדותה? אמר רבי יהושע בן לוי: שהיה מניחה במקום תפילין והולמתו. והא בעי אנוחי תפילין? אמר רבי שמואל בר רב יצחק: מקום יש בראש שראוי להניח בו שתי תפילין.
"ויוציאו את בן המלך ויתנו עליו את הנזר ואת העדות", "נזר" — זו כלילא, "עדות" — אמר רב יהודה אמר רב: עדות הוא לבית דוד, שכל הראוי למלכות הולמתו, וכל שאינו ראוי למלכות אין הולמתו.
"ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלך", אמר רב יהודה אמר רב: שמתנשא להולמו ולא הולמתו.
"ויעש לו רכב ופרשים וחמשים איש רצים לפניו". מאי רבותייהו? תנא כולם נטולי טחול וחקוקי כפות הרגלים היו.
מתני׳ שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו, שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי, אמר ליה כתוב בתורתכם: "לא ידבק בידך מאומה מן החרם", מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי?
אמר לו: אין משיבין במרחץ. וכשיצא, אמר לו: אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי. אין אומרים: נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי, אלא אומר נעשה אפרודיטי נוי למרחץ.
דבר אחר: אם נותנים לך ממון הרבה, אי אתה נכנס לעבודה זרה שלך ערום ובעל קרי ומשתין בפניה, זו עומדת על פי הביב וכל העם משתינין לפניה, לא נאמר אלא "אלהיהם", את שנוהג בו משום אלוה — אסור, את שאינו נוהג בו משום אלוה — מותר.
גמ׳ והיכי עביד הכי? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר, חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא!
וכי תימא בלשון חול אמר ליה והאמר אביי: דברים של חול מותר לאומרן בלשון קדש, דברים של קדש אסור לאומרן בלשון חול!
תנא כשיצא אמר לו: אין משיבין במרחץ.
אמר רב חמא בר יוסף ברבי, אמר רבי אושעיא: תשובה גנובה השיבו רבן גמליאל לאותו הגמון. ואני אומר: אינה גנובה.
מה גנובתיה דקאמר לו: זו עומדת על פי הביב וכל אדם משתין בפניה. וכי משתין בפניה מאי הוי והאמר רבא: פעור יוכיח, שמפערין לפניו בכל יום ואינו בטל.
ואני אומר: אינה גנובה, זו, עבודתה בכך, וזו אין עבודתה בכך.
אמר אביי גנובתה מהכא דקאמר ליה אני לא באתי בגבולה והיא באה בגבולי. וכי בא בגבולה מאי הוי והתנן עבודה זרה שיש לה מרחץ או גינה — נהנין מהן, שלא בטובה, ואין נהנין מהן בטובה.
ואני אומר: אינה גנובה, שלא בטובת רבן גמליאל — כבטובת אחרים דמי.
רב שימי בר חייא אמר: גנובתה מהכא דקאמר לו: זו עומדת על הביב וכל אדם משתינין בפניה. וכי משתינין בפניה מאי הוי והתנן רק בפניה, השתין בפניה, גיררה, וזרק בה את הצואה — הרי זו אינה בטילה.
ואני אומר: אינה גנובה? התם, לפי שעתא הוא רתח עלה, והדר מפייס לה הכא כל שעתא ושעתא בזלזולה קיימא.
רבה בר עולא אמר: גנובתה מהכא דקאמר ליה אין אומרין נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא נעשה אפרודיטי נוי למרחץ; וכי אמר "נעשה מרחץ לאפרודיטי נוי" מאי הוי והתניא האומר "בית זה לעבודה זרה", "כוס זה לעבודה זרה" — לא אמר כלום, שאין הקדש לעבודה זרה.
ואני אומר: אינה גנובה, נהי דאיתסורי לא מיתסרא, נוי מיהא איכא.
מתני׳ הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות — הן מותרין, ומה שעליהן — אסורין, שנאמר: לא תחמד כסף וזהב עליהם".
רבי יוסי הגלילי אומר: אלהיהם על ההרים — ולא ההרים אלהיהם, אלהיהם על הגבעות — ולא הגבעות אלהיהם.
ומפני מה אשירה אסורה? מפני שיש בה תפיסת ידי אדם, וכל שיש בה תפיסת ידי אדם — אסור.
אמר רבי עקיבא, אני אובין ואדון לפניך, כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן, דע שיש שם עבודה זרה.
גמ׳ ורבי יוסי הגלילי היינו תנא קמא! אמר רמי בר חמא אמר ריש לקיש: צפוי הר כהר איכא בינייהו, תנא קמא סבר צפוי הר אינו כהר, ומיתסר, ורבי יוסי הגלילי סבר צפוי הר הרי הוא כהר.
רב ששת אמר: דכולי עלמא צפוי הר אינו כהר.
והכא באילן שנטעו ולבסוף עבדו קמיפלגי תנא קמא סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו — מותר, ורבי יוסי הגלילי סבר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו — אסור.
ממאי? מדקתני סיפא מפני מה אשירה אסורה? מפני שיש בה תפיסת ידי אדם, וכל שיש בו תפיסת ידי אדם — אסור. "וכל שיש בו תפיסת אדם" לאתויי מאי? לאו לאתויי אילן שנטעו ולבסוף עבדו?
ואף רבי יוסי ברבי יהודה סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו — אסור. דתניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר, מתוך שנאמר: "אלהיהם על ההרים" — ולא ההרים אלהיהם, "אלהיהם על הגבעות" — ולא גבעות אלהיהם, שומע אני "תחת כל עץ רענן אלהיהם" — ולא רענן אלהיהם?
תלמוד לומר: "ואשריהם תשרפון באש".
אלא, "תחת כל עץ רענן" למה לי? ההוא לכדרבי עקיבא הוא דאתא דאמר רבי עקיבא, אני אובין ואדון לפניך: כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה ועץ רענן, דע שיש שם עבודה זרה.
ורבנן, האי "ואשריהם תשרפון באש" מאי עבדי ליה מיבעי ליה לאילן שנטעו מתחילה לכך.
ורבי יוסי ברבי יהודה נמי מיבעי ליה להכי הכי נמי. אלא אילן שנטעו ולבסוף עבדו מנא ליה? נפקא ליה "מואשריהם תגדעון", איזהו עץ שגידועו אסור ועיקרו מותר? הוי אומר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו.
והא, "ואשריהם תשרפון באש" קא נסיב לה תלמודא
"אילו לא נאמר" קאמר אילו לא נאמר "תשרפון באש", הייתי אומר: "אשריהם תגדעון" באילן שנטעו מתחילה לכך, השתא דכתיב "ואשריהם תשרפון באש", אייתר ליה "ואשריהם תגדעון", לאילן שנטעו ולבסוף עבדו.
ורבנן, האי "ואשריהם תגדעון" מאי עבדי ליה לכדרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: גידועי, עבודה זרה קודמין לכיבוש ארץ ישראל, כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודה זרה.
דתני רב יוסף "ונתצתם את מזבחתם" והנח, "ושברתם את מצבתם" והנח.
והנח סלקא דעתך? שריפה בעי! אמר רב הונא: רדוף, ואחר כך שרוף.
ורבי יוסי ברבי יהודה, האי סברא, מנא ליה נפקא ליה מ"אבד תאבדון" אבד, ואחר כך תאבדון.
ורבנן? הא מיבעי ליה לעוקר עבודה זרה, שצריך לשרש אחריה.
ורבי יוסי ברבי יהודה, לשרש אחריה מנא ליה נפקא ליה מ"ואבדתם את שמם מן המקום ההוא".
ורבנן? ההוא לכנות לה שם. דתניא רבי אליעזר אומר: מנין לעוקר עבודה זרה שצריך לשרש אחריה? תלמוד לומר: "ואבדתם את שמם".
אמר לו רבי עקיבא, והלא כבר נאמר: "אבד תאבדון" אם כן, מה תלמוד לומר "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא"? לכנות לה שם.
יכול לשבח? לשבח סלקא דעתך? אלא, יכול לא לשבח ולא לגנאי? תלמוד לומר: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא",
הא כיצד? היו קורין אותה בית גליא — קורין אותה "בית כריא", עין כל — "עין קוץ".
תני תנא קמיה דרב ששת: הגוים העובדים את ההרים ואת הגבעות — הן מותרין ועובדיהן בסייף, ואת הזרעים ואת הירקות — הן אסורין, ועובדיהן בסייף.
אמר ליה דאמר לך, מני רבי יוסי בר יהודה היא, דאמר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו — אסור.
ולוקמה באילן שנטעו מתחלה לכך ורבנן! לא סלקא דעתך דקתני דומיא דהר, מה הר שלא נטעו מתחלה לכך, אף האי נמי — שלא נטעו מתחלה לכך.
איתמר אבני הר שנדלדלו — בני רבי חייא ורבי יוחנן, חד אמר: אסורות, וחד אמר: מותרות. מאי טעמא דמאן דאמר מותרות? כהר, מה הר שאין בו תפיסת ידי אדם ומותר, אף הני שאין בהן תפיסת ידי אדם ומותרין.
מה להר שכן מחובר! בהמה תוכיח.
מה לבהמה, שכן בעלת חיים! הר יוכיח.
וחזר הדין. לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן — שאין בהן תפיסת ידי אדם ומותר, אף כל שאין בהן תפיסת ידי אדם ומותר.
מה להצד השוה שבהן שכן לא נשתנו מברייתן!
אלא אתיא מבהמה בעלת מום, ומהר.
ואי נמי מבהמה תמה ומאילן יבש.
ומאן דאסר להכי כתיב "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו", דאף על גב דאתיא מדינא להיתרא, לא תתיא.
תסתיים דבני רבי חייא דשרו דבעי חזקיה, זקף ביצה להשתחוות לה, מהו?
קא סלקא דעתך להשתחוות לה והשתחוה לה, וקא מיבעיא ליה האי זקיפתה אי הוי מעשה, אי לא הוי מעשה, אבל לא זקף — לא מיתסרא שמע מינה בני רבי חייא דשרו.
לא, לעולם אימא לך: בני רבי חייא דאסרי דהשתחוה לה, אף על גב דלא זקפה אסורה, והכא במאי עסקינן כגון שזקף ביצה להשתחוות לה, ולא השתחוה לה.
ולמאן אי למאן דאמר עבודה זרה של ישראל אסורה מיד, אסורה, אי למאן דאמר עד שתיעבד — הא לא פלחה?
לא צריכא, כגון שזקף ביצה להשתחוות לה ולא השתחוה לה, ובא גוי והשתחוה לה;
כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא גוי והשתחוה לה — אסורה. וקא מיבעיא ליה לבינה הוא דמינכרא זקיפתה, אבל ביצה לא, או דלמא לא שנא תיקו.
בעי רמי בר חמא: המשתחוה להר, אבניו מהו למזבח?
יש נעבד במחובר אצל גבוה, או אין נעבד במחובר אצל גבוה?
אם תמצי לומר יש נעבד במחובר אצל גבוה, מכשירי קרבן, כקרבן דמו או לא?
אמר רבא, קל וחומר ומה אתנן שמותר בתלוש להדיוט — אסור במחובר לגבוה, דכתיב "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב" לא שנא תלוש ולא שנא במחובר, נעבד שאסור בתלוש להדיוט — אינו דין שאסור במחובר לגבוה?
אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא: או חילוף, ומה נעבד שאסור בתלוש אצל הדיוט — מותר במחובר לגבוה, שנאמר: "אלהיהם על ההרים" — ולא ההרים אלהיהם, לא שנא להדיוט ולא שנא לגבוה, אתנן שמותר בתלוש להדיוט — אינו דין שמותר במחובר לגבוה?
ואי משום "בית ה' אלהיך" — מיבעי ליה לכדתניא "בית ה' אלהיך" — פרט לפרה שאינה באה לבית, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: לרבות את הריקועים!
אמר ליה אנא קאמינא לחומרא ואת אמרת לקולא קולא וחומרא — לחומרא פרכינן.
אמר ליה רב פפא לרבא: וכל היכא דאיכא קולא וחומרא, לקולא לא פרכינן והא הזאה, דפסח, דפליגי רבי אליעזר ורבי עקיבא, דרבי אליעזר סבר לחומרא וקא מחייב ליה לגברא, ורבי עקיבא לקולא ופטר וקא פריך רבי עקיבא לקולא
דתנן? השיב רבי עקיבא: או חילוף, ומה הזאה שהיא משום שבות — אינה דוחה השבת, שחיטה שהיא דאורייתא לא כל שכן?
התם, רבי אליעזר גמריה ואייקר ליה תלמודא ואתא רבי עקיבא לאדכוריה. והיינו דאמר ליה רבי, אל תכפירני בשעת הדין, כך מקובל אני ממך: הזאה שבות, ואינה דוחה את השבת.
בעי רמי בר חמא: המשתחוה לקמת חטים, מהו למנחות? יש שינוי בנעבד, או אין שינוי בנעבד?
אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן, תא שמע, כל האסורין לגבי מזבח — ולדותיהן מותרים, ותני עלה רבי אליעזר אוסר.
ולאו אתמר עלה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת, כשנרבעו ולבסוף עיברו
אבל עיברו ולבסוף נרבעו — דברי הכל אסורין. והכא נמי כעיברו ולבסוף נרבעו דמי.
איכא דאמרי, מחלוקת — כשנרבעו ולבסוף עיברו, אבל עיברו ולבסוף נרבעו — דברי הכל אסור; והני נמי, כי עיברו ולבסוף נרבעו דמי.
הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא בהמה, דשא הוא דאחיזא באנפה. הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא.
בעי ריש לקיש: המשתחוה לדקל, לולבו מהו למצוה?
באילן שנטעו מתחלה לכך לא תיבעי לך, דאפילו להדיוט נמי אסור. כי תיבעי לך — באילן שנטעו ולבסוף עבדו.
ואליבא דרבי יוסי בר יהודה לא תיבעי לך, דאפילו להדיוט נמי אסור, כי תיבעי לך — אליבא דרבנן, לענין מצוה מאי? מי מאיס כלפי גבוה או לא?
כי אתא רב דימי אמר: באשירה שביטלה קמבעיא ליה, יש דחוי אצל מצו‍ת או אין דחוי אצל מצו‍ת?
תפשוט ליה מדתנן כיסהו ונתגלה פטור מלכסות, כיסהו הרוח — חייב לכסות. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו, אלא שחזר ונתגלה, אבל לא חזר ונתגלה — פטור מלכסות.
והוינן בה כי חזר ונתגלה מאי הוי הואיל ואידחי אידחי
ואמר רב פפא, זאת אומרת: אין דיחוי אצל מצו‍ת!
דרב פפא גופיה איבעיא ליה מפשט פשיטא ליה לרב פפא דאין דיחוי אצל מצו‍ת, לא שנא לקולא ולא שנא לחומרא
או דלמא ספוקי מספקא ליה ולחומרא אמרינן, לקולא לא אמרינן, תיקו.
בעי רב פפא המשתחוה לבהמה, צמרה מהו לתכלת?
תכלת דמאי? אי תכלת לכהנים — היינו בעיא דרמי בר חמא! ואי תכלת לציצית היינו בעיא דריש לקיש!
אין הכי נמי דלא הוה למיבעי ליה והאי דקא בעי ליה הא משום דאיכא מילי אחרנייתא. צמרה מהו לתכלת? קרניה מהו לחצוצרות? שוקיה מהו לחלילין? בני מעיה מהו לפארות?
אליבא דמאן דאמר עיקר שירה בכלי, לא תיבעי לך, דודאי אסיר.
כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר עיקר שירה בפה, בסומי קלא בעלמא הוא, ומייתינן, או דלמא אפילו הכי אסיר? תיקו.
בעי רבה: המשתחוה למעין, מימיו, מהו לנסכים? מאי קא מיבעיא ליה אילימא לבבואה קא סגיד, או דלמא למיא קא סגיד — ותיבעי ליה ספל, להדיוט!
לעולם למיא קא סגיד והכי קמבעיא ליה למיא דקמיה קא סגיד וקמאי קמאי אזדו, או דלמא לדברונא דמיא קא סגיד?
ומי מיתסרי והא אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: מים של רבים אין נאסרין! לא צריכא דקא נבעי מארעא.
מתני׳ מי שהיה ביתו סמוך לעבודה זרה, ונפל — אסור לבנותו. כיצד יעשה? כונס בתוך שלו ארבע אמות ובונה.
שלו ושל עבודה זרה —
נידון מחצה על מחצה.
אבניו, עציו ועפרו — מטמאין כשרץ, שנאמר "שקץ תשקצנו".
רבי עקיבא אומר: כנדה, שנאמר "תזרם כמו דוה צא תאמר לו", מה נדה מטמאה במשא, אף עבודה זרה מטמאה במשא.
גמ׳ והא קא מרווח לעבודה זרה! אמר רב חנינא מסורא: דעבד ליה בית הכסא.
והא בעי צניעותא! דעבד ליה בית הכסא דלילה.
והא אמר מר איזהו צנוע? הנפנה בלילה במקום שנפנה ביום; ואף על גב דאוקימנא, בכדרך, מיהו צניעותא בעי למעבד!
דעבד ליה לתינוקות.
אי נמי דגדיר ליה בהיזמי והינגי.
מתני׳ שלשה בתים הן בית שבנאו מתחלה לעבודה זרה — הרי זה אסור. סיידו וכיידו לעבודה זרה וחידש נוטל מה שחידש. הכניס לתוכה עבודה זרה והוציאה הרי זה מותר.
גמ׳ אמר רב: המשתחוה לבית — אסרו. אלמא קסבר תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי? והאנן "בנאו" תנן!
בנאו, אף על פי שלא השתחוה לו — השתחוה אף על פי שלא בנאו. אי הכי הני שלשה, ארבעה הוו!
כיון דלענין ביטול בנה והשתחוה חד קא חשיב ליה.
מתני׳ שלש אבנים הן אבן שחצבה מתחלה לבימוס — הרי זו אסורה. סיידה וכיידה לשם עבודה זרה — נוטל מה שסייד וכייד, ומותרת. העמיד עליה עבודה זרה וסילקה הרי זו מותרת.
גמ׳ אמר רבי אמי: והוא שסייד וכייד בגופה של אבן.
והא דומיא דבית תנן ובית לאו בגופיה הוא, ומיתסר בית נמי איכא ביני אורבי.
מי לא עסקינן דשייע והדר שייעיה!
אלא כי אתמר דרבי אמי — לענין ביטול אתמר ואף על גב דסייד וכייד בגופה של אבן, כי נטל מה שחידש — שפיר דמי
דמהו דתימא כיון שסייד וכייד בגופה של אבן, כאבן שחצבה מתחלה לעבודה זרה דמיא ותיתסר כולה, קא משמע לן.
מתני׳ שלש אשרות הן אילן שנטעו מתחלה לשם עבודה זרה — הרי זו אסורה. גידעו ופיסלו. לשם עבודה זרה, והחליף — נוטל מה שהחליף. העמיד תחתיה עבודה זרה, ונטלה הרי זו מותרת.
גמ׳ אמרי דבי רבי ינאי: והוא שהבריך והרכיב בגופו של אילן.
והאנן "גידעו ופיסלו" תנן!
אלא כי איתמר דרבי ינאי — לענין ביטול איתמר דאף על גב דהבריך והרכיב בגופו של אילן, כי נטל מה שהחליף — שפיר דמי דמהו דתימא כיון דהבריך והרכיב בגופו של אילן, כאילן שנטעו מתחלה דמי וליתסר כולה, קא משמע לן.
אמר שמואל: המשתחוה לאילן — תוספתיה, אסורה. מתיב רבי אלעזר גידעו ופיסלו לעבודה זרה והחליף — נוטל מה שהחליף. גידעו ופיסלו — אין, לא גידעו ופיסלו — לא!
אמר לך שמואל: הא מני, רבנן היא, ושמואל דאמר כרבי יוסי בר יהודה, דאמר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו — אסור.
מתקיף לה רב אשי: ממאי דרבי יוסי בר יהודה ורבנן בתוספת פליגי דלמא תוספת — לדברי הכל אסור, ובעיקרו פליגי
דרבי יוסי בר יהודה סבר עיקרו נמי אסור, דכתיב "ואשריהם תשרפון באש", ורבנן סברי עיקר אילן שרי דכתיב "ואשירהם תגדעון", איזהו אילן שגידועו אסור ועיקרו שרי הוי אומר: אילן שנטעו ולבסוף עבדו!
וכי תימא הא דלא מתרצינן הכי, איפוך רבנן לדרבי יוסי בר יהודה, ודרבי יוסי בר יהודה לרבנן
אם כן גידעו ופיסלו, מאן קתני לה לא רבנן ולא רבי יוסי בר יהודה, אי רבנן בלא גידעו ופיסלו נמי תוספת אסורה, אי רבי יוסי בר יהודה, עיקר אילן נמי אסור!
אי בעית אימא רבנן ואי בעית אימא רבי יוסי בר יהודה. אי בעית אימא רבי יוסי בר יהודה, כי קאמר רבי יוסי בר יהודה בלא גידעו ופיסלו עיקר אילן אסור — בסתמא, אבל גידעו ופיסלו — גלי אדעתיה דבתוספת ניחא ליה, בעיקר אילן לא ניחא ליה.
איבעית אימא רבנן "גידעו ופיסלו" איצטריכא ליה? סלקא דעתך אמינא כיון דעבד ליה מעשה בגופיה עיקר אילן נמי ליתסר קמשמע לן.
מתני׳ איזו אשרה? כל שיש תחתיה עבודה זרה. רבי שמעון אומר: כל שעובדין אותה. ומעשה בצידן באילן שהיו עובדין אותו, ומצאו תחתיו גל, אמר להן רבי שמעון: בדקו את הגל הזה, ובדקוהו ומצאו בו צורה, אמר להן: הואיל ולצורה הן עובדין, נתיר להן את האילן.
גמ׳ איזהו אשרה. והא אנן "שלש אשרות" תנן! הכי קאמר, שתים לדברי הכל, ואחת מחלוקת דרבי שמעון ורבנן איזו היא אשרה שנחלקו בה רבי שמעון וחכמים? כל שיש תחתיה עבודה זרה, רבי שמעון אומר: כל שעובדים אותה.
איזו היא אשרה סתם? אמר רב: כל שכומרים יושבין תחתיה ואין טועמין מפירותיה. ושמואל אמר: אפילו אמרי הני תמרי לבי נצרפי — אסור, דרמי בי שיכרא ושתי ליה ביום אידם. אמר אמימר, אמרו לי סבי דפומבדיתא: הלכתא כשמואל.
מתני׳ לא ישב בצילה, ואם ישב — טהור. ולא יעבור תחתיה, ואם עבר — טמא. היתה גוזלת את הרבים, ועבר תחתיה — טהור.
גמ׳ לא ישב בצילה. פשיטא! אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא נצרכא אלא לצל צילה.
מכלל דבצל קומתה, אם ישב — טמא? לא, דאפילו לצל קומתה נמי אם ישב — טהור, והא קא משמע לן דאפילו לצל צילה לא ישב.
איכא דמתני לה אסיפא ואם ישב — טהור. פשיטא! אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא נצרכא אלא לצל קומתה. מכלל דלצל צילה אפילו לכתחלה ישב? לא, הא קא משמע לן דאפילו לצל קומתה, אם ישב — טהור.
ולא יעבור תחתיה, ואם עבר — טמא. מאי טעמא? אי אפשר דליכא תקרובת עבודה זרה.
מני רבי יהודה בן בתירא היא. דתניא רבי יהודה בן בתירא אומר: מנין לתקרובת עבודה זרה שמטמאה באהל? שנאמר: "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים", מה מת מטמא באהל — אף תקרובת עבודה זרה מטמא באהל.
היתה גוזלת את הרבים, ועבר תחתיה — טהור. איבעיא להו, עבר, או עובר? רבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה אמר: עובר, ורבי יוחנן אמר: אם עבר.
ולא פליגי הא דאיכא דירכא אחרינא, הא דליכא דירכא אחרינא.
אמר ליה רב ששת, לשמעיה כי מטית להתם ארהיטני, היכי דמי אי דליכא דירכא אחרינא למה לי "ארהיטני" מישרא שרי ואי דאיכא דירכא אחרינא, כי אמר "ארהיטני" מי שרי
לעולם דליכא דירכא אחרינא, ואדם חשוב שאני.
מתני׳ זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים. אבל לא בימות החמה. והחזירין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. רבי יוסי אומר: אף לא ירקות בימות הגשמים, מפני שהנביה נושרת עליהן והוה להן לזבל.
גמ׳ למימרא דרבי יוסי סבר זה וזה גורם — אסור — ורבנן אמרי זה וזה גורם — מותר?
הא איפכא שמעינן להו דתנן רבי יוסי אומר: שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. אמרו לו: אף היא נעשה זבל, ונאמר: "לא ידבק בידך מאומה מן החרם",
קשיא דרבנן אדרבנן קשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי!
בשלמא דרבי יוסי אדרבי יוסי לא קשיא התם דקאזיל לאיבוד — מתיר, הכא דלא קאזיל לאיבוד — אסור.
אלא דרבנן אדרבנן קשיא איפוך.
ואיבעית אימא לא תיפוך דרבי יוסי כדשנין דרבנן כדאמר רב מרי בריה דרב כהנא, מה שמשביח בעור פוגם בבשר
הכא נמי מה שמשביח בנביה פוגם בצל.
וסבר רבי יוסי זה וזה גורם אסור? והתניא רבי יוסי אומר: נוטעין יחור של ערלה — ואין נוטעין אגוז של ערלה, מפני שהוא פרי. ואמר רב יהודה אמר רב: מודה רבי יוסי, שאם נטע, והבריך והרכיב מותר.
ותניא נמי הכי מודה רבי יוסי
שאם נטע והבריך והרכיב — מותר!
וכי תימא שני ליה לרבי יוסי בין שאר איסורין לעבודה זרה, ומי שני ליה והתניא שדה שנזדבלה בזבל עבודה זרה, וכן פרה שנתפטמה בכרשיני עבודה זרה, תני חדא שדה — תזרע, פרה — תשחט. ותניא אידך שדה — תבור, ופרה — תרזה.
מאי לאו הא — רבי יוסי, והא רבנן? לא, הא רבי אליעזר, והא רבנן.
הי רבי אליעזר ורבנן? אילימא רבי אליעזר ורבנן דשאור
דתנן שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה, לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו וחימצו —
רבי אליעזר אומר: אחר האחרון אני בא. וחכמים אומרים: בין שנפל איסור לכתחלה ובין שנפל איסור לבסוף, אינו אסור עד שיהא בו כדי לחמץ
ואמר אביי: לא שנו, אלא שקדם וסילק את האיסור, אבל לא קדם וסילק את האיסור. אסור
וממאי דטעמא דרבי אליעזר כדאביי דלמא טעמא דרבי אליעזר משום דאחר אחרון אני בא, אי גמיר באיסורא אסורה, ואי גמיר בהיתירא מותרין, בין סלקיה ובין לא סלקיה!
אלא רבי אליעזר ורבנן דעצים
דתנן נטל הימנה עצים — אסורה בהנאה. הסיק בה את התנור, חדש — יותץ. ישן — יוצן. אפה בו את הפת — אסורה בהנאה.
נתערבה באחרים — כולן אסורות בהנאה. רבי אליעזר אומר: יוליך הנאה לים המלח. אמרו לו אין פדיון לעבודה זרה.
רבנן דפליגי עליה דרבי אליעזר, מאן נינהו
אילימא רבנן דעצים, אחמורי מחמרי!
אלא רבנן דשאור, אימר דשמעת להו לרבנן דמקילי בשאור, בעבודה זרה מי מקילי
אלא לעולם הא — רבי יוסי — והא רבנן.
רבי יוסי לדבריהם דרבנן אמר להו לדידי, זה וזה גורם — מותר,
לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור, אודו לי מיהת אף ירקות בימות הגשמים!
ורבנן? כדאמר רב מרי בריה דרב כהנא.
אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי. ההוא גינתא דאיזדבל בזבלא דעבודה זרה, שלח רב עמרם קמיה דרב יוסף. אמר ליה הכי אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי.
מתני׳ נטל ממנה עצים — אסורין בהנאה. הסיק בהן את התנור, אם חדש — יותץ, ואם ישן — יוצן. אפה בו את הפת — אסורה בהנאה.
נתערבה באחרות — כולן אסורות בהנאה, רבי אליעזר אומר: יוליך הנאה לים המלח, אמרו לו: אין פדיון לעבודה זרה.
נטל הימנה כרכור — אסור בהנאה. ארג בו את הבגד — אסור בהנאה. נתערב באחרים ואחרים באחרים — כולן אסורין בהנאה, רבי אליעזר אומר: יוליך הנאה לים המלח, אמרו לו: אין פדיון לעבודה זרה.
גמ׳ וצריכא, דאי אשמעינן קמייתא בהא קאמר רבי אליעזר, משום דבעידנא דקא גמרה פת, קלי לה איסורא אבל כרכור דאיתיה לאיסורא בעיניה אימא מודי לרבנן.
ואי אשמעינן כרכור, בהא קאמרי רבנן, אבל פת אימא מודו ליה לרבי אליעזר, צריכא.
אמר רב חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא אמר זעירי: הלכה כרבי אליעזר. איכא דאמרי, אמר רב חסדא: אמר לי אבא בר רב חסדא, הכי אמר זעירי: הלכה כרבי אליעזר.
אמר רב אדא בר אהבה: לא שנו אלא פת, אבל חבית — לא. ורב חסדא אמר: אפילו חבית מותרת.
ההוא גברא דאיתערב ליה חביתא דיין נסך בחמריה אתא לקמיה דרב חסדא, אמר שקול ארבע זוזי, ושדי בנהרא, ונשתרי לך.
מתני׳ כיצד מבטלה? קירסם, וזירד, נטל ממנה מקל או שרביט, אפילו עלה — הרי זה בטלה. שיפה לצרכה — אסורה, שלא לצרכה — מותרת.
גמ׳ אותן שפאין, מה תהא עליהן? פליגי בה רב הונא ורבי חייא בר רב, חד אמר: אסורין, וחד אמר: מותרין.
תניא כמאן דאמר מותרין, דתניא גוי ששיפה עבודה זרה לצרכו — היא ושפאיה מותרין, לצרכה — היא אסורה ושפאיה מותרין. וישראל ששיפה עבודה זרה, בין לצרכה בין לצרכו — היא ושפאיה אסורין.
איתמר עבודה זרה שנשתברה, רב אמר: צריך לבטל כל קיסם וקיסם, ושמואל אמר: עבודה זרה אינה בטלה אלא דרך גדילתה.
אדרבה דרך גדילתה מי מבטלא אלא הכי קאמר אין עבודה זרה צריכה לבטל אלא דרך גדילתה.
לימא בהא קמיפלגי דמר סבר, עובדין לשברין, ומר סבר אין עובדין לשברין?
לא, דכולי עלמא עובדין לשברין, והכא בשברי שברים קמיפלגי מר סבר, שברי שברים אסורין, ומר סבר, שברי שברים מותרין.
ואי בעית אימא דכולי עלמא שברי שברים מותרין, והכא בעבודה זרה של חליות ובהדיוט שיכול להחזירה קמיפלגי מר סבר, כיון דהדיוט יכול להחזירה, לא בטלה. ומר סבר אין עבודה זרה בטלה אלא דרך גדילתה, דהיינו אורחיה הא לאו גדילתה היא, ואין צריכה לבטל.
הדרן עלך כל הצלמים
מתני׳ רבי ישמעאל אומר: שלש אבנים זו בצד זו בצד מרקוליס — אסורות, ושתים מותרות. וחכמים אומרים: שנראות עמו — אסורות, ושאין נראות עמו — מותרות.
גמ׳ בשלמא רבנן קסברי עובדין לשברים, נראות עמו, דאיכא למימר מיניה נפל — אסורות, שאין נראות עמו — מותרות.
אלא רבי ישמעאל מאי קסבר אי עובדין לשברין, אפילו תרתי נמי ליתסר אי אין עובדין לשברים, אפילו תלת נמי לא!
אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: בידוע שנשרו ממנו — דברי הכל אסורות. ואפילו למאן דאמר אין עובדין לשברים — הני מילי עבודה זרה דלאו היינו אורחיה, אבל הכא דמעיקרא תבורי מיתברי — היינו אורחיה. כי פליגי בסתמא.
במקורבות נמי דאיכא למימר מיניה נפל — דברי הכל אסורות, כי פליגי — במרוחקות.
והא "בצד מרקוליס" קתני! מאי "בצד"? בצד ארבע אמות דידיה
רבי ישמעאל סבר עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, שלש דדמיין למרקוליס — אסורות, שתים — מותרות. רבנן סברי אין עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, לא שנא שלש ולא שנא שתים, נראות עמו — אסורות, שאין נראות עמו — מותרות.
אמר מר בידוע שנשרו ממנו — דברי הכל אסורות. ורמינהי אבנים שנשרו מן המרקוליס, נראות עמו — אסורות, שאין נראות עמו — מותרות. ורבי ישמעאל אומר: שלש — אסורות, שתים — מותרות. אמר רבא: לא תימא "שנשרו" אלא אימא "שנמצאו"
וסבר רבי ישמעאל שתים מותרות? והתניא רבי ישמעאל אומר: שתים בתפיסה לו — אסורות. שלש, אפילו מרוחקות — אסורות!
אמר רבא, לא קשיא כאן, בתפיסה אחת, כאן, בשתי תפיסות, והיכי דמי דאיכא גובהה ביני וביני.
ומרקוליס כהאי גוונא מי הוי? והא תניא אלו הן אבני בית קוליס: אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן! אמר רבא: כי תניא ההיא — בעיקר מרקוליס.
בי ינאי מלכא חרוב אתו גוים אוקימו ביה מרקוליס, אתו גוים אחריני דלא פלחי למרקוליס שקלינהו, וחיפו בהן דרכים וסטרטאות, איכא רבנן דפרשי ואיכא רבנן דלא פרשי,
אמר רבי יוחנן: בנן של קדושים מהלך עליהן, ואנן נפרוש מהן? מאן ניהו "בנן של קדושים"? רבי מנחם ברבי סימאי, ואמאי קרו ליה "בנן של קדושים"? דאפילו בצורתא דזוזא לא מיסתכל.
מאי טעמא דמאן דפריש סבר לה כי הא דאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב: מנין לתקרובת עבודה זרה שאין לה בטילה עולמית? שנאמר: "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים", מה מת אין לו בטילה לעולם, אף תקרובת עבודה זרה אין לה בטילה לעולם.
ומאן דלא פריש אמר בעינא כעין פנים, וליכא.
אמר רב יוסף בר אבא: איקלע רבה בר ירמיה לאתרין ואתא ואייתי מתניתא בידיה גוי שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וטרטיאות —
מותרות, ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וסרטיאות — אסורות, ולית נגר ולא בר נגר דיפרקינה.
אמר רב ששת: אנא לא נגר אנא ולא בר נגר אנא ופריקנא ליה מאי קושיא ליה? דרב גידל, בעינא כעין פנים, וליכא.
אמר רב יוסף בר אבא: איקלע רבה בר ירמיה לאתרין ואתא ואייתי מתניתא בידיה מתליעין, ומזהמין בשביעית, ואין מתליעין ומזהמין במועד.
כאן וכאן, אין מגזמין, וסכין שמן לגזום בין במועד בין בשביעית. ולית נגר ולא בר נגר דיפרקינה
אמר רבינא: אנא לא נגר אנא ולא בר נגר אנא ומפרקינא לה מאי קא קשיא ליה אילימא מועד אשביעית קא קשיא ליה מאי שנא שביעית דשרי, ומאי שנא מועד דאסור מי דמי שביעית — מלאכה אסר רחמנא טירחא שרי מועד — אפילו טירחא נמי אסור!
ואלא זיהום אגיזום קא קשיא ליה מאי שנא זיהום דשרי ומאי שנא גיזום דאסור? מי דמי זיהום אוקומי אילנא, ושרי, גיזום אברויי אילנא, ואסור!
ואלא זיהום אזיהום קא קשיא ליה דקתני מתליעין ומזהמין בשביעית. ורמינהי מזהמין את הנטיעות, וכורכין אותן, וקוטמין אותן, ועושין להם בתים, ומשקין אותן, עד ראש השנה. עד ראש השנה — אין בשביעית — לא!
ודלמא כדרב עוקבא בר חמא, דאמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו, חד לאברויי אילנא ואסור, וחד לסתומי פילי ושרי. הכי נמי תרי זיהמומי הוי חד לאוקומי אילני ושרי וחד לאברויי אילני ואסור!
ואלא סיכה אסיכה קא קשיא ליה דקתני סכין שמן לגזום בין במועד ובין בשביעית, ורמינהי סכין את הפגין, ומנקבין, ומפטמין אותן עד ראש השנה. עד ראש השנה — אין בשביעית — לא!
מי דמי הכא, אוקומי אילנא, ושרי, התם פטומי פירא ואסור!
אמר ליה רב סמא בריה דרב אשי לרבינא: בר ירמיה, סיכה דמועד אזיהום דמועד קא קשיא ליה מכדי האי אוקומי והאי אוקומי מאי שנא האי דשרי ומאי שנא האי דאסור? היינו דקאמר ליה לית נגר ולא בר נגר דיפרקינה
אמר רב יהודה אמר רב: עבודה זרה שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה — חייב, זרק מקל בפניה — פטור. אמר ליה אביי לרבא: מאי שנא שבר? דהוה ליה כעין זביחה, זרק נמי הוה ליה כעין זריקה! אמר ליה בעינא זריקה משתברת, וליכא
איתיביה ספת לה צואה, או שנסך לפניה עביט של מימי רגלים —
חייב. בשלמא עביט של מימי רגלים — איכא זריקה משתברת, אלא צואה, מאי זריקה משתברת איכא בצואה לחה.
לימא כתנאי שחט לה חגב — רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרים.
מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר, אמרינן כעין זביחה, ומר סבר, לא אמרינן כעין זביחה, אלא כעין פנים?
לא, דכולי עלמא לא אמרינן כעין זביחה, אלא כעין פנים בעינן ושאני חגב, הואיל וצוארו דומה לצואר בהמה.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: עבודה זרה שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה — חייב, ונאסרת, זרק מקל לפניה — חייב, ואינה נאסרת.
אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי שנא שבר? דהויא ליה כעין זביחה, זרק נמי הויא ליה כעין זריקה! אמר ליה בעינן זריקה משתברת וליכא
אלא מעתה, אבני בית מרקוליס במה יאסרו? אמר ליה אף לדידי קשיא לי ושאלתיה לרבה בר אבוה, ורבה בר אבוה לחייא בר רב, וחייא בר רב לרב, ואמר ליה נעשה כמגדל עבודה זרה.
הניחא למאן דאמר עבודה זרה של גוי אסורה מיד, אלא למאן דאמר עד שתעבד, תישתרי, דהא לא פלחה! אמר ליה כל אחת ואחת נעשית עבודה זרה, ותקרובת לחברתה.
אי הכי, בתרייתא מיהא תשתרי! אמר ליה אי ידעת לה, זיל שקלה,. רב אשי אמר: כל אחת ואחת נעשית תקרובת לעצמה ותקרובת לחברתה.
תנן מצא בראשו כסות ומעות או כלים — הרי אלו מותרין. פרכילי ענבים, ועטרות של שבלים, ויינות, שמנים וסלתות, וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח — אסור.
בשלמא יינות שמנים וסלתות — איכא כעין פנים, ואיכא כעין זריקה משתברת, אלא פרכילי ענבים ועטרות של שבלים — לא כעין פנים איכא, ולא כעין זריקה משתברת איכא
אמר רבא אמר עולא: כגון שבצרן מתחלה לכך.
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: מנין לזובח בהמה בעלת מום לעבודה זרה שהוא פטור? שנאמר: "זבח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו", לא אסרה תורה אלא כעין פנים.
הוי בה רבא, במאי? אילימא בדוקין שבעין, השתא לבני נח חזיא לגבוה בבמה דידהו — לעבודה זרה מיבעיא?
אלא? במחוסר אבר, וכדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: מנין למחוסר אבר שהוא אסור לבני נח? שנאמר: "ומכל החי מכל בשר שנים מכל", אמרה תורה: הבא בהמה שחיין ראשי אברין שלה.
האי "ומכל החי" מיבעי ליה, למעוטי טריפה! מ"להחיות זרע" נפקא.
הניחא למאן דאמר טריפה אינה יולדת, אלא למאן דאמר טריפה יולדת, מאי איכא למימר!
אמר קרא "אתך", "אתך" — בדומין לך. ודלמא נח גופיה טריפה הוה! "תמים" כתיב ביה.
דלמא "תמים" בדרכיו! "צדיק" כתיב ביה.
דלמא "תמים" בדרכיו, ו"צדיק" במעשיו! לא מצית אמרת דנח גופיה טריפה הוה דאי סלקא דעתך נח טריפה הוה אמר ליה רחמנא דכוותך עייל, שלמין לא תעייל,
השתא דנפקא "מאתך", "להחיות זרע" למה לי? אי "מאתך", הוה אמינא לצוותא בעלמא, ואפילו זקן ואפילו סריס, קא משמע לן להחיות זרע.
אמר רבי אלעזר: מנין לשוחט בהמה למרקוליס שהוא חייב? שנאמר: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם", אם אינו ענין לכדרכה, דכתיב "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם" תנהו ענין לשלא כדרכה.
והא להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה לכדתניא
עד כאן, הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות, והקריבן בשעת איסור הבמות,
שהרי עונשן אמור, שנאמר: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו... וגו'. עונש שמענו, אזהרה מנין? תלמוד לומר: פן תעלה עלתיך"
וכדרבי אבין אמר רבי אילא, דאמר רבי אבין אמר רבי אילא: כל מקום שנאמר "השמר" "ופן" "ואל אינו אלא בלא תעשה.
מכאן ואילך הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות,
שנאמר: "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים", שהתרתי לך כבר. "על פני השדה" — מלמד שכל הזובח בבמה בשעת איסור הבמות, מעלה עליו הכתוב כאילו הוא זובח על פני השדה.
"והביאם לה'" — זו מצות עשה. ומצות לא תעשה מנין? תלמוד לומר: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם".
יכול יהא ענוש כרת? תלמוד לומר: "חקת עולם תהיה זאת להם", זאת להם — ולא אחרת להם!
אמר רבא: קרי ביה "ולא יזבחו", וקרי ביה "ולא עוד".
מתני׳ מצא בראשו מעות, כסות או כלים — הרי אלו מותרין. פרכילי ענבים, ועטרות של שבלים, ויינות ושמנים וסלתות, וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח — אסור.
גמ׳ מנהני מילי אמר רב חייא בר יוסף אמר רבי אושעיא, כתוב אחד אומר: "ותראו את שקוציהם ואת גלליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם", וכתוב אחד אומר: "לא תחמד כסף וזהב עליהם", הא כיצד?
"עמהם", דומיא "דעליהם", מה "עליהם" — דבר של נוי אסור, שאינו של נוי מותר, אף "עמהם" — דבר של נוי אסור, ושאינו של נוי מותר.
ואימא "עליהם" דומיא "דעמהם", מה "עמהם" — כל מה שעמהם, אף "עליהם" — כל שעליהם! אם כן, לא יאמר "עליהם".
מעות דבר של נוי הוא! אמרי דבי רבי ינאי: בכיס קשור ותלוי לו בצוארו.
כסות, דבר של נוי הוא! אמרי דבי רבי ינאי: בכסות מקופלת ומונחת לו על ראשו. כלי, דבר של נוי הוא! אמר רב פפא: דסחיפא ליה משכילתא ארישיה.
אמר רב אסי בר חייא: כל שהוא לפנים מן הקלקלין — אפילו מים ומלח אסור, חוץ לקלקלין — דבר של נוי אסור, שאינו של נוי מותר. אמר רבי יוסי בר חנינא, נקטינן אין קלקלין לא לפעור ולא למרקוליס.
למאי? אילימא דאפילו פנים כחוץ דמי ושרי השתא פעורי מפערין קמיה מים ומלח לא מקרבין ליה אלא אפילו חוץ כבפנים דמי ואסור.
מתני׳ עבודה זרה שהיה לה גינה או מרחץ — נהנין מהן שלא בטובה, ואין נהנין מהן בטובה. היה שלה ושל אחרים — נהנין מהן בין בטובה ובין שלא בטובה. עבודה זרה של נכרי — אסורה מיד, ושל ישראל — אין אסורה עד שתיעבד.
גמ׳ אמר אביי: בטובה — בטובת כומרין, שלא בטובה — שלא בטובת כומרין; לאפוקי טובת עובדיה, דשרי.
איכא דמתני לה אסיפא היה שלה ושל אחרים — נהנין מהן בטובה ושלא בטובה. אמר אביי: בטובה — בטובת אחרים, שלא בטובה — שלא בטובת כומרין.
מאן דמתני אסיפא — כל שכן ארישא. ומאן דמתני ארישא — אבל אסיפא כיון דאיכא אחרים בהדה אפילו בטובת כומרין נמי שפיר דמי
עבודה זרה של נכרי אסורה מיד. מתניתין מני רבי עקיבא היא. דתניא "אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגוים", בכלים שנשתמשו בהן לעבודה זרה הכתוב מדבר.
יכול עשאום ולא גמרום, גמרום ולא הביאום, הביאום ולא נשתמשו בהן, יכול יהו אסורים? תלמוד לומר: "אשר עבדו שם הגוים", שאין אסורין עד שיעבדו; מכאן אמרו: עבודה זרה של נכרי — אינה אסורה עד שתיעבד, ושל ישראל — אסורה מיד, דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר, חילוף הדברים: עבודה זרה של נכרי — אסורה מיד, ושל ישראל — עד שתיעבד.
אמר מר בכלים שנשתמשו בהן לעבודה זרה הכתוב מדבר. הא "מקומות" כתיב! אם אינו ענין למקומות, דלא מיתסרי דכתיב "אלהיהם על ההרים", ולא ההרים אלהיהם,
תנהו ענין לכלים. מכאן אמרו: עבודה זרה של נכרי אינה אסורה אלא עד שתעבד, ושל ישראל מיד.
והא בכלים אוקימנא לה! אמר קרא "אשר אתם ירשים אתם את אלהיהם", מקיש אלהיהם לכלים, מה כלים עד שיעבדו, אף אלהיהם נמי עד שיעבדו. ורבי עקיבא דלא מקיש, אמר לך "את" הפסיק הענין.
ורבי ישמעאל, אשכחן עבודה זרה של נכרי דאין אסורה עד שתעבד, דישראל דאסורה מיד מנא ליה סברא הוא מדנכרי עד שתעבד, דישראל אסורה מיד. אימא דישראל כלל וכלל לא! השתא גניזה בעיא, איתסורי לא מיתסרא
ואימא כדנכרי אמר קרא "ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל", משעת עשייה קם ליה בחטא.
אימא הני מילי למיקם גברא בחטא, איתסורי לא מיתסרא, אמר קרא "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה", משעת עשייה קם ליה ב"ארור".
אימא הני מילי למיקם גברא ב"ארור", איתסורי לא מיתסרא "תועבת ה'" כתיב.
ורבי עקיבא? דבר המביא לידי תועבה.
ורבי עקיבא, עבודה זרה של נכרי דאסורה מיד מנא ליה אמר עולא, אמר קרא "פסילי אלהיהם תשרפון באש", משפסלו נעשה אלוה.
ואידך? ההוא מיבעי ליה לכדתני רב יוסף, דתני רב יוסף: מנין לגוי שפוסל אלוהו? שנאמר: "פסילי אלהיהם תשרפון באש".
ואידך? נפקא ליה מדשמואל דשמואל רמי כתיב "לא תחמד כסף וזהב עליהם", וכתיב "ולקחת לך", הא כיצד? פסלו לאלוה — "לא תחמד", פסלו מאלוה — "ולקחת לך".
ורבי עקיבא, אשכחן עבודה זרה של נכרי דאסורה מיד, דישראל עד שתעבד מנלן אמר רב יהודה, אמר קרא "ושם בסתר", עד שיעשה לה דברים שבסתר.
ואידך? ההוא מיבעיא ליה לכדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: מנין לעבודה זרה של ישראל שטעונה גניזה? שנאמר: "ושם בסתר".
ואידך? נפקא ליה מדרב חסדא אמר רב, דאמר רב חסדא אמר רב: מנין לעבודה זרה של ישראל שטעונה גניזה? שנאמר: "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח" מה מזבח טעון גניזה, אף אשרה טעונה גניזה.
ואידך? ההוא מיבעי ליה לכדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: כל המעמיד דיין שאינו הגון — כאילו נוטע אשרה בישראל, שנאמר: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך", וסמיך ליה "לא תטע לך אשרה כל עץ".
אמר רב אשי: ובמקום תלמידי חכמים — כאילו נטעו אצל מזבח, שנאמר: "אצל מזבח".
בעי רב המנונא: ריתך כלי לעבודה זרה, מהו? עבודה זרה דמאן אילימא עבודה זרה דנכרי, בין לרבי ישמעאל ובין לרבי עקיבא משמשי עבודה זרה הן, ומשמשי עבודה זרה אין אסורין עד שיעבדו! אלא עבודה זרה דישראל,
אליבא דמאן אילימא אליבא דרבי עקיבא, השתא היא גופה לא מיתסרא עד שתעבד, משמשיה מיבעיא? ואלא אליבא דרבי ישמעאל דאמר: אסורה מיד,
מאי? משמשין ממשמשין גמרינן מה התם עד שיעבדו, אף הכא עד שיעבדו, או דלמא מינה גמר, מה היא אסורה מיד אף משמשיה אסורין מיד?
מאי איריא דקא מיבעיא ליה ריתך כלי? תיבעי ליה עשה!
רב המנונא, משום טומאה ישנה קמיבעיא ליה דתנן כלי מתכות, פשוטיהן, ומקבליהן טמאין, נשתברו — טהרו, חזר ועשאן כלים — יחזרו לטומאה ישנה;
והכי קמיבעיא ליה כי הדרא טומאה — הני מילי לטומאה דאורייתא, אבל טומאה דרבנן — לא, או דלמא לא שנא ותיבעי ליה שאר טומאות דרבנן?
חדא מגו חדא קמיבעיא ליה, טומאה דרבנן מי הדרא או לא הדרא ואם תימצי לומר לא הדרא טומאה דעבודה זרה, משום חומרא דעבודה זרה מי שויוה רבנן כטומאה דאורייתא או לא? תיקו.
בעי מיניה רבי יוחנן מרבי ינאי: תקרובת עבודה זרה של אוכלים, מהו? מי מהניא להו ביטול, לטהרינהו מטומאה, או לא?
ותיבעי ליה כלים! כלים לא קמיבעיא ליה? כיון דאית להו טהרה במקוה — טומאה נמי בטלה, כי קמיבעיא ליה — אוכלין.
ותיבעי ליה עבודה זרה גופה! עבודה זרה גופה לא מיבעיא ליה
כיון דאיסורה בטיל, טומאה נמי בטלה. כי קא מיבעיא ליה תקרובת לעבודה זרה של אוכלין, מאי? כיון דאיסוריה לא בטיל כדרב גידל, טומאה נמי לא בטלה, או דלמא איסור דאורייתא לא בטיל, טומאה דרבנן בטיל, תיקו.
בעא מיניה רבי יוסי בן שאול מרבי: כלים ששימשו בהן בבית חוניו, מהו שישתמשו בהן בבית המקדש?
וקא מיבעיא ליה אליבא דמאן דאמר בית חוניו לאו בית עבודה זרה היא, דתנן כהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים, ואינו צריך לומר לדבר אחר.
כהנים הוא דקנסינהו רבנן, משום דבני דעה נינהו, אבל כלים — לא, או דלמא לא שנא?
אמר לו אסורים הן, ומקרא היה בידינו ושכחנוהו.
איתיביה "כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו "מאי לאו "הכנו" — דאטבלינהו "הקדשנו" — דאקדישננהו!
אמר לו ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי, "הכנו" — שגנזנום, ו"הקדשנו" — שהקדשנו אחרים תחתיהם.
לימא מסייע ליה מזרחית צפונית — בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון, ואמר רב ששת: ששקצו לעבודה זרה!
אמר רב פפא: התם קרא אשכח ודרש, דכתיב "ובאו בה פריצים וחללוה"?
אמרי היכי נעביד? ניתברינהו — "אבנים שלמות" אמר רחמנא ננסרינהו — "לא תניף עליהם ברזל" אמר רחמנא.
ואמאי? ליתברינהו ולישקלינהו לנפשייהו,! מי לא אמר רב אושעיא: בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם משום כספא ודהבא של ירושלים, והוינן בה ירושלים הויא רובא דעלמא?
אלא אמר אביי: בקשו לגנוז דינרא הדרייאנא טוריינא שיפא מפני טבעה של ירושלים, עד שמצאו לה מקרא מן התורה שהוא מותר, "ובאו בה פריצים וחללוה"!
התם לא אשתמשו בהו לגבוה. הכא, כיון דאשתמש בהו לגבוה — לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוטא.
מתני׳ נכרי מבטל עבודה זרה שלו, ושל חבירו, וישראל אין מבטל עבודה זרה של נכרי. המבטל עבודה זרה — מבטל משמשיה, ביטל משמשיה, משמשין — מותרין, והיא אסורה.
גמ׳ מתני ליה רבי לרבי שמעון ברבי נכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו. אמר לו: רבי, שנית לנו בילדותך, נכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל ישראל. דישראל מי קא מבטלה והא "ושם בסתר" כתיב! אמר רבי הילל בריה דרבי וולס: לא נצרכה, שיש לו בה שותפות.
בילדותו מאי קסבר, ובזקנותו מאי קסבר? בילדותו סבר: ישראל אדעתא דנכרי פלח, כיון דנכרי מבטל דנפשיה דישראל נמי מבטלה ובזקנותו סבר: ישראל אדעתא דנפשיה פלח כי מבטל נכרי דנפשיה דישראל לא בטיל
איכא דמתני לה אסיפא ישראל אינו מבטל עבודה זרה של נכרי. פשיטא! אמר רבי הילל בריה
דרבי וולס: לא נצרכה שיש לו בה שותפות, וקא משמע לן ישראל הוא דלא מבטל דנכרי, אבל נכרי דנפשיה מבטל.
איכא דמתני לה אברייתא רבי שמעון בן מנסיא אומר: עבודה זרה של ישראל אין לה בטילה עולמית. מאי "עולמית"? אמר רבי הילל בריה דרבי וולס: לא נצרכה, אלא שיש לו לגוי בה שותפות, וקא משמע לן דישראל אדעתא דנפשיה פלח.
מתני׳ כיצד מבטלה? קטע ראש אזנה, ראש חוטמה, ראש אצבעה. פחסה, אף על פי שלא חיסרה — ביטלה; רק בפניה, השתין בפניה, גררה, זרק בה את הצואה — הרי זו אינה בטילה. מכרה או משכנה — רבי אומר: ביטל, וחכמים אומרים: לא ביטל.
גמ׳ כי לא חיסרה, במאי ביטלה? אמר רב זירא: שפחסה בפניה.
רקק בפניה, והשתין בפניה. מנהני מילי?
אמר חזקיה, דאמר קרא "והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה", וכתיב בתריה "ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה" וגו', דאף על גב דקלל מלכו ואלהיו ופנה למעלה — אל ארץ יביט.
מכרה או משכנה — רבי אומר: ביטל. וכו׳ זעירי אמר רבי יוחנן, ורבי ירמיה בר אבא אמר רב, חד אמר: מחלוקת בצורף גוי, אבל בצורף ישראל — דברי הכל ביטל. וחד אמר: בצורף ישראל מחלוקת.
איבעיא להו בצורף ישראל מחלוקת, אבל צורף גוי דברי הכל לא ביטל, או דלמא בין בזה ובין בזה מחלוקת?
תא שמע, דאמר רבי: נראין דבריי כשמכרה לחבלה, ודברי חביריי שמכרה לעובדה;
מאי "לחבלה" ומאי "לעובדה"? אילימא לחבלה — לחבלה ממש, לעובדה — לעובדה ממש, מאי טעמא דמאן דאמר ביטל, ומאי טעמא דמאן דאמר לא ביטל?
אלא לאו, לחבלה — למי שעתיד לחבלה, ומנו? צורף ישראל, לעובדה — למי שעתיד לעובדה, ומנו צורף גוי. ושמע מינה בין בזה ובין בזה מחלוקת!
לא, הכי קאמר אמר רבי: נראין דבריי לחביריי כשמכרה לחבלה, ומנו? צורף ישראל, שאף חביריי לא נחלקו עלי אלא כשמכרה לעובדה, אבל לחבלה — מודו לי.
מיתיבי הלוקח גרוטאות מן הגוים ומצא בהן עבודה זרה, אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר, אם משנתן מעות משך — יוליך לים המלח;
אי אמרת בשלמא בצורף ישראל מחלוקת, הא מני רבנן היא. אלא אי אמרת בצורף גוי מחלוקת, אבל בצורף ישראל דברי הכל ביטל, הא מני
שאני התם דאדעתא דגרוטאות זבין אדעתא דעבודה זרה לא זבין.
תנו רבנן לוה עליה, או שנפלה עליה מפולת, או שגנבוה ליסטין, או שהניחוה הבעלים והלכו למדינת הים
אם עתידין לחזור כמלחמת יהושע — אינה בטילה.
וצריכא, דאי תנא לוה עליה, מדלא זבנה, לא בטלה, אבל נפלה עליה מפולת, מדלא קא מפני לה — אימא בטולי בטלה, צריכא
ואי תנא נפלה עליה מפולת, משום דסבר הא מנחת כל אימת דבעינא לה, שקילנא לה, אבל גנבוה לסטים, מדלא קא מהדר אבתרה — בטולי בטלה — צריכא.
ואי תנא גנבוה לסטין, משום דסבר אי גוי שקיל לה — מפלח פלח לה אי ישראל שקלה — איידי דדמיה יקרין מזבין לה לגוי ופלח לה, אבל הניחוה הבעלים והלכו למדינת הים, מדלא שקלו בהדייהו — בטולי בטלוה צריכא.
אם עתידין לחזור כמלחמת יהושע — אינה בטילה. מידי מלחמת יהושע מיהדר הדור! הכי קאמר אם עתידין לחזור — הרי הוא כמלחמת יהושע ואין לה בטילה.
ולמה לי למיתלייה במלחמת יהושע? מלתא אגב אורחא קא משמע לן, כי הא דאמר רב יהודה אמר רב: ישראל שזקף לבינה להשתחות לה, ובא גוי והשתחוה לה — אסרה.
מנלן דאסרה? אמר רבי אלעזר: כתחילה של ארץ ישראל, דאמר רחמנא "ואשריהם תשרפון באש", מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו!
ואי משום הנך דמעיקרא — בביטולא בעלמא סגי להו!
אלא מדפלחו ישראל לעגל, גלו אדעתייהו דניחא להו בעבודה זרה, וכי אתו גוים, שליחותא דידהו עבדי,. הכי נמי ישראל שזקף לבינה, גליא דעתיה דניחא ליה בעבודה זרה, וכי אתא גוי ופלח לה שליחותא דידיה קעביד,
ודלמא בעגל הוא דניחא להו במידי אחרינא לא! אמר קרא "אלה אלהיך ישראל", מלמד, שאיוו לאלוהות הרבה.
אימא כל דבהדי עגל ניתסרו? מכאן ואילך נישתרי מאן מוכח.
מתני׳ עבודה זרה שהניחוה עובדיה, בשעת שלום — מותרת. בשעת מלחמה — אסורה. בימוסיאות של מלכים — הרי אלו מותרות, מפני שמעמידין אותה בשעה שהמלכים עוברים.
גמ׳ אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב: בית נמרוד הרי היא כעבודה זרה שהניחוה עובדיה בשעת שלום, ומותר. אף על גב דכי בדרינהו רחמנא כשעת מלחמה דמי, אי בעיא למיהדר הדור מדלא הדור בטולי בטלה
בימוסיאות של מלכים — הרי אלו מותרות. וכי מפני שמעמידין אותה בשעה שהמלכים עוברין מותרין?
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, הכי קאמר מפני שמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין, ומלכים מניחין דרך זו והולכין בדרך אחרת.
כי אתא עולא, יתיב אבימסא פגימא אמר ליה רב יהודה לעולא, והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו בימוס שנפגם — אסור! ואפילו למאן דאמר אין עובדים לשברים — הני מילי עבודה זרה, דזילא ביה מלתא למפלח לשברים, אבל האי לא איכפת ליה!
אמר ליה מאן יהיב לן מעפרא דרב ושמואל ומלאינן עיינין. הא רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו בימוס שנפגם — מותר. ואפילו למאן דאמר עובדין לשברים, הני מילי עבודה זרה, דכיון דפלחה זילא ביה מילתא לבטולה אבל הני שקלי להאי ומייתו בימוס אחרינא,.
תניא כוותיה דרבי יוחנן וריש לקיש: בימוס שנפגם — מותר, מזבח שנפגם — אסור עד שינתץ רובו. היכי דמי בימוס, היכי דמי מזבח? אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן: בימוס — אבן אחת, מזבח — אבנים הרבה.
אמר חזקיה: מאי קרא? "בשומו כל אבני מזבח כאבני גר מנפצות לא יקמו אשרים וחמנים", אי איכא כאבני גיר מנופצות — לא יקומון אשרים וחמנים, אי לאו — יקומו.
תנא נעבד, שלו — אסור, ושל חבירו מותר. ורמינהי איזהו נעבד? כל שעובדים אותו בין בשוגג ובין במזיד, בין באונס ובין ברצון; האי אונס היכי דמי לאו כגון דאנס בהמת חבירו והשתחוה לה?
אמר רמי בר חמא: לא, כגון שאנסוהו גוים והשתחוה לבהמתו דידיה מתקיף לה רבי זירא: אונס רחמנא פטריה דכתיב "ולנערה לא תעשה דבר"!
אלא אמר רבא: הכל, היו בכלל "לא תעבדם", וכשפרט לך הכתוב: "וחי בהם" ולא שימות בהם — יצא אונס,
והדר כתב רחמנא "ולא תחללו את שם קדשי" דאפילו באונס, הא כיצד? הא — בצנעא, והא — בפרהסיא.
אמרו ליה רבנן לרבא, תניא דמסייעא לך: בימוסיאות של גוים בשעת השמד, אף על פי שהשמד בטל — אותן בימוסיאות לא בטלו.
אמר להו אי משום הא לא תסייען, אימר ישראל משומד הוה ופלח לה ברצון. רב אשי אמר: לא תימא אימר, אלא ודאי ישראל משומד הוה ופלח לה ברצון.
חזקיה אמר, כגון שניסך לעבודה זרה יין על קרניה. מתקיף לה רב אדא בר אהבה: האי נעבד הוא? האי בימוס בעלמא הוא, ושרייה
אלא אמר רב אדא בר אהבה: כגון שניסך לה, יין בין קרניה. דעבד בה מעשה, וכי הא דאתא עולא אמר רבי יוחנן: אף על פי שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה, עשה בה מעשה — אסרה.
אמר להו רב נחמן פוקו ואמרו ליה לעולא: כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל, דאמר רב הונא: היתה בהמת חבירו רבוצה בפני עבודה זרה, כיון ששחט בה סימן אחד — אסרה.
מנא לן דאסרה? אילימא מכהנים — ודלמא שאני כהנים, דבני דעה נינהו!
ואלא מאבני מזבח — ודלמא כדרב פפא!
ואלא מכלים, דכתיב "ואת כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו", ואמר מר "הכנו" שגנזנום, "והקדשנו" שהקדשנו אחרים תחתיהן. והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו,
אלא כיון דעבד בהו מעשה איתסרו להו הכא נמי — כיון שעשה בה מעשה, אסרה.
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: אף על פי שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה, חפר בה בורות שיחין ומערות — אסרה. כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן: אף על פי שאמרו המשתחוה לבעלי חיים לא אסרן, עשאן חליפין לעבודה זרה — אסרן.
כי אתא רבין אמר: פליגו בה רבי ישמעאל בר רבי יוסי ורבנן חד אמר: חליפין אסורין, חליפי חליפין מותרין; וחד אמר: אפילו חליפי חליפין נמי אסורין.
מאי טעמא דמאן דאמר חליפי חליפין אסורין? אמר קרא" והיית חרם כמהו", כל שאתה מהיה ממנו — הרי הוא כמוהו. ואידך? אמר קרא "הוא", הוא — ולא חליפי חליפין.
ואידך? ההוא מיבעי ליה למעוטי ערלה וכלאי הכרם, שאם מכרן וקידש בדמיהן — מקודשת.
ואידך? ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מיעוטא דהויא להו עבודה זרה ושביעית שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין?
עבודה זרה — הא דאמרן, שביעית — דכתיב "כי יובל היא קדש תהיה לכם", מה קדש תופס את דמיו ואסור, אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה;
אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין, אף שביעית תופסת את דמיה ויוצאה לחולין! תלמוד לומר: "תהיה" בהוייתה תהא,
הא כיצד? לקח בפירות שביעית בשר — אלו ואלו מתבערין בשביעית, לקח בבשר דגים — יצא בשר נכנסו דגים, בדגים יין — יצאו דגים נכנס יין, ביין שמן — יצא יין ונכנס שמן, הא כיצד? אחרון אחרון נתפס בשביעית, ופרי עצמו אסור.
ואידך? קסבר שני כתובין הבאין כאחד מלמדין, ואיצטריך "הוא" למעוטינהו
מתני׳ שאלו את הזקנים ברומי: אם אין רצונו בעבודה זרה, למה אינו מבטלה? אמרו להן אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין — היה מבטלו, הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, יאבד עולמו מפני השוטים?
אמרו להן: אם כן, יאבד דבר שאין צורך לעולם בו, ויניח דבר שצורך העולם בו! אמרו להן: אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן של אלו, שאומרים: תדעו שהן אלוהות, שהרי הן לא בטלו.
גמ׳ תנו רבנן שאלו פלוסופין את הזקנים ברומי: אם אלהיכם אין רצונו בעבודה זרה, מפני מה אינו מבטלה? אמרו להם: אילו לדבר שאין העולם צורך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה. הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, יאבד עולם מפני השוטים? אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין.
דבר אחר הרי שגזל סאה של חטים והלך וזרעה בקרקע — דין הוא שלא תצמח, אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין.
דבר אחר: הרי שבא על אשת חבירו — דין הוא שלא תתעבר, אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין.
והיינו דאמר ריש לקיש, אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לרשעים שעושין סלע שלי פומבי, אלא שמטריחין אותי ומחתימין אותי בעל כרחי.
שאל פלוספוס אחד את רבן גמליאל, כתוב בתורתכם "כי ה' אלהיך אש אכלה הוא אל קנא", מפני מה מתקנא בעובדיה, ואין מתקנא בה?
אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה לו בן אחד, ואותו הבן היה מגדל לו את הכלב והעלה לו שם על שם אביו, וכשהוא נשבע — אומר: "בחיי כלב אבא", כששמע המלך, על מי הוא כועס, על הבן הוא כועס או על הכלב הוא כועס? הוי אומר: על הבן הוא כועס.
אמר לו כלב אתה קורא אותה? והלא יש בה ממש! אמר לו: ומה ראית? אמר לו: פעם אחת נפלה דליקה בעירנו, ונשרפה כל העיר כולה, ואותו בית עבודה זרה לא נשרף!
אמר לו אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה, כשהוא עושה מלחמה, עם החיים הוא עושה או עם המתים הוא עושה? הוי אומר: עם החיים הוא עושה.
אמר לו: כלב אתה קורא אותה, מת אתה קורא אותה, אם כן יאבדנה מן העולם! אמר לו: אילו לדבר שאין העולם צריך לו היו עובדין — הרי הוא מבטלה, הרי הן עובדין לחמה וללבנה, לכוכבים ולמזלות, לאפיקים ולגאיות, יאבד עולמו מפני שוטים? וכן הוא אומר:
"אסף אסף כל מעל פני האדמה נאם ה', אסף אדם ובהמה אסף עוף השמים ודגי הים והמכשלות את הרשעים" וגו', וכי מפני שהרשעים נכשלים בהן יאבדם מן העולם? והלא לאדם הן עובדין, "והכרתי את האדם מעל פני האדמה" וגו'?
שאל אגריפס שר צבא, את רבן גמליאל, כתיב בתורתכם: "כי ה' אלהיך אש אכלה הוא אל קנא", כלום מתקנא אלא חכם בחכם, וגבור בגבור ועשיר בעשיר?
אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שנשא אשה על אשתו, חשובה ממנה — אין מתקנאה בה, פחותה ממנה — מתקנאה בה.
אמר ליה זונין לרבי עקיבא: לבי ולבך ידע דעבודה זרה לית בה מששא והא קחזינן גברי דאזלי כי מתברי ואתו כי מצמדי מאי טעמא
אמר לו אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם נאמן שהיה בעיר, וכל בני עירו היו מפקידין אצלו שלא בעדים, ובא אדם אחד והפקיד לו בעדים. פעם אחד שכח והפקיד אצלו שלא בעדים, אמרה לו אשתו בוא ונכפרנו! אמר לה: וכי מפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן, אנו נאבד את אמונתינו?
אף כך יסורין, בשעה שמשגרין אותן על האדם, משביעין אותן: שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני. כיון שהגיע זמנן לצאת, הלך זה לבית עבודה זרה, אמרו יסורין: דין הוא שלא נצא, וחוזרין ואומרים: וכי מפני ששוטה זה עושה שלא כהוגן אנו נאבד שבועתנו?
והיינו דאמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "וחלים רעים ונאמנים"? רעים בשליחותן, ונאמנים בשבועתן.
אמר ליה רבא בר רב יצחק לרב יהודה: האיכא בית עבודה זרה באתרין דכי מצטריך עלמא למטרא מתחזי להו בחלמא ואמר להו שחטו לי גברא ואייתי מטרא שחטו לה גברא ואתי מטרא
אמר ליה השתא, אי הוי שכיבנא, לא אמרי לכו הא מלתא, דאמר רב, מאי דכתיב "אשר חלק ה' אלהיך אתם לכל העמים"? מלמד שהחליקן בדברים, כדי לטורדן מן העולם.
והיינו דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן"? בא לטמא — פותחין לו, בא לטהר — מסייעין אותו.
מתני׳ לוקחין גת בעוטה מן הנכרי, אף על פי שהוא נוטל בידו ונותן לתפוח. ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור. ירד לבור — מה שבבור אסור, והשאר מותר.
דורכין עם הנכרי בגת
אבל לא בוצרין עמו. ישראל שהוא עושה בטומאה — לא דורכין ולא בוצרין עמו, אבל, מוליכין עמו חביות לגת ומביאין עמו מן הגת.
נחתום שהוא עושה בטומאה — לא לשין ולא עורכין עמו, אבל מוליכין עמו פת לפלטר.
גמ׳ אמר רב הונא: יין כיון שהתחיל להמשך, עושה יין נסך. תנן לוקחים גת בעוטה מן הנכרי, ואף על פי שנטל בידו ונתן לתפוח! אמר רב הונא: בגת פקוקה ומלאה.
תא שמע ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור! הכא נמי בגת פקוקה ומלאה.
תא שמע ירד לבור, מה שבבור אסור והשאר מותר! אמר רב הונא, לא קשיא כאן במשנה ראשונה, כאן במשנה אחרונה;
דתניא בראשונה היו אומרים, בד"ד: אין בוצרין עם הנכרי בגת, שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל; ואין דורכין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה, שאסור לסייע ידי עוברי עבירה אבל דורכים עם הנכרי בגת, ולא חיישינן לדרב הונא.
וחזרו לומר דב"ד: אין דורכין עם הנכרי בגת, משום דרב הונא.
ואין בוצרין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה. וכל שכן שאין דורכין. אבל בוצרין עם הנכרי בגת, שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל.
ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור. והתניא, יין — משיקפה!
אמר רבא: לא קשיא הא רבי עקיבא, הא רבנן דתנן יין משירד לבור, רבי עקיבא אומר: משיקפה.
איבעיא להו, קיפוי דבור, או קיפוי דחבית?
תא שמע, דתניא יין — משיקפה. אף על פי שקפה, קולט מן הגת העליונה ומן הצינור ושותה. שמע מינה קיפוי דבור קאמרינן. שמע מינה.
והתני רב זביד בדבי רבי אושעיא: יין משירד לבור ויקפה, רבי עקיבא אומר: משישלה בחביות!, תרצה נמי להך קמייתא הכי יין — משירד לבור ויקפה, רבי עקיבא אומר: משישלה בחביות.
ואלא, מתניתין דקתני אינו עושה יין נסך עד שירד לבור, לימא תלתא תנאי היא? לא, שאני יין נסך, דאחמירו ביה רבנן.
ולרבא דלא שאני ליה, מוקים ליה כתלתא תנאי
מה שבבור אסור והשאר מותר. אמר רב הונא: לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת, אבל החזיר גרגותני לגת — אסור.
גרגותני גופה, במאי קא מיתסרא בנצוק. שמע מינה נצוק חיבור? כדתני רבי חייא שפחסתו צלוחיתו, הכא נמי שפחסתו בורו.
ההוא ינוקא דתנא עבודה זרה בשית שני, בעו מיניה מהו לדרוך עם הנכרי בגת? אמר להו דורכין עם הנכרי בגת. והא קא מנסך בידיה! דציירנא להו לידיה. והא קא מנסך ברגל! ניסוך דרגל לא שמיה ניסוך.
ההוא עובדא דהוה בנהרדעא, דדשו ישראל וגוי לההוא חמרא ושהייה שמואל תלתא ריגלי. מאי טעמא? אילימא משום דקסבר
דאי משכחנא תנא דאסר כרבי נתן, אוסריניה אפילו בהנאה. דתניא מדדו, בין ביד בין ברגל — ימכר, רבי נתן אומר: ביד — אסור, ברגל — מותר.
אימר דאמר רבי נתן, ביד, ברגל מי אמר? אלא, דאי משכחנא תנא דשרי כרבי שמעון, אישרייה אפילו בשתייה.
ההוא עובדא דהוה בבירם, דההוא גוי דהוה קא סליק בדיקלא ואייתי לוליבא בהדי דקא נחית נגע בראשה דלוליבא בחמרא שלא בכוונה, שרייה רב לזבוניה לגוים.
אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב, והא מר הוא דאמר: תינוק בן יומו הוא עושה יין נסך! אמר להו אימור דאמרי אנא בשתייה, בהנאה מי אמרי.
גופא, אמר רב: תינוק בן יומו עושה יין נסך.
איתיביה רב שימי בר חייא לרב הלוקח עבדים מן הגוים, שמלו ולא טבלו, וכן בני השפחות, שמלו ולא טבלו — רוקן ומדרסן בשוק טמא, ואמרי לה טהור.
יינן — גדולים עושים יין נסך, קטנים אין עושים יין נסך, ואלו הן גדולים ואלו הן קטנים? גדולים — יודעין בטיב עבודה זרה ומשמשיה, קטנים — אינם יודעין בטיב עבודה זרה ומשמשיה.
קתני מיהת גדולים — אין, קטנים — לא! תרגמה אבני שפחות.
הא "וכן" קאמר! ארוקן ומדרסן.
הניחא למאן דאמר טמא, אלא למאן דאמר טהור מאי איכא למימר.
הא קא משמע לן עבדים דומיא דבני שפחות, מה בני שפחות מלו ולא טבלו הוא דעושין יין נסך, מלו וטבלו לא, אף עבדים כן.
לאפוקי מדרב נחמן אמר שמואל, דאמר רב נחמן אמר שמואל: הלוקח עבדים מן הגוים, אף על פי שמלו וטבלו — עושין יין נסך, עד שתשקע עבודה זרה מפיהם, קא משמע לן דלא.
גופא, אמר רב נחמן אמר שמואל: הלוקח עבדים מן הגוים, אף על פי שמלו וטבלו — עושין יין נסך עד שתשקע עבודה זרה מפיהם. וכמה? אמר רבי יהושע בן לוי: עד שנים עשר חדש.
איתיביה רבה לרב נחמן הלוקח עבדים מן הגוים שמלו ולא טבלו, וכן בני השפחות שמלו ולא טבלו — רוקן ומדרסן
בשוק טמא, ואמרי לה טהור. יינן — גדולים עושין יין נסך, קטנים אין עושין יין נסך. אלו הן גדולים ואלו הן קטנים? גדולים — שיודעין בטיב עבודה זרה ומשמשיה, קטנים — שאין יודעין בטיב עבודה זרה ומשמשיה.
קתני מיהת מלו ולא טבלו — אין, מלו וטבלו — לא! תרגמה אבני שפחות.
הא "וכן" קתני! ארוקן ומדרסן.
הניחא למאן דאמר טמא, אלא למאן דאמר טהור, מאי איכא למימר.
הא קא משמע לן עבדים דומיא דבני שפחות, מה בני שפחות — גדולים הוא דעושין יין נסך, קטנים אין עושין יין נסך, אף עבדים נמי — גדולים עושין יין נסך, קטנים אין עושין יין נסך,
לאפוקי מדרב דאמר רב: תינוק בן יומו עושה יין נסך, קא משמע לן דלא.
ההוא עובדא דהוה במחוזא, אתא גוי עייל לחנותא דישראל, אמר להו אית לכו חמרא לזבוני אמרו ליה לא, הוה יתיב חמרא בדוולא שדי ביה ידיה שיכשך ביה אמר להו האי לאו חמרא הוא שקליה האיך בריתחיה שדייה לדנא,,
שרייה רבא לזבוני לגוים. איפליג עליה רב הונא בר חיננא ורב הונא בריה דרב נחמן. נפקי שיפורי דרבא ושרו ונפקי שיפורי דרב הונא בר חיננא ורב הונא בר רב נחמן ואסרי
איקלע רב הונא בריה דרב נחמן למחוזא, אמר ליה רבא לרב אליקים שמעיה טרוק טרוק גלי דלא ניתו אינשי דניטריד.
על לגביה, אמר ליה כי האי גוונא מאי, אמר ליה אסור אפילו בהנאה. והא מר הוא דאמר שיכשך אין עושה יין נסך! אימר דאמרי אנא לבר מדמיה דההוא חמרא, דמי דההוא חמרא מי אמרי.
אמר רבא: כי אתאי לפומבדיתא, אקפן נחמני שמעתתא ומתניתא דאסיר,,.
שמעתתא דההוא עובדא דהוה בנהרדעא ואסר שמואל, בטבריא ואסר רבי יוחנן. ואמרי ליה, לפי שאינן בני תורה. ואמר לי טבריא ונהרדעא אינן בני תורה, דמחוזא בני תורה.
מתניתא, דאגרדמים גוי שקדח במינקת והעלה, או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית, זה היה מעשה ואסרוהו; מאי לאו בהנאה? לא, בשתייה.
אי הכי ליתני ימכר, כדקתני סיפא חרם גוי שהושיט ידו לחבית, וכסבור של שמן היא ונמצאת של יין, זה היה מעשה ואמרו: ימכר! תיובתא דרבא, תיובתא.
רבי יוחנן בן ארזא ורבי יוסי בן נהוראי הוו יתבו וקא שתו חמרא אתא ההוא גברא אמרו ליה תא אשקינן לבתר דרמא לכסא איגלאי מילתא דגוי הוא, חד אסר אפילו בהנאה, וחד שרי אפילו בשתייה. אמר רבי יהושע בן לוי: מאן דאסר שפיר אסר, ומאן דשרי שפיר שרי. מאן דאסר?
מימר אמר סלקא דעתיה דרבנן כי הני שיכרא קא שתו אלא ודאי האי חמרא הוא ונסכיה מאן דשרי שפיר שרי מימר אמר סלקא דעתך דרבנן כי הני חמרא קא שתו ואמרו ליה לדידי "תא אשקינן", "אלא ודאי שיכרא הוא קא שתו ולא נסכיה
והא קא חזי! בליליא והא קא מרח ליה! בחדתא.
והא קא נגע ביה בנטלא והוה ליה מגע גוי שלא בכוונה ואסור! לא צריכא דקא מוריק אורוקי, והוה ליה כחו, שלא בכוונה, וכל כחו שלא בכוונה לא גזרו ביה רבנן.
בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן: יין שמסכו גוי, מהו? אמר ליה, ואימא "מזגו"? אמר ליה אנא כדכתיב קאמינא "טבחה טבחה מסכה יינה". אמר ליה, לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו.
מאי? אמר ליה אסור, משום "לך לך אמרין נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב".
רבי ירמיה איקלע לסבתא חזא חמרא דמזגי גוי ואישתי ישראל מיניה ואסר להו משום "לך לך אמרין נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב" אתמר נמי אמר רבי יוחנן, ואמרי לה אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: יין שמזגו גוי — אסור, משום "לך לך אמרין נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב"
ריש לקיש איקלע לבצרה, חזא ישראל דקאכלי פירי דלא מעשרי ואסר להו חזא מיא דסגדי להו גוים ושתו ישראל ואסר להו
אתא לקמיה דרבי יוחנן. אמר ליה אדמקטורך עלך זיל הדר, בצר לאו היינו בצרה. ומים של רבים אין נאסרין.
רבי יוחנן לטעמיה,
דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: מים של רבים אין נאסרין. הא, דיחיד נאסרין.
ותיפוק ליה, דהא מחוברין נינהו! לא צריכא דתלשינהו גלא.
סוף סוף אבני הר שנדלדלו נינהו. תסתיים דרבי יוחנן דאמר אסורות?
לא צריכא דטפחינהו בידיה.
רבי חייא בר אבא איקלע לגבלא, חזא בנות ישראל דמיעברן מגוים שמלו ולא טבלו, חזא חמרא דמזגו גוים ושתו ישראל חזא תורמוסא דשלקי להו, גוים ואכלי ישראל ולא אמר להו ולא מידי.
אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה צא והכרז על בניהם שהן ממזרים, ועל יינן משום יין נסך, ועל תורמוסן משום בישולי גוים משום שאינן בני תורה.
על בניהם שהם ממזרים — רבי יוחנן לטעמיה דאמר רבי יוחנן: לעולם אינו גר עד שימול ויטבול, וכיון דלא טביל — גוי הוא. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: גוי ועבד הבא על בת ישראל — הולד ממזר.
וגזור על יינם משום יין נסך — משום "לך לך, אמרין, נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב".
ועל תורמוסן משום בישולי גוים, לפי שאינן בני תורה. טעמא דאינן בני תורה, הא בני תורה שרי והאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שנאכל כמות שהוא חי — אין בו משום בישולי גוים!
רבי יוחנן כי הך לישנא סבירא ליה, דאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: כל שאינו עולה לשולחן של מלכים ללפת בו את הפת — אין בו משום בישולי גוים. טעמא דאינן בני תורה, הא בני תורה שרי
בעו מיניה מרב כהנא: גוי מהו שיוליך ענבים לגת? אמר להו אסור, משום "לך לך, אמרין, נזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב" איתיביה רב יימר לרב כהנא גוי שהביא ענבים לגת בסלין
ובדודורין, אף על פי שהיין, מזלף עליהן — מותר! אמר ליה הביא קאמרת, אנא לכתחלה קאמינא.
ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא אידרי גוי ושקליה אמר להו רב אשי נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשיך ביה, וברצוה עד דשייפא.
אמר רב אשי: האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל בכוונה, אף על גב דלזבוניה לגוי אחרינא אסור, שרי ליה למישקל דמיה מההוא גוי, מאי טעמא מיקלא קלייה.
אמר רב אשי: מנא אמינא לה? דתניא גוי שנסך יינו של ישראל שלא בפני עבודה זרה — אסור, ורבי יהודה בן בבא ורבי יהודה בן בתירא מתירין משום שני דברים, אחד — שאין מנסכין יין אלא בפני עבודה זרה, ואחד — שאומר לו לא כל הימנך שתאסור ייני לאונסי.
ההיא חביתא דחמרא דאישתקיל לברזא, אתא גוי אידרי אנח ידיה עילויה, אמר רב פפא: כל דלהדי ברזא, חמרא אסיר
ואידך שרי ואיכא דאמרי אמר רב פפא: עד הברזא — חמרא אסיר ואידך — שרי
אמר רב יימר: כתנאי חבית שנקבה, בין מפיה, בין משוליה ובין מצידיה, ונגע בו טבול יום — טמאה. רבי יהודה אומר: מפיה ומשוליה — טמאה, מצידיה — טהורה מכאן ומכאן.
אמר רב פפא: גוי אדנא וישראל אכובא — חמרא אסיר מאי טעמא כי קאתי — מכח גוי קאתי, ישראל אדנא וגוי אכובא — חמרא שרי ואי מצדד צדודי — אסיר
אמר רב פפא: האי גוי דדרי זיקא וקאזיל ישראל אחוריה, מליא — שרי דלא מקרקש. חסירא — אסיר דלמא מקרקש. כובא, מליא — אסיר דלמא נגע, חסירא — שרי, דלא נגע.
רב אשי אמר: זיקא, בין מליא ובין חסירא — שרי מאי טעמא אין דרך ניסוך בכך.
מעצרא זיירא — רב פפי שרי, רב אשי ואיתימא רב שימי בר אשי אסר.
בכחו, כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי — בכח כחו. איכא דאמרי בכח כחו כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי בכחו. הוה עובדא בכח כחו, ואסר רב יעקב מנהר פקוד.
ההוא חביתא
דאיפקעה לאורכה, אידרי ההוא גוי חבקה, שרייה רפרם בר פפא, ואי תימא רב הונא בריה דרב יהושע, לזבוני לגוים. והני מילי דפקעה לאורכה, אבל לפותייה — אפילו בשתיה שרי מאי טעמא מעשה לבינה קעביד.
ההוא גוי דאשתכח דהוה קאי במעצרתא, אמר רב אשי: אי איכא טופח להטפיח — בעי הדחה ובעי ניגוב, ואי לא — בהדחה בעלמא סגי ליה
מתני׳ נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין, אם יש לו מלוה עליו — אסור. אין לו מלוה עליו — מותר.
נפל לבור ועלה, מדדו בקנה, התיז את הצרעה בקנה, או שהיה מטפיח על פי חבית מרותחת — בכל אלו היה מעשה ואמרו: ימכר, ורבי שמעון מתיר. נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור, זה היה מעשה והכשירו.
גמ׳ אמר שמואל: והוא שיש לו מלוה על אותו יין.
אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא, דתנן המטהר יינו של נכרי, ונותנו ברשותו, והלה כותב לו: "התקבלתי ממך מעות" — מותר. אבל אם ירצה ישראל להוציאו, ואין מניחו עד שיתן לו מעותיו, זה היה מעשה בבית שאן ואסרו.
טעמא דאין מניחו, הא מניחו שרי. שמע מינה מלוה על אותו יין בעינן. שמע מינה.
נפל לבור ועלה. אמר רב פפא: לא שנו אלא שעלה מת, אבל עלה חי — אסור. מאי טעמא אמר רב פפא: דדמי עליה כיום אידם.
מדדו בקנה... וכו׳ כל אלו היה מעשה ואמרו: ימכר, ורבי שמעון מתיר. אמר רב אדא בר אהבה: ינוחו לו לרבי שמעון ברכות על ראשו, כשהוא מתיר — מתיר אפילו בשתיה, וכשהוא אוסר — אוסר אפילו בהנאה.
אמר רב חייא בריה דאבא בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב, ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי: הלכה כרבי שמעון. איכא דאמרי, אמר רב חסדא: אמר לי אבא בר חנן, הכי אמר זעירי: הלכה כרבי שמעון. ואין הלכה כרבי שמעון.
נטל חבית וזרקה בחמתו לבור, זה היה מעשה והכשירו. אמר רב אשי: כל שבזב טמא, בגוי עושה יין נסך, כל שבזב טהור — בגוי אינו עושה יין נסך.
איתיביה רב הונא לרב אשי נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור, זה היה מעשה בבית שאן והכשירו. בחמתו — אין, שלא בחמתו — לא!
התם דקאזיל מיניה ומיניה.
מתני׳ המטהר יינו של נכרי, ונותנו ברשותו (ו)בבית הפתוח לרשות הרבים, בעיר שיש בה גוים וישראלים — מותר. בעיר שכולה גוים — אסור, עד שישב ומשמר.
ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר, אף על פי שהוא יוצא ונכנס — מותר. רבי שמעון בן אלעזר אומר: רשות גוים אחת היא.
המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו, והלה כותב לו: "התקבלתי ממך מעות" — מותר. אבל אם ירצה ישראל להוציא ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו, זה היה מעשה בבית שאן ואסרו.
גמ׳ בעיר שכולה גוים נמי והאיכא רוכלין המחזירין בעיירות! אמר שמואל: בעיר שיש לה דלתים ובריח.
אמר רב יוסף: וחלון כרשות הרבים דמי ואשפה כרשות הרבים דמי ודיקלא — כרשות הרבים דמי.
פסיק רישיה — פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אסר וחד שרי מאן דאסר, למה ליה דסליק התם. ומאן דשרי זימנא דאבדה ליה בהמה, וסליק לעיוני בתרה.
תנו רבנן אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של גוי ומילאהו יין, וישראל דר באותה חצר — מותר, ואף על פי שאין מפתח וחותם בידו.
בחצר אחרת — מותר, והוא שמפתח וחותם בידו.
המטהר יינו של גוי ברשותו, וישראל דר באותה חצר — מותר, והוא שמפתח וחותם בידו. אמר ליה רבי יוחנן לתנא, תני אף על פי שאין מפתח וחותם בידו — מותר.
בחצר אחרת — אסור, אף על פי שמפתח וחותם בידו, דברי רבי מאיר.
וחכמים אוסרין, עד שיהא שומר יושב ומשמר, או עד שיבא ממונה הבא לקיצין.
חכמים אהייא אילימא אסיפא — תנא קמא נמי מיסר קא אסר, ואלא ארישא דסיפא — והא קאמר ליה רבי יוחנן לתנא, תני אף על פי שאין מפתח וחותם בידו!
ואלא אסיפא דרישא, דקאמר תנא קמא בחצר אחרת — מותר, והוא שמפתח וחותם בידו. וחכמים אומרים: לעולם אסור, עד שיהא שומר יושב ומשמר, או עד שיבא ממונה הבא לקיצין.
ממונה בא לקיצין גריעותא הוא! אלא עד שיבא ממונה שאינו בא לקיצין.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: רשות גוים אחת היא. איבעיא להו רבי שמעון בן אלעזר להקל או להחמיר? רב יהודה אמר זעירי: להקל, רב נחמן אמר זעירי: להחמיר.
רב יהודה אמר זעירי להקל, והכי קאמר תנא קמא כשם שברשותו אסור, כך ברשות גוי אחר נמי אסור, וחיישינן לגומלין.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: במה דברים אמורים — ברשותו, אבל ברשות גוי אחר — מותר, ולא חיישינן לגומלין.
רב נחמן אמר זעירי להחמיר, והכי קאמר תנא קמא במה דברים אמורים? ברשותו, אבל ברשות גוי אחר — מותר, ולא חיישינן לגומלין. רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל רשות גוים אחת היא.
תניא כוותיה דרב נחמן אמר זעירי להחמיר, אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל רשות גוים אחת היא מפני הרמאין.
דבי פרזק רופילא אותיבו חמרא גבי אריסייהו סבור רבנן קמיה דרבא למימר כי חיישינן לגומלין — הני מילי היכא דקא מותיב האי גבי האי אבל הכא כיון דאריסיה לאו דרכיה לאותוביה בי פרזק רופילא לגומלין לא חיישינן
אמר להו רבא: אדרבה, אפילו למאן דאמר לא חיישינן לגומלין, הני מילי היכא דלא מירתת מיניה אבל הכא, כיון דמירתת מיניה — מחפי עליה זכותא.
ההוא כרכא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל, אשתכח גוי דהוה קאי ביני דני אמר רבא: אם נתפס עליו כגנב — חמרא שרי, ואי לא — אסור
מתני׳ השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך — שכרו אסור. שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת, אף על פי שאמר לו "העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום" — שכרו מותר. השוכר את החמור להביא עליה יין נסך — שכרה אסור. שכרה לישב עליה, אף על פי שהניח גוי לגינו עליה — שכרה מותר.
גמ׳ מאי טעמא שכרו אסור? אילימא הואיל ויין נסך אסור בהנאה, שכרו נמי אסור, הרי ערלה וכלאי הכרם דאסורין בהנאה, ותנן, מכרן וקידש בדמיהן — מקודשת!
אלא — הואיל ותופס את דמיו כעבודה זרה. והרי שביעית דתופסת את דמיה, ותנן האומר לפועל "הילך דינר זה, לקוט לי בו ירק היום" — שכרו אסור. "לקוט לי ירק היום" — שכרו מותר?
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: קנס הוא שקנסו חכמים בחמרין וביין נסך. יין נסך — הא דאמרן. חמרין מאי היא דתניא החמרין שהיו עושין מלאכה בפירות שביעית — שכרן שביעית.
מאי "שכרן שביעית"? אילימא דיהבינן להו שכר מפירות שביעית, נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית, והתורה אמרה: לאכלה" ולא לסחורה!
ואלא דקדוש שכרן בקדושת שביעית. ומי קדוש? והתניא האומר לפועל: "הילך דינר זה ולקוט לי ירק היום" — שכרו מותר, "לקוט לי ירק בו היום" — שכרו אסור.
אמר אביי: לעולם יהבינן ליה שכר מפירות שביעית, ודקא קשיא לך לאכלה ולא לסחורה! דיהביה ניהליה בצד היתר. כדתנן, לא יאמר אדם לחבירו:
"העלה לי פירות הללו לירושלים לחלק". אבל אומר לו: "העלם לאוכלם ולשתותם בירושלים", ונותנין זה לזה מתנה של חנם.
ורבא אמר: לעולם דקדוש בקדושת שביעית, ודקא קשיא לך פועל — פועל דלא נפיש אגריה — לא קנסוהו רבנן, חמרין דנפיש אגרייהו — קנסו רבנן בהו ומתניתין, חומרא דיין נסך שאני.
איבעיא להו שכרו, לסתם יינן, מהו? מי אמרינן כיון דאיסורא חמור כדיין נסך — שכרו נמי אסור, או דלמא הואיל וטומאתו קיל, אף שכרו נמי קיל
תא שמע דההוא גברא דאגר ארביה לסתם יינן, יהבו ליה חיטי באגרא אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה זיל קלינהו וקברינהו בקברי.
ולימא ליה בדרינהו? אתו בהו לידי תקלה. וליקלינהו וליבדרינהו? דלמא מזבלי בהו?
ולקברינהו בעינייהו מי לא תנן אחד אבן שנסקל בה, ואחד עץ שנתלה עליו, ואחד סייף שנהרג בו, ואחד סודר שנחנק בו — כולם נקברים עמו!
התם דקא קברי בבי דינא, מוכחא מילתא דהרוגי בית דין נינהו. הכא לא מוכחא מילתא, אימר: אינש גנב ואייתי קברא הכא.
דבי רבי ינאי יזפי פירי שביעית מעניים, ופרעו להו בשמינית, אתו אמרו ליה לרבי יוחנן. אמר להו יאות הן עבדין.
וכנגדן באתנן מותר, דתניא נתן לה ולא בא עליה, בא עליה ולא נתן לה — אתננה מותר.
נתן לה ולא בא עליה — פשיטא, כיון דלא בא עליה, מתנה בעלמא הוא דיהיב לה? ותו בא עליה ולא נתן לה — הא לא יהיב לה ולא מידי וכיון דלא נתן לה מאי "אתננה מותר"?
אלא הכי קאמר נתן לה ואחר כך בא עליה, או בא עליה ואחר כך נתן לה — אתננה מותר.
נתן לה ואחר כך בא עליה, לכי בא עליה
ליחול עלה איסור אתנן למפרע! אמר רבי אליעזר: כשקדמה והקריבתו.
היכי דמי אי דאמר לה "קני ליך מעכשיו" — פשיטא דשרי דהא ליתיה בשעת ביאה, ומתנה בעלמא הוא דיהיב לה!
ואי דלא אמר לה "קני ליך מעכשיו", היכי מצי מקרבה? "ואיש כי יקדש את ביתו קדש" אמר רחמנא מה ביתו ברשותו, אף כל ברשותו!
אלא דאמר לה: "להוי גביך עד שעת ביאה, ואי מיצטריך ליך קני מעכשיו".
בעי רב הושעיא: קדמה והקדישתו, מהו? כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, כמאן דאקריבתיה דמי. או דלמא השתא מיהא הא קאי ואיתיה בעיניה?
ותפשוט מדרבי אליעזר, דאמר רבי אליעזר שקדמה והקריבתו, דוקא הקריבתו, אבל הקדישתו — לא!
דרבי אליעזר גופיה קא מיבעיא ליה מאי? מיפשט פשיטא ליה לרבי אליעזר דהקריבתו דוקא, אבל הקדישתו — לא, דהא איתיה בשעת ביאה, או דלמא הקריבתו פשיטא ליה והקדישתו מספקא ליה. תיקו.
בא עליה ואחר כך נתן לה — אתננה מותר. ורמינהי בא עליה ואחר כך נתן לה, אפילו מכאן עד שלש שנים — אתננה אסור!
אמר רב נחמן בר יצחק אמר רב חסדא: לא קשיא הא דאמר "התבעלי לי בטלה זה". הא דאמר לה: "התבעלי בטלה" סתם.
וכי אמר לה "בטלה זה" מאי הוי הא מחסר משיכה! בזונה גויה, דלא קניא במשיכה. ואיבעית אימא לעולם בזונה ישראלית, וכגון דקאי בחצירה.
אי דקאי בחצירה, בא עליה ואחר כך נתן לה, הא קניא לה! לא צריכא דשויה ניהלה אפותיקי דאמר לה: "אי מייתינא ליך זוזי מכאן עד יום פלוני — מוטב, ואי לא — שקליה באתנניך".
מתיב רב ששת: אומר אדם לחמריו ולפועליו, "לכו ואכלו בדינר זה", "צאו ושתו בדינר זה", ואינו חושש
לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יין נסך.
ואם אמר להם: "צאו ואכלו ואני פורע", "צאו ושתו ואני פורע" — חושש, משום שביעית, ומשום מעשר ומשום יין נסך.
אלמא כי קא פרע, דמי איסור קא פרע, הכא נמי, כי קא פרע — דמי איסורא קא פרע
תרגמה רב חסדא בחנוני המקיפו, דמשתעבד ליה, דכיון דאורחיה לאקופי — קני ליה דינר גביה.
אבל חנוני שאין מקיפו מאי, מותר? אי הכי אדתני "צאו ואכלו בדינר זה", "צאו ושתו בדינר זה", ליפלוג וליתני בדידה,
במה דברים אמורים? בחנוני המקיפו, דמשתעבד ליה אבל חנוני שאין מקיפו — מותר!
ועוד חנוני שאין מקיפו מי לא משתעבד? והאמר רבא, האומר לחבירו: "תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסאי לך", קנה, מדין ערב!
אלא אמר רבא: לא שנא מקיפו ולא שנא שאין מקיפו. אף על גב דמשעבד ליה כיון דלא מייחד שיעבודיה — לא מיתסר.
אלא הכא אמאי חושש משום שביעית? הא לא מייחד שיעבודיה הכא אמר רב פפא: כגון שהקדים לו דינר.
אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא, אמר לי: אי הכי, אדתני "צאו ואכלו, צאו ושתו, ואני פורע", "צאו ואכלו, צאו ושתו, ואני מחשב" מיבעי ליה! אמר ליה, תני "צאו ואני מחשב".
רב אשי אמר: כגון שנטל ונתן ביד. אמר ליה רב יימר לרב אשי: אי הכי אדתני "צאו ואכלו, צאו ושתו", "טלו ואכלו, טלו ושתו" מיבעי ליה אמר ליה, תני "טלו ואכלו, טלו ושתו".
יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר פפי ויתיב רבי חייא בר אמי גבייהו, ויתבי וקא מיבעיא להו שכרו לשבור ביין נסך, מהו? מי אמרינן כיון דרוצה בקיומו — אסור, או דלמא כל למעוטי תיפלה שפיר דמי?
אמר רב נחמן: ישבור ותבא עליו ברכה. לימא מסייע ליה אין עודרין עם הגוי בכלאים
אבל עוקרין עמו, כדי למעוטי את התיפלה.
סברוה הא מני רבי עקיבא היא, דאמר: המקיים בכלאים — לוקה. דתניא המנכש, והמחפה, בכלאים לוקה, רבי עקיבא אומר: אף המקיים.
מאי טעמא דרבי עקיבא? אמר קרא "שדך לא תזרע כלאים", אין לי אלא זורע, מקיים מנין? תלמוד לומר: "לא כלאים".
ואילו למעוטי תיפלה שרי.
לא, הא מני רבנן היא.
אי רבנן מאי איריא עוקרין? אפילו קיומי נמי שפיר דמי הכא במאי עסקינן כגון דקא עביד בחנם, ורבי יהודה היא, דאמר: ליתן להם מתנת חנם — אסור.
מדרבי יהודה נשמע לרבי עקיבא, לאו אמר רבי יהודה: אסור ליתן להם מתנת חנם, אבל למעוטי תיפלה שפיר דמי. לרבי עקיבא נמי אף על גב דאמר רבי עקיבא: המקיים בכלאים — לוקה, למעוטי תיפלה שפיר דמי ותו לא מידי
הדור יתבי וקמבעיא להו דמי עבודה זרה ביד גוי, מהו? מי תופסת דמיה ביד גוי, או לא?
אמר להו רב נחמן: מסתברא דמי עבודה זרה ביד גוי מותרין? מדהנהו דאתו לקמיה דרבה בר אבוה, אמר להו זילו זבינו כל מה דאית לכו, ותו איתגיירו
מאי טעמא משום דקסבר דמי עבודה זרה ביד גוי מותרין? ודלמא שאני התם דכיון דדעתיה לאיגיורי ודאי בטלה!
אלא מהכא ישראל שהיה נושה בגוי מנה, ומכר עבודה זרה והביא לו, יין נסך והביא לו — מותר. אבל אם אמר לו "המתן לי עד שאמכור עבודה זרה ואביא לך, יין נסך ואביא לך" — אסור.
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? אמר רב ששת: סיפא, משום דהוה ליה כי רוצה בקיומו.
וכי רוצה בקיומו כהאי גוונא מי אסיר והתנן, גר וגוי שירשו אביהן גוי, גר יכול לומר לו "טול אתה עבודה זרה ואני מעות", "טול אתה יין נסך ואני פירות". אם משבאו לרשות הגר — אסור.
אמר רבא בר עולא: מתניתין בעבודה זרה המתחלקת לפי שבריה,
תינח עבודה זרה, יין נסך מאי איכא למימר! בחרס הדרייני.
והלא רוצה בקיומו, שלא יגנובו ושלא יאבדו! אלא אמר רב פפא: ירושת הגר קאמרת? שאני ירושת הגר, דאקילו בה רבנן גזירה שמא יחזור לקלקולו.
תניא נמי הכי במה דברים אמורים? שירשו, אבל נשתתפו — אסור.
הדור יתבו וקמיבעיא להו, גר תושב מהו שיבטל עבודה זרה? דפלח — מבטיל, דלא פלח — לא מבטיל, או דלמא כל דבר מיניה מבטיל, והאי בר מיניה הוא?
אמר להו רב נחמן: מסתברא דפלח — מבטיל דלא פלח — לא מבטיל.
מיתיבי ישראל שמצא עבודה זרה בשוק, עד שלא באתה לידו — אומר לגוי ומבטלה, משבאתה לידו — אינו אומר לגוי ומבטלה. מפני שאמרו גוי מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו בין עובדה ובין שאין עובדה.
מאי "עובדה", ומאי "שאינו עובדה"? אילימא אידי ואידי גוי, היינו שלו ושל חבירו! אלא לאו "עובדה" — גוי, ומאי "שאינו עובדה"? גר תושב, ושמע מינה גר תושב נמי מבטל!
לא, לעולם אימא לך אידי ואידי גוי, ודקאמרת היינו "שלו ושל חבירו"! רישא, זה וזה לפעור, וזה וזה למרקוליס. סיפא, זה לפעור וזה למרקוליס.
מיתיבי איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני שלשה חברים, שלא לעבוד עבודה זרה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: כל שקיבל עליו שבע מצו‍ת שקבלו עליהם בני נח.
אחרים אומרים: אלו לא באו לכלל גר תושב. אלא איזהו גר תושב? זה גר אוכל נבילות, שקבל עליו לקיים כל מצו‍ת האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות.
מייחדין אצלו יין, ואין מפקידין אצלו יין, ואפילו בעיר שרובה ישראל, אבל מייחדין אצלו יין ואפילו בעיר שרובה גוים. שמנו כיינו.
שמנו כיינו סלקא דעתך שמן מי קא הוי יין נסך? אלא יינו כשמנו.
ולשאר כל דבר הרי הוא כגוי. רבן שמעון אומר: יינו יין נסך, ואמרי לה מותר בשתיה.
קתני מיהא ולשאר כל דבריו הרי הוא כגוי, למאי הלכתא? לאו דמבטל עבודה זרה כגוי? אמר רב נחמן בר יצחק: לא, ליתן רשות ולבטל רשות.
וכדתניא ישראל משומד משמר שבתו בשוק — מבטל רשות. שאין משמר שבתו בשוק — אין מבטל רשות, מפני שאמרו: ישראל נותן רשות ומבטל רשות.
ובגוי עד שישכור. כיצד? אומר לו "רשותי קנויה לך", "רשותי מבוטלת לך" — קנה, ואין צריך לזכות.
רב יהודה שדר ליה קורבנא
לאבידרנא ביום אידם, אמר: ידענא ביה דלא פלח לעבודה זרה. אמר ליה רב יוסף, והתניא איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו בפני שלשה חברים שלא לעבוד עבודה זרה! כי תניא ההיא — להחיותו.
והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: גר תושב שעברו עליו שנים עשר חדש ולא מל, הרי הוא כמין שבאומות! התם כגון שקיבל עליו למול, ולא מל.
רבא אמטי ליה קורבנא לבר שישך ביום אידם, אמר: ידענא ביה דלא פלח לעבודה זרה. אזל אשכחיה דיתיב עד צואריה בוורדא וקיימן זונות ערומות קמיה. אמר ליה אית לכו כהאי גוונא לעלמא דאתי אמר ליה דידן עדיפא טפי מהאי אמר ליה טפי מהאי מי הוה אמר ליה אתון איכא עלייכו אימתא דמלכותא, אנן לא תיהוי עלן אימתא דמלכותא אמר ליה אנא מיהא מאי אימתא דמלכותא איכא עלי.
עד דיתבי אתא ההוא פריסתקא דמלכא אמר ליה קום, דקבעי לך מלכא כי נפיק ואזיל אמר ליה עינא דבעי למיחזי לכו בישותא תיפקע, אמר ליה רבא: אמן, פקע עיניה דבר שישך.
אמר רב פפי: איבעי ליה למימרא ליה מהאי קרא "בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר". אמר רב נחמן בר יצחק: איבעי ליה למימרא ליה מהכא "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו".
שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת. ואף על גב דלא אמר ליה לעיתותי ערב.
ורמינהי השוכר את הפועל, ולעיתותי ערב אמר לו: "העבר חבית של יין נסך ממקום למקום" — שכרו מותר. טעמא דאמר ליה לעיתותי ערב — אין. כולי יומא — לא!
אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין דאמר לעיתותי ערב תנן רבא אמר: לא קשיא הא, דאמר ליה "העבר לי מאה חביות במאה פרוטות", הא — דאמר ליה "העבר לי חבית חבית בפרוטה".
והתניא השוכר את הפועל, ואמר לו: "העבר לי מאה חביות במאה פרוטות", ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן — שכרו אסור, "חבית חבית בפרוטה", ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן — שכרו מותר.
השוכר את החמור להביא עליה יין נסך — שכרו אסור. הא תו למה לי? היינו רישא! סיפא איצטריכא ליה שכרה לישב עליה, אף על פי שהניח גוי לגינו עליה — שכרו מותר.
למימרא, דלגין לאו דינא הוא לאותוביה,?
ורמינהי השוכר את החמור — שוכר מניח עליה כסותו ולגינתו ומזונותיו של אותו הדרך, מכאן ואילך חמר מעכב עליו. חמר מניח עליה שעורים ותבן ומזונותיו של אותו היום, מכאן ואילך — שוכר מעכב עליו!
אמר אביי: נהי דלגין דינא הוא לאותובי מיהא אי לא מותיב ליה, מי אמרינן ליה, נכי ליה אגרא דלגינתו.
היכי דמי אי דשכיח למזבן — חמר נמי לעכב, ואי דלא שכיח למזבן — שוכר נמי לא לעכב!
אמר רב פפא: לא צריכא דשכיח למיטרח ולמזבן מאונא לאונא, חמר דרכיה למיטרח ולמזבן, שוכר לאו דרכיה למיטרח ולמזבן.
אבוה דרב אחא בריה דרב איקא
הוה שפיך להו חמרא לגוים, ואזיל מעבר להו מעברא, ויהבו ליה גולפי באגרא אתו אמרו ליה לאביי, אמר להו כי קא טרח — בהתירא קא טרח.
והא, רוצה בקיומו, דלא נצטרו זיקי! דמתני בהדייהו. אי נמי, דמייתו פריסדקי בהדייהו.
והא קא מעבר להו מעברא, דקא טרח באיסורא,, דאמר ליה למברויא מעיקרא. אי נמי, דנקיטי ביה קיטרי.
מתני׳ יין נסך שנפל על גבי ענבים — ידיחן והן מותרות, ואם היו מבוקעות — אסורות. נפל על גבי תאנים או על גבי תמרים, אם יש בהן בנותן טעם — אסור. ומעשה בביתוס בן זונן שהביא גרוגרות בספינה, ונשתברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן, ושאל לחכמים והתירום.
זה הכלל: כל שבהנאתו בנותן טעם — אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם — מותר, כגון חומץ שנפל על גבי גריסין.
גמ׳ מעשה לסתור? חסורי מיחסרא והכי קתני אם נותן טעם לפגם הוא — מותר, ומעשה נמי בביתוס בן זונן שהיה מביא גרוגרות בספינה, ונשתברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן, ובא מעשה לפני חכמים והתירום.
ההוא כרי דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך, שרייה רבא לזבוניה לגוים.
איתיביה רבה בר ליואי לרבא בגד שאבד בו כלאים — הרי זה לא ימכרנה לגוי, ולא יעשנה מרדעת לחמור, אבל עושה אותו תכריכין למת מצוה.
לגוי מאי טעמא לא? דלמא אתי לזבוניה לישראל, הכא נמי אתי לזבוניה, לישראל!
הדר שרא למיטחינהו ולמפינהו ולזבונינהו לגוים שלא בפני ישראל.
תנן יין נסך שנפל על גבי ענבים — ידיחן והן מותרות, ואם היו מבוקעות — אסורות. מבוקעות — אין שאין מבוקעות — לא! אמר רב פפא: שאני חיטי הואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין.
חמרא עתיקא בענבי דברי הכל בנותן טעם. חמרא חדתא בענבי, אביי אמר: במשהו, ורבא אמר: בנותן טעם.
אביי אמר במשהו, בתר טעמא אזלינן אידי ואידי חד טעמא, הוא, דהוה ליה מין במינו, ומין במינו במשהו.
ורבא אמר בנותן טעם, בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד, והוה ליה מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו בנותן טעם.
תנן יין נסך שנפל על גבי ענבים. כו׳ קא סלקא דעתין חמרא חדתא בענבי מאי לאו בנותן טעם? לא, במשהו.
הא מדקתני סיפא "זה הכלל: כל שבהנאתו בנותן טעם — אסור, כל שאין בהנאתו בנותן טעם — מותר", מכלל דבנותן טעם עסקינן
ואביי? מתניתין בחמרא עתיקא בענבי.
חלא דחמרא וחלא דשיכרא, וחמירא דחיטי וחמירא דשערי, אביי אמר: בנותן טעם, בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד והוה ליה מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו בנותן טעם.
ורבא אמר: במשהו, בתר שמא אזלינן והאי חלא מיקרי והאי חלא מיקרי והאי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי והוה ליה מין במינו, וכל מין במינו במשהו.
אמר אביי: מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלינן דתניא תבלין, שנים ושלשה שמות, והן מין אחד, או מין שלשה — אסורין ומצטרפין. ואמר חזקיה? הכא במיני מתיקה עסקינן — הואיל וראוין למתק בהן את הקדירה. אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן — כולי חד טעמא הוא, אלא אי אמרת בתר שמא אזלינן? האי שמא לחוד והאי שמא לחוד!
ורבא אמר לך הא מני רבי מאיר היא. דתניא רבי יהודה אומר משום רבי מאיר: מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה? שנאמר: "לא תאכל כל תועבה", כל שתיעבתי לך — הרי הוא בבל תאכל.
חלא לגו חמרא דברי הכל בנותן טעם. חמרא לגו חלא, אביי אמר: במשהו, ורבא אמר: בנותן טעם.
אביי אמר במשהו
ריחיה חלא וטעמא חמרא — חלא, והוה ליה מין במינו, וכל מין במינו במשהו.
רבא אמר בנותן טעם, ריחיה חלא וטעמא חמרא — חמרא והוה ליה מין בשאינו מינו, וכל מין בשאינו מינו בנותן טעם.
האי בת תיהא, גוי בדישראל שפיר דמי. ישראל בדגוי אביי אמר: אסור, רבא אמר: מותר. אביי אמר אסור, ריחא מילתא היא. רבא אמר מותר — ריחא לאו מילתא היא
אמר רבא: מנא אמינא לה דריחא ולא כלום הוא? דתנן תנור שהסיקו בכמון של תרומה, ואפה בו את הפת — הפת מותרת, לפי שאין טעם כמון אלא ריחא כמון! ואביי? שאני התם, דמיקלא איסוריה.
אמר רב מרי, כתנאי הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין של תרומה, רבי מאיר אוסר, ורבי יהודה מתיר. רבי יוסי מתיר בשל חיטין ואוסר בשל שעורים, מפני שהשעורים שואבות. מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר, ריחא מילתא היא ומר סבר, ריחא ולא כלום הוא?
לרבא ודאי תנאי היא, לאביי מי לימא תנאי היא?
אמר לך אביי: לאו מי איתמר עלה, אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: בפת חמה וחבית פתוחה —
דברי הכל אסורה, בפת צוננת וחבית מגופה — דברי הכל מותרת, לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית מגופה, בפת צוננת וחבית פתוחה. והא דידי, נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמי.
זה הכלל, כל שבהנאתו בנותן טעם. כו׳ אמר רב יהודה אמר שמואל: הכי הלכתא
ואמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין, אבל נפל לתוך גריסין צוננין, והרתיחן, נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם, ואסור.
וכן כי אתא רבין אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין, אבל נפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן, נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם, ואסור. וכן כי אתא רב דימי. כו׳ וכך היו עושין בערבי שבתות בציפורי, וקוראין אותם שחליים.
אמר ריש לקיש: נותן טעם לפגם שאמרו — לא שיאמרו קדירה זו חסירה מלח, יתירה מלח, חסירה תבלין, יתירה תבלין. אלא? כל שאין חסירה כלום, ואינה נאכלת מפני זה.
ואיכא דאמרי, אמר ריש לקיש: נותן טעם לפגם שאמרו, אין אומרין: קדירה זו חסירה מלח, יתירה מלח, חסירה תבלין, יתירה תבלין. אלא השתא מיהא הא פגמה.
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל שטעמו וממשו אסור לוקין עליו, וזהו, כזית בכדי אכילת פרס.
טעמו ולא ממשו — אסור, ואין לוקין עליו, ואם ריבה טעם לפגם — מותר.
ולימא אם נתן טעם לפגם — מותר! הא קמשמע לן, דאף על גב דאיכא מילי אחרנייתא דפגמה בהדיה. והלכתא כלישנא בתרא דריש לקיש.
אמר רב כהנא: מדברי כולם נלמד נותן טעם לפגם — מותר. אמר ליה אביי: בשלמא מכולהו לחיי אלא דריש לקיש? "אמרו" קאמר, וליה לא סבירא ליה
מכלל דאיכא למאן דאמר נותן טעם לפגם — אסור?
אין והתניא אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח — אסור, דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר: לשבח — אסור, ולפגם — מותר.
מאי טעמא דרבי מאיר? גמר מגיעולי גוים, גיעולי גוים לאו נותן טעם לפגם הוא? ואסר רחמנא הכי נמי לא שנא.
ואידך? כדרב הונא בריה דרב חייא, דאמר רב הונא בריה דרב חייא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דלא לפגם הוא. ואידך? קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא.
ורבי שמעון, מאי טעמא? דתניא "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך" כל הראויה לגר — קרויה נבילה,
שאין ראויה לגר — אינה קרויה נבלה.
ורבי מאיר? ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא. ורבי שמעון? סרוחה מעיקרא לא צריכא מיעוטא עפרא בעלמא הוא.
אמר עולא: מחלוקת, שהשביח ולבסוף פגם. אבל פגם מעיקרא דברי הכל מותר.
איתיביה רב חגא לעולא יין שנפל לתוך עדשים, וחומץ שנפל לתוך גריסין — אסור, ורבי שמעון מתיר. והא הכא דפגם מעיקרא הוא, ופליגי
אמר עולא: חגא, לא מידע ידע מאי קאמרי רבנן תיובתא קא מותיב הכא במאי עסקינן כגון שנפל לתוך גריסין צוננין והרתיחם, נעשה כמי שהשביח, ולבסוף פגם, ואסור.
ורבי יוחנן אמר: בפוגם מעיקרא מחלוקת.
איבעיא להו בפוגם מעיקרא מחלוקת, אבל השביח ולבסוף פגם — דברי הכל אסור, או דלמא בין בזו ובין בזו מחלוקת? תיקו.
אמר רב עמרם: אפשר איתא להא דרבי יוחנן, ולא תניא לה במתניתין
נפק דק ואשכח דתניא שאור של חולין שנפל לתוך העיסה ויש בו כדי להחמיץ והחמיצה, ואחר כך נפל שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם ויש בו כדי להחמיץ — אסור. ורבי שמעון מתיר.
והא הכא דפגם מעיקרא הוא, ופליגי.
אמר רבי זירא: שאני עיסה, הואיל וראויה לחמע בה כמה עיסות אחרות.
תא שמע שאור של תרומה ושל חולין שנפלו לתוך העיסה, בזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ, וחימצו — אסור, רבי שמעון מתיר. נפל של תרומה תחלה — דברי הכל אסור. נפל של חולין ואחר כך נפל של תרומה או של כלאי הכרם — אסור, ורבי שמעון מתיר.
והא הכא דפגם מעיקרא ופליגי! וכי תימא, הכא נמי
כדרבי זירא, תא שמע מסיפא היין שנפל לתוך עדשים, וחומץ שנפל לתוך גריסין — אסור, ורבי שמעון מתיר. והא הכי נמי דפגם מעיקרא ופליגי
וכי תימא, הכא נמי כדשני ליה עולא לרבי חגא: כשהשביח ולבסוף פגם — ומי פליגי כשהשביח ולבסוף פגם? והא קתני נפל של תרומה תחלה — דברי הכל אסור!
אלא לאו שמע מינה בפגם מעיקרא מחלוקת, שמע מינה
הני תלתא בבי דקתני, למה לי? בשלמא בבא דסיפא, קא משמע לן בפוגם מעיקרא מחלוקת, מציעתא נמי, השביח ולבסוף פגם — דברי הכל אסור
אלא רישא למה לי? השתא, ומה סיפא דלא קא משבח כלל, אסרי רבנן, רישא דקא משבח מיבעיא?
אמר אביי: רישא לרבי שמעון אצטריך. והכי קאמרי ליה רבנן לרבי שמעון: עיסה זו ראויה להחמיץ בשתי שעות, מי גרם לה שתחמיץ בשעה אחת? איסור.
ורבי שמעון? כשהשביחו — שניהם השביחו, כשפגמו — שניהם פגמו.
לרבי שמעון, ליצטרף היתר ואיסור בהדי הדדי וליתסר!
רבי שמעון לטעמיה דאמר: אפילו איסור ואיסור נמי לא מיצטרפי,
דתנן הערלה וכלאי הכרם — מצטרפין, רבי שמעון אומר: אין מצטרפין.
ההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא אסריה רב לההוא שיכרא אמרוה רבנן קמיה דרב ששת: נימא קסבר נותן טעם לפגם אסור?
אמר להו רב ששת: בעלמא סבר רב נותן טעם לפגם מותר, והכא חידוש הוא, דהא מימאס מאיס ובדילי אינשי מיניה ואפילו הכי אסריה רחמנא הלכך נותן טעם לפגם נמי אסור.
אמרו ליה רבנן לרב ששת: אלא מעתה. ליטמא לח ויבש, אלמה תנן מטמאין לחים ואין מטמאין יבשים?
ולטעמיך, שכבת זרע תטמא לח ויבש, אלמה תנן מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין?
אלא מאי אית לך למימר "שכבת זרע" אמר רחמנא, בראויה להזריע, הכא נמי — "במתם" אמר רחמנא — כעין מותם.
מתקיף לה, רב שימי מנהרדעא: ומי מאיס והלא עולה על שלחן של מלכים! אמר רב שימי מנהרדעא, לא קשיא הא בדדברא, הא בדמתא.
אמר רבא: הלכתא נותן טעם לפגם — מותר, ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמא דרב, אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור, ולית הלכתא כוותיה אי משום דקסבר נותן טעם לפגם — מותר, ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח.
איבעיא להו
נפל לגו חלא מאי? אמר ליה רב הילל לרב אשי: הוה עובדא בי רב כהנא, ואסר רב כהנא. אמר ליה, ההוא אימרטוטי אימרטט.
רבינא סבר לשעורי במאה וחד אמר: לא גרע מתרומה, דתנן תרומה עולה באחד ומאה. אמר ליה רב תחליפא בר גיזא לרבינא: דלמא כתבלין של תרומה בקדירה דמי דלא בטיל טעמייהו!
רב אחאי שיער בחלא בחמשין. רב שמואל בריה דרב איקא שיער בשיכרא בשיתין
והלכתא אידי ואידי בשיתין וכן כל איסורין שבתורה.
מתני׳ נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אם היה בחזקת המשתמר — מותר, אם הודיעו שהוא מפליג — כדי שישתום, ויסתום, ויגוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית, ויגוף, ותיגוב.
המניח יינו בקרון או בספינה, והלך לו בקפנדריא, נכנס למדינה ורחץ — מותר.
אם הודיעו שהוא מפליג — כדי שישתום ויסתום ויגוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב.
המניח נכרי בחנות, אף על פי שיצא ונכנס — מותר, ואם הודיעו שהוא מפליג — כדי שישתום ויסתום ויגוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב.
היה אוכל עמו על השולחן, והניח לגינין על השולחן, ולגין על הדולבקי והניחו ויצא — מה שעל השולחן אסור, שעל הדולבקי — מותר. ואם אמר לו הוי מוזג ושותה — אף שעל הדולבקי אסור. חביות פתוחות — אסורות, סתומות — מותרות, כדי שיפתח ויגוף ותיגוב.
גמ׳ היכי דמי "בחזקת המשתמר"? כדתניא הרי שהיו חמריו ופועליו, טעונין טהרות, אפילו הפליג מהן יותר ממיל — טהרותיו טהורות. ואם אמר להן: "לכו ואני בא אחריכם", כיון שנתעלמה עינו מהם — טהרותיו טמאות.
מאי שנא רישא — ומאי שנא סיפא? אמר רב יצחק: רישא במטהר חמריו ופועליו לכך.
אי הכי, סיפא נמי? אין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו. אי הכי, אפילו רישא נמי נימא הכי
אמר רבא:
בבא להם דרך עקלתון. אי הכי, סיפא נמי? כיון דאמר להם "לכו ואני בא אחריכם", סמכא דעתייהו.
המניח נכרי בחנותו כו' המניח יינו בקרון או בספינה כו'. וצריכא, דאי תנא נכרי, דסבר דלמא אתי וחזי ליה אבל בקרון או בספינה — אימא דמפליג לה לספינתיה ועביד מאי דבעי.
ואי תנא בקרון או בספינה, משום דסבר דלמא אתי באורחא אחריתי וקאי אגודא וחזי לי אבל נכרי בחנותו אימא אחיד לה לבבא ועביד כל דבעי,, קא משמע לן.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מחלוקת, בשל סיד, אבל בשל טיט — דברי הכל כדי שיפתח ויגוף ויגוב.
מיתיבי, אמר רבן שמעון בן גמליאל לחכמים: והלא סתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה.
אי אמרת בשלמא בשל טיט מחלוקת, היינו דקתני סתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה, אלא אי אמרת בשל סיד מחלוקת, בשלמא למטה ידיע, אלא למעלה הא לא ידיע!
רבן שמעון בן גמליאל הוא דלא ידע מאי קאמרי רבנן, והכי קאמר להו אי בשל טיט קאמריתו סתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה, ואי בשל סיד קאמריתו נהי דלמעלה לא ידיע למטה מיהא ידיע ורבנן? כיון דמלמעלה לא ידיע, לא מסיק אדעתיה דאפיך וחזי ליה אי נמי זימנין דחלים.
אמר רבא: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, הואיל ותנן סתמא כוותיה
דתנן היה אוכל על השולחן עמו, והניח לגין על השולחן, לגין על הדולבקי והניח ויצא — מה שעל השולחן אסור, מה שעל הדולבקי מותר, ואם אמר לו: "הוי מזוג ושותה" — אף שעל הדולבקי אסור. חביות פתוחות — אסורות, סתומות — מותרות, כדי שיפתח ויגוף ותיגוב.
פשיטא! מהו דתימא כולה רבן שמעון בן גמליאל קתני לה, קא משמע לן.
וכי מאחר דקיימא לן כוותיה דרבן שמעון בן גמליאל דלא חייש לשתומא והלכתא כוותיה דרבי אליעזר דלא חייש לזיופא, האידנא מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד גוים? משום שייכא.
אמר רבא: זונה גויה, וישראל מסובין אצלה — חמרא שרי נהי דתקיף להו יצרא דעבירה,
יצרא דיין נסך לא תקיף להו. זונה ישראלית וגוים מסובין — חמרא אסור, מאי טעמא הואיל וזילה עלייהו בתרייהו גרירא.
ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל, על גוי, אחדה לדשא באפיה, והוה ביזעא בדשא אישתכח גוי דקאי ביני דני אמר רבא: כל דלהדי ביזעא — שרי. דהאי גיסא והאי גיסא — אסור.
ההוא חמרא דישראל דהוה יתיב בביתא, דהוה דייר ישראל בעליונה וגוי בתחתונה. שמעו קל תיגרא נפקי קדים אתא גוי אחדה לדשא באפיה. אמר רבא: חמרא שרי מימר אמר כי היכי דקדים אתאי אנא קדים ואתא ישראל, ויתיב בעליונה וקא חזי לי.
ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל, אישתכח גוי דהוה יתיב בי דני אמר רבא: אם נתפס עליו כגנב — שרי, ואי לא — אסיר
ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא אישתכח גוי דהוה קאים בי דני אמר רבא: אי אית ליה לאישתמוטי — חמרא אסיר ואי לא — חמרא שרי מיתיבי ננעל הפונדק, או שאמר לו "שמור" אסור. מאי לאו אף על גב דלית ליה לאישתמוטי לא, בדאית ליה לאישתמוטי.
ההוא ישראל וגוי דהוו יתיבי וקא שתו חמרא שמע ישראל קל צלויי בי כנישתא קם ואזל. אמר רבא: חמרא שרי? מימר אמר השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי.
ההוא ישראל וגוי דהוו יתיבי בארבא שמע ישראל קל שיפורי דבי שימשי, נפק ואזל. אמר רבא: חמרא שרי מימר אמר השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי
ואי משום שבתא! האמר רבא, אמר לי איסור גיורא כי הוינן בארמיותן, אמרינן יהודאי לא מנטרי שבתא דאי מנטרי שבתא כמה כיסי קא משתכחי בשוקא. ולא ידענא דסבירא לן כרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: המוצא כיס בשבת — מוליכו פחות פחות מארבע אמות.
ההוא אריא דהוה נהים במעצרתא שמע גוי, טשא ביני דני, אמר רבא: חמרא שרי? מימר אמר כי היכי דטשינא אנא איטשא נמי ישראל אחוריי וקא חזי לי
הנהו גנבי דסלקי לפומבדיתא ופתחו חביתא טובא אמר רבא: חמרא שרי מאי טעמא? רובא גנבי ישראל נינהו. הוה עובדא בנהרדעי, ואמר שמואל: חמרא שרי
כמאן כרבי אליעזר, דאמר: ספק ביאה — טהור?
דתנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים, וטומאה בשדה פלונית, ואמר: הלכתי במקום הלז, ואיני יודע אם נכנסתי לאותה שדה אם לא נכנסתי, רבי אליעזר אומר: ספק ביאה — טהור, ספק מגע — טמא.
לא, שאני התם, כיון דאיכא דפתחי לשום ממונא, הוה ליה ספק ספיקא.
ההיא רביתא דאישתכח דהות בי דני, והות נקיטא אופיא בידה, אמר רבא: חמרא שרי אימר מגבה דחביתא שקלתיה. ואף על גב דליכא תו, אימר אתרמויי אתרמי לה.
ההוא פולמוסא דסליק לנהרדעא, פתחו חביתא טובא כי אתא רב דימי אמר: עובדא הוה קמיה דרבי אלעזר, ושרא. ולא ידענא אי משום דסבר לה כרבי אליעזר דאמר ספק ביאה — טהור, אי משום דסבר רובא דאזלי בהדי פולמוסא — ישראל נינהו.
אי הכי האי ספק ביאה? ספק מגע הוא! כיון דמפתחי טובא אימא אדעתא דממונא פתחו, וכספק ביאה דמי.
ההיא מסוביתא דמסרה לה איקלידא מפתחה לגויה, אמר רבי יצחק אמר רבי אלעזר, עובדא הוה בי מדרשא, ואמרו: לא מסרה לה אלא שמירת מפתח בלבד.
אמר אביי, אף אנן נמי תנינא המוסר מפתחות לעם הארץ — טהרותיו טהורות, לפי שלא מסר לו אלא שמירת מפתח בלבד. השתא טהרותיו טהורות, יין נסך מיבעיא?
למימרא דטהרות אלימי מיין נסך? אין דאיתמר חצר שחלקה במסיפס, אמר רב: טהרותיו טמאות, ובגוי אינו עושה יין נסך. ורבי יוחנן אמר: אף טהרותיו טהורות.
מיתיבי, הפנימית של חבר, והחיצונה של עם הארץ, אותו חבר שוטח שם פירות ומניח שם כלים, ואף על פי שידו של עם הארץ מגעת לשם. קשיא לרב!
אמר לך רב: שאני התם שנתפס עליו כגנב.
תא שמע רבן שמעון בן גמליאל אומר: גגו של חבר למעלה מגגו של עם הארץ, אותו חבר שוטח שם פירות ומניח שם כלים, ובלבד שלא תהא ידו של עם הארץ מגעת לשם. קשיא לרבי יוחנן!
אמר לך רבי יוחנן: שאני התם דאית ליה לאישתמוטי, מימר אמר אימצורי קא ממצרא.
תא שמע גגו של חבר בצד גגו של עם הארץ, אותו חבר שוטח שם פירות ומניח שם כלים, ואף על פי שידו של עם הארץ מגעת לשם. קשיא לרב! אמר לך רב: לאו איכא רבי שמעון בן גמליאל דקאי כוותי? אנא דאמרי כרבי שמעון בן גמליאל.
מתני׳ בולשת שנכנסה לעיר, בשעת שלום, חביות פתוחות — אסורות, סתומות — מותרות; בשעת מלחמה — אלו ואלו מותרות, לפי שאין פנאי לנסך.
גמ׳ ורמינהי עיר שכבשוה כרקום — כל כהנות שבתוכה פסולות! אמר רב מרי: לנסך אין פנאי. לבעול יש פנאי.
מתני׳ האומנין של ישראל ששלח להם נכרי חבית של יין נסך בשכרן — מותר לומר "תן לנו את דמיה", משנכנסה לרשותן — אסור.
גמ׳ אמר רב יהודה אמר רב: מותר לאדם לומר לגוי: "צא והפס עלי מנת המלך".
מיתיבי אל יאמר אדם לגוי: "עול תחתי לעוצר"! אמר ליה רב: "עול תחתי לעוצר" קאמרת. הא לא דמיא אלא להא, אבל אומר לו "מלטני מן העוצר".
מתני׳ המוכר יינו לנכרי, פסק עד שלא מדד — דמיו מותרין. מדד, עד שלא פסק — דמיו אסורין.
גמ׳ אמר אמימר: משיכה בגוי קונה. תדע, דהני פרסאי משדרי פרדשני להדדי ולא הדרי בהו! רב אשי אמר, לעולם אימא לך משיכה בגוי אינה קונה, והאי דלא הדרי בהו, דרמות רוחא הוא דנקיטא להו.
אמר רב אשי: מנא אמינא לה? מדאמר להו רב להנהו סבויתא כי כייליתו חמרא לגוים, שקלו זוזי מינייהו והדר כיילן להו ואי לא נקיטו בהדייהו זוזי אוזיפונהו והדר שקילו מינייהו, כי היכי דתיהוי הלואה גבייהו. דאי לא עבדיתו הכי, כי קא הוי יין נסך — ברשותייכו קא הוי וכי שקילתו דמי יין נסך קא שקילתו ואי סלקא דעתך משיכה בגוי קונה
מדמשכה גוי קנייה יין נסך לא הוי עד דנגע ביה!
אי דקא כייל ורמי למנא דישראל, הכי נמי, לא צריכא דקא כייל ורמי למנא דגוי.
סוף סוף, כי מטא לאוירא דמנא קנייה יין נסך לא הוי עד דמטי לארעיתיה דמנא. שמע מינה נצוק חבור?
לא, אי דנקיט ליה גוי לכלי בידיה הכי נמי. לא צריכא דמנח אארעא.
ותיקני ליה כליו! שמעת מינה, כליו של לוקח ברשות מוכר — לא קנה לוקח!
לא, לעולם אימא לך קנה לוקח, והכא במאי עסקינן, כגון דאיכא עכבת יין אפומיה דכוזנתא, דקמא קמא אינסיך ליה.
וכמאן? דלא כרבן שמעון בן גמליאל, דאי רבן שמעון בן גמליאל, האמר ימכר כולו לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו!
מידי הוא טעמא אלא לרב, האמר רב: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל חבית בחבית, אבל לא יין ביין.
מיתיבי הלוקח גרוטאות מן הגוים ומצא בהן עבודה זרה, אם עד שלא נתן מעות משך — יחזיר. אם משנתן מעות משך — יוליך לים המלח. אי סלקא דעתך משיכה בגוי קונה, אמאי יחזיר! אמר אביי: משום דמיחזי כי מקח טעות.
אמר רבא: רישא מקח טעות, סיפא לאו מקח טעות? אלא אמר רבא: רישא וסיפא מקח טעות, ורישא דלא יהיב זוזי לא מיתחזי כעבודה זרה ביד ישראל, סיפא דיהיב זוזי מיתחזי כעבודה זרה ביד ישראל.
אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי, תא שמע, המוכר יינו לנכרי, פסק עד שלא מדד — דמיו מותרים. ואי אמרת משיכה בגוי אינה קונה, אמאי דמיו מותרין? הכא במאי עסקינן דאקדים ליה דינר.
אי הכי, אימא סיפא מדד עד שלא פסק — דמיו אסורין; ואי דקדים ליה דינר, אמאי דמיו אסורין?
אמר ליה ולדידך דאמרת משיכה בגוי קונה, אמאי רישא דמיו מותרין, וסיפא דמיו אסורין?
אלא מאי אית לך למימר? פסק — סמכא דעתיה, לא פסק — לא סמכא דעתיה
לדידי נמי אף על גב דקדים ליה דינר, פסק — סמכא דעתיה לא פסק — לא סמכא דעתיה
אמר ליה רבינא לרב אשי: תא שמע, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, ולא ניתן להישבון. ואי אמרת משיכה בגוי אינה קונה, אמאי נהרג!
משום דצעריה לישראל.
ומאי "לא ניתן להישבון"? דאינו בתורת הישבון.
אי הכי, אימא סיפא, בא חבירו ונטלה ממנו — נהרג עליה. בשלמא רישא משום דצעריה לישראל, אלא סיפא מאי עביד?
אלא שמע מינה משיכה בגוי קונה. שמע מינה.
ההוא גברא דאמר ליה לחבריה "אי מזביננא לה להא ארעא — לך מזביננא לה" אזל זבנה לאיניש אחרינא אמר רב יוסף: קנה קמא.
אמר ליה אביי: והא לא פסק! ומנא תימרא דכל היכא דלא פסק לא קנה דתנן המוכר יינו לנכרי, פסק עד שלא מדד — דמיו מותרין, מדד עד שלא פסק — דמיו אסורין.
מאי הוי עלה? מאי הוי עלה כדקאמרינן! דלמא חומרא דיין נסך שאני.
תא שמע דאמר רב אידי בר אבין: עובדא הוה בי רב חסדא, ורב חסדא בי רב הונא, ופשטיה מהא דתנן משך חמריו ופועליו, והכניסן לתוך ביתו, בין פסק עד שלא מדד ובין מדד עד שלא פסק — לא קנה, ושניהן, יכולין לחזור בהן.
פרקן והכניסן לתוך ביתו, פסק עד שלא מדד — אין שניהן יכולין לחזור בהן, מדד עד שלא פסק — שניהן יכולין לחזור בהן.
ההוא גברא דאמר ליה לחבריה "אי מזביננא לה להא ארעא — מזביננא לך במאה זוזי אזל זבנה לאיניש אחרינא במאה ועשרין אמר רב כהנא: קנה קמא מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד: האי זוזי אנסוהו. והלכתא כרב יעקב מנהר פקוד.
אמר ליה "כדשיימי בתלתא" — אפילו תרי מגו תלתא. "כדאמרי בתלתא" עד דאמרי בתלתא. "כדשיימי בארבעה" — עד דאמרי בארבעה, וכל שכן היכא דאמר ליה "כדאמרי בארבעה"
אמר ליה "כדשיימי בתלתא" ואתו תלתא ושמוה ואמר ליה אידך ליתו תלתא אחריני דקים להו טפי — אמר רב פפא: דינא הוא דמעכב. מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע: ממאי דהני קים להו טפי דלמא הני קים להו טפי והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע.
מתני׳ נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי, וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל, אם יש בו עכבת יין — אסור. המערה מכלי אל כלי, את שעירה ממנו — מותר, ואת שעירה לתוכו — אסור.
גמ׳ תנן התם הנצוק, והקטפרס, ומשקה טופח — אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה. האשבורן — חיבור לטומאה ולטהרה.
אמר רב הונא: נצוק וקטפרס ומשקה טופח — חיבור לענין יין נסך.
אמר ליה רב נחמן לרב הונא: מנא לך הא אילימא מדתנן, הנצוק והקטפרס ומשקה טופח — אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה, לטומאה ולטהרה הוא דלא הוי חיבור, הא לענין יין נסך הוי חיבור. אימא סיפא האשבורן — חיבור לטומאה ולטהרה, לטומאה ולטהרה הוא דהוי חיבור, הא לענין יין נסך לא הוי חיבור! אלא מהא ליכא למשמע מינה.
תנן נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי, וחזר ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל
אם יש בו עכבת יין — אסור. הא עכבת יין במאי קא מתסרא לאו בנצוק? שמע מינה נצוק חיבור!
תני רבי חייא, שפחסתו צלוחיתו. אבל לא פחסתו צלוחיתו מאי? לא. תפשוט דנצוק אינו חיבור! לא, פחסתו צלוחיתו תפשוט לך דאסור, נצוק תיבעי.
תא שמע המערה מכלי לכלי, את שמערה ממנו — מותר, הא דביני ביני — אסור, שמע מינה נצוק חיבור.
אי נצוק חיבור, אפילו דגויה דמנא נמי ליתסר הא לא קשיא, דקא מקטיף קטופי. מכל מקום, נצוק חיבור!
ולטעמיך, אימא סיפא את שעירה לתוכו הוא דאסיר הא דביני ביני שרי! אלא, מהא ליכא למשמע מינה.
תא שמע המערה מחבית לבור, קילוח היורד משפת חבית למטה — אסור! תרגמה רב ששת, בגוי המערה, דאתי מכחו.
אי גוי המערה, אפילו גוא דחביתא נמי מתסר! כח דגוי מדרבנן הוא דאסיר ההוא דנפק לבראי — גזרו ביה רבנן ההוא דלגואי — לא גזרו ביה רבנן.
אמר להו רב חסדא להנהו סביתא כי כייליתו חמרא לגוים — קטפי קטופי, אי נמי נפצי נפוצי. אמר להו רבא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא ליקרב גוי לסייע בהדייכו דלמא משתליתו ושדיתו ליה עליה, וקאתי מכחו, ואסיר
ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא אתא גוי אנח ידיה אגישתא, אסריה רבא לכוליה חמרא.
אמר ליה רב פפא לרבא, ואמרי לה רב אדא בר מתנה לרבא, ואמרי לה רבינא לרבא: במאי? בנצוק. שמעת מינה נצוק חיבור? שאני התם דכולי חמרא אגישתא ובת גישתא גריר.
אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: קנישקנין — שרי. והני מילי דקדים פסק ישראל, אבל קדם פסק גוי — לא. רבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא שרא להו למשתא בקנישקנין.
איכא דאמרי רבה בר רב הונא גופיה אישתי בקנישקנין.
מתני׳ יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא. יין ביין ומים, במים — בכל שהוא, יין במים ומים ביין — בנותן טעם.
זה הכלל: מין במינו — במשהו, ושלא במינו — בנותן טעם.
גמ׳ כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: המערה יין נסך מחבית לבור, אפילו כל היום כולו — ראשון ראשון בטל.
תנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא; מאי לאו דקא נפיל איסורא לגו התירא! לא, דקא נפיל התירא לגו איסורא.
תא שמע יין במים — בנותן טעם; מאי לאו דקא נפיל חמרא דאיסורא למיא דהתירא! לא, דקא נפיל חמרא דהתירא למיא דאיסורא.
ומדרישא במיא דאיסורא, סיפא נמי במיא דאיסורא וקתני סיפא מים ביין — בנותן טעם! אמר לך רב דימי: כולה מתניתין התירא לגו איסורא ורישא דקא נפיל חמרא דהתירא למיא דאיסורא סיפא דקא נפיל מיא דהתירא לחמרא דאיסורא
כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: המערה יין נסך מצרצור קטן לבור, אפילו כל היום כולו — ראשון ראשון בטל. ודוקא צרצור קטן, דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודיה — לא.
כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: יין נסך שנפל לבור, ונפל שם קיתון של מים — רואין את ההיתר כאילו אינו, והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו.
כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שנפל קיתון של מים תחלה, אבל לא נפל שם קיתון של מים תחלה — מצא מין את מינו וניעור.
איכא דמתני לה אמתניתין יין ביין — כל שהוא. אמר רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא נפל שם קיתון של מים, אבל נפל שם קיתון של מים — רואין את ההיתר כאילו אינו, והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו.
מאי איכא בין לדמתני לה אמתניתין בין לדמתני לה אדרבין מאן דמתני לה אמתניתין לא בעי תחלה, ומאן דמתני לה אדרבין, בעי תחלה.
איתמר יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים
אמר חזקיה: הגדילו באיסור — אסור. הגדילו בהיתר, מותר.
ורבי יוחנן אמר: אפילו הגדילו באיסור — מותר.
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: לימא חזקיה ורבי יוחנן בפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן קמיפלגי
דתנן שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה, לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו וחמצו,
רבי אליעזר אומר: אחר אחרון אני בא. וחכמים אומרים: בין שנפל איסור בתחלה ובין בסוף — אינו אסור עד שיהא בו כדי להחמיץ.
ותסברא? והאמר אביי: לא שנו, אלא שקדם וסילק את האיסור, אבל לא קדם וסילק את האיסור — אסור. חזקיה דאמר כמאן!
אלא, הכא, ברואין קמיפלגי, לחזקיה לית ליה רואין. לרבי יוחנן אית ליה.
ומי אית ליה לרבי יוחנן רואין? והא בעי מיניה רבי אסי מרבי יוחנן: שני כוסות, אחד של חולין ואחד של תרומה, ומזגן, ועירבן זה בזה, מהו? ולא פשט ליה!
מעיקרא לא פשט ליה לבסוף פשט ליה. אתמר נמי אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: ואמרי לה אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: שני כוסות, אחד של חולין ואחד של תרומה, ומזגן ועירבן זה בזה — רואין את ההיתר כאילו אינו, והשאר, מים רבין עליו ומבטלין אותו.
זה הכלל: מין במינו — במשהו, שלא במינו — בנותן טעם.
רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה, במינן — במשהו, שלא במינן — בנותן טעם.
"זה הכלל", לאתויי מאי לאתויי כל איסורין שבתורה.
רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה, בין במינן בין שלא במינן — בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך במינן במשהו, ושלא במינן — בנותן טעם. "וזה הכלל" לאתויי טבל.
תניא כוותיה דרב ושמואל, תניא כוותיה דרבי יוחנן וריש לקיש.
תניא כוותיה דרב ושמואל: כל איסורין שבתורה, במינן — במשהו, שלא במינן — בנותן טעם.
תניא כוותיה דרבי יוחנן וריש לקיש: כל איסורין שבתורה, בין במינן בין שלא במינן — בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך, במינן במשהו, שלא במינן — בנותן טעם.
בשלמא יין נסך, משום חומרא דעבודה זרה, אלא טבל מאי טעמא?
כהיתירו כך איסורו, דאמר שמואל: חטה אחת פוטרת את הכרי. ותניא נמי הכי במה אמרו: טבל אוסר בכל שהוא? במינו, שלא במינו — בנותן טעם.
מתני׳ אלו אסורין ואוסרין בכל שהו יין נסך, ועבודה זרה, ועורות לבובין,
ושור הנסקל, ועגלה ערופה,
וציפורי מצורע, ושער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, ושעיר המשתלח, וחולין שנשחטו בעזרה — הרי אלו אסורין ואוסרין בכל שהוא.
גמ׳ תנא מאי קחשיב אי דבר שבמנין קחשיב, ליתני נמי חתיכות נבילה, אי איסורי הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח! אמר רבי חייא בר אבא, ואיתימא רבי יצחק נפחא: האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה,
וליתני אגוזי פרך ורימוני בדן, דדבר שבמנין ואיסורי הנאה הוא!
הא תנא ליה התם, הראוי לערלה — ערלה, הראוי לכלאי הכרם — כלאי הכרם.
וליתני ככרות של בעל הבית לענין חמץ בפסח! מאן שמעת דאמר לה? רבי עקיבא, הא תנא ליה התם רבי עקיבא מוסיף אף ככרות של בעל הבית.
"הרי אלו" למעוטי מאי למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה. אי נמי למעוטי איסור הנאה ולא דבר שבמנין.
מתני׳ יין נסך שנפל לבור — כולו אסור בהנאה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ימכר כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו.
גמ׳ אמר רב: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל חבית בחביות, אבל לא יין ביין. ושמואל אמר: אפילו יין ביין. וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אפילו יין ביין. וכן אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי חנינא: אפילו יין ביין. וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפילו יין ביין.
אמר רב נחמן: הלכה למעשה, יין נסך, יין ביין — אסור, חבית בחבית — מותר. סתם יין — אפילו יין ביין — מותר.
מתני׳ גת של אבן, שזפתה גוי — מנגבה והיא טהורה. ושל עץ, רבי אומר: ינגב, וחכמים אומרים: יקלוף את הזפת. ושל חרס, אף על פי שקלף את הזפת — הרי זו אסורה.
גמ׳ אמר רבא: דוקא זפתה, אבל דרך בה — לא? פשיטא "זפתה" תנן, מהו דתימא הוא הדין אפילו דרך בה, והאי דקתני "זפתה", אורחא דמלתא קתני, קא משמע לן.
איכא דאמרי אמר רבא: דוקא זפתה, אבל דרך בה לא סגי לה בניגוב. פשיטא "זפתה" תנן, מהו דתימא הוא הדין דאפילו דרך בה, והאי דקתני זפתה, אורחא דמלתא קתני קא משמע לן דוקא זפתה, אבל דרך בה לא סגי לה בניגוב.
כי ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא, אמר ליה הב לי גברא דדכי לי מעצרתאי, אמר ליה לרב: זיל בהדיה, וחזי דלא מצוחת עלי בי מדרשא אזל חזייה דהוה שיעא טפי, אמר: הא ודאי בניגוב סגי לה. בהדי דקא אזיל ואתי חזא פילא מתותיה וחזא דהוה מלא חמרא, אמר: הא לא סגי לה בניגוב אלא בקילוף, והיינו דאמר לי חביבי חזי דלא מצוחת עלי בי מדרשא
תנו רבנן הגת, והמחץ והמשפך של גוים, רבי מתיר בניגוב, וחכמים אוסרין. ומודה רבי בקנקנים של גוים שהן אסורין. ומה הפרש בין זה לזה? זה מכניסו בקיום, וזה אין מכניסו בקיום. ושל עץ ושל אבן — ינגב, ואם היו מזופפין — אסורין.
והתנן גת של אבן שזפתה גוי — מנגבה והיא טהורה! מתניתין דלא דרך בה, ברייתא דדרך בה.
אמר מר הגת והמחץ והמשפך של גוים, רבי מתיר בניגוב, וחכמים אוסרין. והאנן תנן של חרס, אף על פי שקלף את הזפת — הרי זו אסורה! אמר רבא: סיפא דמתניתין אתאן לרבנן.
דרש רבא: נעוה ארתחו. רבא כי הוה משדר גולפי להרפניא, סחיף להו אפומייהו וחתים להו אבירצייהו, קסבר כל דבר שמכניסו לקיום, אפילו לפי שעה — גזרו ביה רבנן.
במה מנגבן? רב אמר: במים, רבה בר בר חנה אמר: באפר. רב אמר במים, במים ולא באפר? רבה בר בר חנה אמר באפר, באפר ולא במים? אלא
רב אמר: במים, והוא הדין לאפר, רבה בר בר חנה אמר: לאפר, והוא הדין למים, ולא פליגי הא ברטיבתא, הא ביבשתא.
איתמר, בי רב משמיה דרב אמרי תרתי תלת. ושמואל אמר: תלת ארבע.
בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו בי רב אמרי משמיה דרב: תלת ארבע — ושמואל אמר: ארבע חמש.
ולא פליגי, מר קא חשיב מיא בתראי,, ומר לא קחשיב מיא בתראי,
בעו מיניה מרבי אבהו הני גורגי דארמאי, מאי
אמר להו רבי אבהו, תניתוה הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין, ובקש לעשותן בטהרה, הדפין והעדשין, והלולבין — מדיחן, והעקלין של נצרין ושל בצבוץ — מנגבן, ושל שיפה ושל גמי — מישנן שנים עשר חדש. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מניחן מגת לגת ומבד לבד.
היינו תנא קמא! איכא בינייהו חורפי ואפלי.
רבי יוסי אומר: הרוצה לטהרן מיד — מגעילן ברותחין, או חולטן במי זיתים. רבן שמעון בן גמליאל משום רבי יוסי אומר: מניחן תחת צינור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין. וכמה — עונה.
כדרך שאמרו ביין נסך, כך אמרו בטהרות.
כלפי לייא, בטהרות קיימינן אלא כדרך שאמרו בטהרות, כך אמרו ביין נסך.
כמה עונה? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: או יום או לילה. רבי חנא שאינה, ואמרי לה רבי חנא בר שאינה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: חצי יום וחצי לילה.
אמר רבי שמואל בר יצחק: ולא פליגי הא בתקופת ניסן ותשרי, הא — בתקופת תמוז וטבת.
אמר רב יהודה: הני רווקי דארמאי? דמזיא — מדיחן, דעמרא — מנגבן, דכיתנא — מישנן, ואי איכא קטרי — שרי להו הני דקולי וחלאתא דארמאי דחיטי בחבלי דצורי — מדיחן
דצבתא לנגבן, דכיתנא — מישנן, ואי אית בהו קיטרי — שרי להו
איתמר עם הארץ, שהושיט ידו לגת ונגע באשכולות, רבי ורבי חייא, חד אמר אשכול וכל סביבותיו טמאין, וכל הגת כולה — טהורה; וחד אמר כל הגת כולה נמי טמאה.
ולמאן דאמר אשכול וכל סביבותיו טמאים וכל הגת כולה טהורה, מאי שנא מהא דתנן שרץ שנמצא ברחים אינו מטמא אלא מקום מגעו, ואם היה משקין מהלך — הכל טמא?
התם לא מפסק ולא מידי, הכא מפסקי אשכולות.
אורו ליה רבנן לרבי ירמיה, ואמרי לה לבריה דרבי ירמיה, כדברי האומר: אשכול וכל סביבותיו טמאין, וכל הגת כולה טהורה.
מתני׳ הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, את שדרכו להטביל — יטביל, להגעיל — יגעיל, ללבן באור — ילבן באור. השפוד והאסכלא — מלבנן באור. הסכין — שפה והיא טהורה.
גמ׳ תנא וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה. מנהני מילי אמר רבא, דאמר קרא "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר", הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת.
תני בר קפרא: מתוך שנאמר "במי נדה" שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי? תלמוד לומר: "אך", חלק.
אם כן, מה תלמוד לומר "במי נדה"? מים שנדה טובלת בהן, הוי אומר: ארבעים סאה.
איצטריך למיכתב "וטהר", ואיצטריך למיכתב "במי נדה". אי כתב "וטהר", הוה אמינא וטהר כל דהו כתב רחמנא "במי נדה".
ואי כתב רחמנא "במי נדה", הוה אמינא הערב שמש כנדה, כתב רחמנא "וטהר", לאלתר.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפילו כלים חדשים במשמע, דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו, ואפילו הכי בעי טבילה. מתקיף לה רב ששת: אי הכי אפילו זוזא דסרבלא נמי! אמר ליה כלי סעודה אמורין בפרשה.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא בלקוחין, וכמעשה שהיה, אבל שאולין — לא.
רב יצחק בר יוסף זבן מנא דמרדא מגוי, סבר להטבילה, אמר ליה ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה לדידי מפרשא ליה מיניה דרבי יוחנן: כלי מתכות אמורין בפרשה.
אמר רב אשי: הני כלי זכוכית, הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה, ככלי מתכות דמו. קוניא, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר: כתחלתו, וחד אמר: כסופו. והלכתא כסופו.
איבעיא להו משכנתא, מאי? אמר מר בר רב אשי: אבא, משכן ליה גוי כסא דכספא ואטבליה ואישתי ביה ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני דמיא, אי משום דחזי לגוי דדעתיה לשקועיה.
תנו רבנן הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, דברים שלא נשתמש בהן — מטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי צונן, כגון כוסות וקתוניות וצלוחיות — מדיחן ומטבילן והם טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון היורות הקומקמוסון ומחמי חמין — מגעילן ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון השפודין והאסכלאות — מלבנן ומטבילן והן טהורין.
וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבן? תני חדא אסור, ותניא אידך מותר.
לא קשיא הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם — אסור, הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם — מותר.
ולמאן דאמר נותן טעם לפגם — מותר, גיעולי גוים דאסר רחמנא היכי משכחת לה!
אמר רב חייא בריה דרב הונא: לא אסרה תורה אלא קדירה
בת יומא, דלאו נותן טעם לפגם הוא.
מכאן ואילך לישתרי! גזירה קדירה שאינה בת יומא משום קדירה בת יומא.
ואידך? קדירה בת יומא נמי מפגם פגמה.
רמי ליה רב עמרם לרב ששת, תנן השפודין והאסכלא — מלבנן באור. והתניא גבי קדשים: השפוד והאסכלא — מגעילן בחמין?
אמר ליה עמרם ברי מה ענין קדשים אצל גיעולי גוים? הכא היתירא בלע, התם איסורא בלע.
אמר רבא: סוף סוף כי קא פליט — איסורא קא פליט? אלא אמר רבא: מאי הגעלה נמי? שטיפה ומריקה.
אמר ליה אביי: מי דמי? מריקה ושטיפה בצונן, הגעלה בחמין! אלא אמר אביי: "יגיד עליו רעו", תנא הכא ליבון, והוא הדין להגעלה, תנא התם הגעלה והוא הדין לליבון.
אמר ליה רבא: אי הכי, לתנינהו לכולהו בחדא וליתני חדא באידך אחריתי ולימא "יגיד עליו רעו"!
אלא אמר רבא: קדשים היינו טעמייהו — כדרב נחמן אמר רבה בר אבוה, דאמר: כל יום ויום נעשה גיעול לחבירו.
תינח שלמים, דכיון דלשני ימים מיתאכלי, מקמי דניהוי נותר קא הוי גיעול. אלא חטאת, כיון דליום ולילה מיתאכלא כי מבשל בה האידנא חטאת — הוי נותר, כי הדר מבשל בה למחר או שלמים או חטאת, קא פליט נותר דחטאת דהאידנא בחטאת ושלמים דלמחר!
אמרי לא צריכא, דכי מבשל בה חטאת האידנא הדר מבשל בה האידנא שלמים,
דחטאת דלמחר ושלמים דאתמול בהדי הדדי קא שלים זמנייהו. והדר מבשל שלמים דלמחר.
אי הכי, הגעלה נמי לא ליבעי, קשיא.
רב פפא אמר, האי, קריד. האי, לא קריד.
רב אשי אמר: לעולם כדאמרן מעיקרא הכא התירא בלע, הכא איסורא בלע.
ודקא קשיא לך דבעידנא דקא פליט, איסורא קא פליט! בעידנא דקא פליט, לא איתיה לאיסורא בעיניה.
ועד כמה מלבנן? אמר רבי מני: עד שתשיר קליפתן. וכיצד מגעילן? אמר רב הונא: יורה קטנה בתוך יורה גדולה.
יורה גדולה מאי? תא שמע דההוא דודא דהואי בי רב עקביה, אהדר ליה
גדנפא דלישא אפומא ומליוה מיא וארתחה. אמר רבא: מאן חכים למעבד כי הא מילתא אי לאו רב עקביה דגברא רבא הוא, קסבר כבולעו כך פולטו. מה בולעו בנצוצות, אף פולטו בנצוצות.
הסכין — שפה והיא טהורה. אמר רב עוקבא בר חמא: ונועצה עשרה פעמים בקרקע. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ובקרקע שאינה עבודה. אמר רב כהנא: ובסכין יפה שאין בה גומות. תניא נמי הכי סכין יפה שאין בה גומות, נועצה עשרה פעמים בקרקע. אמר רב הונא בריה דרב יהושע: לאכול בה צונן,
כי הא דמר יהודה, ובאטי בר טובי, הוו יתבי קמיה דשבור מלכא. אייתו לקמייהו אתרוגא פסק אכל, פסק והב ליה לבאטי בר טובי. הדר דצה עשרה זימני בארעא פסק הב ליה למר יהודה. אמר ליה באטי בר טובי: וההוא גברא לאו בר ישראל הוא,? אמר ליה מר קים לי בגויה,, ומר לא קים לי בגויה.
איכא דאמרי אמר ליה אידכר מאי עבדת באורתא.